בית/ מרילין רובינסון. מאנגלית: ברוריה בן ברוך

הספר "בית" מחזיר את גיבוריו הבוגרים לבית ילדותם, ובוחן את המציאות על הישגיה והחמצותיה למול האפשרויות שהיו בעבר. הרקע לסיפור הוא גלורי, בת זקונים במשפחה של שמונה, שבגיל 38 חוזרת הביתה לטפל באביה, כומר מזדקן בקהילה כפרית. במהרה מתברר שההווה של הוא תוצאה של מערכת יחסים לא מוצלחת, שהפכה לאכזבה עוד בטרם הבשילה, והותירה אותה בתחושת כשלון.

הסיפור מסתבך כשג'ק, אחיה הגדול של גלורי וגיבור הסיפור, מגיע הביתה לראשונה מזה 20 שנה. ג'ק הוא בבירור הכבשה השחורה של המשפחה. הוא לא הצליח להשתלב בין אחיו, ובהמשך לא הצליח להתמודד בעולם. הוא לא הצליח למצוא עבודה או להתיישב, וחייו נראים במידה רבה כהחמצה. הדבר מצער במיוחד נוכח העובדה שג'ק הוא אדם טוב לב ומצפוני, מלא כבוד למשפחתו וכוונות טובות, ובכל זאת הוא נחווה כבלתי צפוי ובעל פוטנציאל נפיץ. הוא סובל מבעית שתייה, אולם הוא מודע לה ונלחם בה ובטעויות אחרות שעשה – בהצלחה משתנה – במשך שנים רבות, ובכל זאת אינו מצליח להשתחרר מהדימוי העצמי של סובל מבעיית שתייה, ולא מהתווית של נער בעייתי שהוצמדה לו בעבר.

פעמים רבות האמנות מציעה תשובות במקום שהחיים אינם מציעים אותן, ולאורך כל הקריאה, חיכיתי לקבל את המפתח למוזרות של ג'ק, ולהבין מהו המניע להתנהגותו. בדיעבד, נראה לי שנהניתי מהספר דווקא בשל העובדה שלא הייתה ישועה בסופו. הספר לא הראה מהי אי ההבנה האחת שהייתה מונעת את כל התקלות בדרך. הוא לא לימד כיצד היה ניתן לעזור לג'ק אול להקל עליו, או מי אשם במצב, אלא הציג את המורכבות של החיים. למול החשש של ג'ק מדחייה, המציאות היא שאמנם היו אנשים שהיו מקבלים אותו טוב משציפה ולא מצדיקים את חששותיו (כמו גלורי), אך היו גם כאלה שיבקרו ויתקפו אותו יותר משניתן היה לצפות, ואפילו לא בהכרח מתוך כוונה להזיק (כמו השכן- החבר איימס). חוסר הפתרון הזה הוא קצת מתסכל, אבל מאוד ריאליסטי, וגורם לכך שקריאת הספר היא חוויה אמנותית טהורה, לא דידקטית. כמו בחיים, הקורא נדרש להתמודד עם ג'ק כמות שהוא, גם בלי להבין אותו, ולהצטער על הסיבוכים שנוצרים כתוצאה מהשונות והמורכבות האנושית, תוך הכרה בכך שהם בלתי נמנעים.

מאת שרון

ביקור אחרון במוסקבה מאת מישקה בן דוד

סוכן המוסד דני שליין מבקר בברית המועצות של 1990 {לפני שהתפרקה}בשליחות סודית. אמו חייתה כאן לפני השואה והשאירה את עברה מאחור. למרות ביקוריו הקודמים בברית המועצות  שבהן לא עשה את המעשה, מתפתה הסוכן ומציץ בעברה של אמו. הוא נוסע לעיר מגוריה גורין , מלא התרגשות וסקרנות. הוא לא מספיק הרבה כי "זרים לא הסתובבו כך סתם בברית המועצות של 1990". הוא נתפס ע"י הק.ג.ב., נכלא ומועבר לחקירות קשות וחיבוטי גוף. שינוי מבורך אך מסוכן מגיע עם חקירתו  המיוחדת של גנרל בדימוס מלא עיטורי גבורה שמנסה לגלות מה מסתתר מאחורי הדמות הבדויה של סוכן נוסע אמריקאי,שמציג דני שליין. משחק מוחות שנון, במעין משחק שחמט פסיכולוגי נערך בין השניים ויוצר קשר מיוחד ביניהם . החקירה מכריחה אותו לספר את ספור חייו. הוא מתחיל בתקופת השואה , מחטט בחיי הוריו, בגרותו , אהבותיו, לימודיו, בחירותיו, נוגע ביחסיו עם הוריו ונשותיו. החקירה החכמה הנערכת בצורה פסיכולוגית גורמת לדני לנבור בעברו ומביאה אותו לתובנות חדשות על חייו.

הספר מתאפיין בשני רבדים . הרובד הגלוי-ספור המסגרת שבו מספר דני את ספור הכיסוי הבדוי של איש עסקים אמריקאי ,לגנרל החוקר,והספור הפנימי הסמוי - של תקופת חייו האמיתית של הגיבור הישראלי , עברו ועבר הוריו. יש נקודות השקה רבות בספר ולבסוף  שני הסיפורים מתחברים לסיפור אחד מעניין ומפתיע. מסגרת הזמן הגלוי- 1 ביוני  עד 29 ביוני 1990. מסגרת הזמן הפנימי מתאפיינת בצורה הדקדוקית באנגלית -של עבר מושלם הווה מתמשך וכו'

סך סיפורו של דני הוא ספורה של המדינה משואה לתקומה והמקפל בתוכו את הבעיות של קליטה ועליה, מלחמות ישראל ועוד.

העלילה מותחת ומעניינת , הדמויות עגולות ומתפתחות ,הספר זורם וקולח ואף שמנחשים את הסוף הוא בכל זאת מצליח להפתיע .

אהבתי מאוד ואני ממליצה.

ציטוטים:

 "הפטריוטיות הסובייטית הקומוניסטית שלחה לסיביר ולמוות מיליונים רבים יותר מאשר כל רשעות אחרת חוץ מהנאציזם הגרמני".

"העיניים אינן הראי לנשמה. הן רק עוד אחת מהמסכות שלה."

"לכל אדם יש יותר מצירוף אחד של נסיבות שמעצב אותו", אמר בקול נמוך ומהורהר."כשיש פרשת דרכים, אדם בוחר לאיזה עתיד הוא רוצה ללכת, אילו חלקים מהעבר שלו הוא לוקח אתו,ועל מה הוא מוותר. אנחנו בעל החיים היחיד שיכול להמציא את עתידו. שיכול לבחור."

מאת שוש מילמן

הרמן קוך, ארוחת הערב, כתר, 2010

אנו חיים בעולם רדוף אקטואליה, בכל כמה דקות מגיח מבזק מיוחד המדווח לנו בהתרגשות על שערוריה חדשה המתרגשת לבוא לעולם. אנו שומעים על הורים הרוצחים את ילדיהם, ילדים הרוצחים את הוריהם ועל מקרי אלימות סתמיים המסתיימים לא פעם במוות. אנו נחשפים לאין ספור מקרים המעלים את מפלס החרדה, ומחזקים את תחושתנו שאנו מטולטלים בזרם גועש של אלימות שאינה בשליטתנו. מדי פעם, מנסה תוכנית תחקירים כזו או אחרת לפענח עבור הצופה הסקרן מיהן הדמויות העומדות מאחורי מעשי האלימות הבלתי מוסברים. תחושה של הקלה עוטפת אותנו כאשר אנו מגלים שהרוצח הוא מהגר עבודה או מובטל שחייו הדרדרו. אולם, כאשר אנו מגלים שהרוצחים אינם כה רחוקים מאיתנו, כלומר, גם להם יש עבודה מסודרת, אשה, משכנתא ושלל תעודות, אנו מתכווצים באי נוחות. זאת משום שאיננו יכולים עוד להרחיק את הזוועה מפתח ביתנו, היא יושבת שם ככלב פיט-בול מנומנם המחכה להשתחרר, להתפרץ ולתקוף. ספרו של הסופר ההולנדי, הרמן קוך, ארוחת הערב, מראה לקורא שהאלימות החייתית אינה נמצאת רק בשיכונים עלובים רווי פשע, אלא יש לה מקום של כבוד אף בקרב הבורגנות המדושנת.

בספרו, מתאר קוך, ארוחת ערב משפחתית עתירת מנות במסעדת גורמה בה משתתפים שני זוגות: פול וקלייר, סרג' ובבט. פול וסרג' הם  זוג אחים אשר ביניהם שוררת יריבות ארוכת שנים. פול, מורה כושל, מביט באחיו, פוליטיקאי רב תהודה, בבוז. תחושת הניכור שחש פול כלפי אחיו, מהווה אך דוגמא לניכור המתקיים בין פול לבין העולם הסובב. ניכור אשר יהווה ציר מכונן בעלילת הספר. בהדרגה, נחשף הקורא לשלל סיפורים משפחתיים העולים במהלך הארוחה. פול, שדרך עיניו מסופר הסיפור, מרעיף על הקורא מגוון רחב של זיכרונות, תובנות והגיגים. אט אט התמונה האידילית של משפחה מבוססת הנהנית מארוחת גורמה, מתחלפת בתמונה קודרת החושפת בפני הקורא שורה של תקריות אלימות המלוות את ההיסטוריה המשפחתית. התיאורים הפלסטיים של מעשי האלימות  אינם מאפשרים לקרוא את הספר בנינוחות, לא פעם חשתי שאני צופה ב"תפוז המכני" או ב"רוצחים מלידה". תיאורי האלימות המיותרת יצרו בי תחושה של סלידה עד כדי כך שנאלצתי להרחיק ממני את הספר. הניסיונות הפתטיים של בני המשפחה להצדיק את המעשים המתוארים, הצטיירו בעיני כהתגלמותו של ניוון מוסרי וחברתי. יחד עם זאת, ספרו של קוך אינו מצליח ליצור כתב האשמה כנגד כהות החושים של החברה הבורגנית אותה הוא מתאר, וזאת משום שהספר אינו דן באופן עמוק בהשלכות המוסריות של המעשים. הדמויות השיטחיות והסטריאוטיפיות הנגלות לאורכו של הסיפור, אינן מצליחות לחדור לעומקן של הסוגיות המועלות, וכל שנשאר לקורא הוא להיחשף לקורותיה של משפחה מופרעת, המובלת על ידי אב פסיכופט המנחיל לבני המשפחה סדר מוסרי אלטרנטיבי.

בסיום הקריאה חשתי תחושה של החמצה: מחד, קוך הצליח לכתוב עלילה סוחפת המתרחשת לרוב סביב ארוחת ערב אחת, הישג ספרותי ראוי לציון. מאידך, הסוגיות המוסריות העולות אינן זוכות לבירור מעמיק משום שככל שמתקדמים בקריאה מתגלה האב כפסיכופט שאינו יכול להימדד על פי אמות המידה המקובלות. הפנייתו של הסיפור אל עבר הא-נורמאלי מעקרת את נקודת המוצא של הספר לפיה, אלימות חסרת פשרות יכולה להתרחש גם במשפחות "הנורמאליות" ביותר.

לסיכום, ספרו של קוך מהווה יצירה ספרותית אשר לא מאפשרת לקורא להישאר באדישות נינוחה. זוהי יצירה המעוררת בך רגשות עזים של גועל, תמיהה ובעיקר תסכול. המשפחה המתוארת הנראית במבט ראשוני כמשפחה ככל המשפחות מתגלת בהדרגה כאי של אומללות. הקורא צופה בהדרדרות המתגלה שוב ושוב באירועי האלימות הבלתי נשלטים. הקורא עומד נדהם ומקווה שזו נקודת השיא אולם, כמו בטיפוס על הר, בכל פעם מחכה פסגה חדשה גבוהה יותר. ככל שהאוויר נעשה דליל יותר, עולות ומתחזקות השאלות המוסריות, אולם, קוך איננו מספק לקוראיו מסכת חמצן המקילה על הדלילות, קוראיו נאלצים להתמודד עם השאלות הנוקבות בכוחות עצמם. שווה קריאה לבעלי לב חזק.

 מאת אברהם אייזן

יום אחד/דיוויד ניקולס. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. הוצאת כנרת

מה קרה לכם כשהארי פגש את סאלי?

אצלי, אחרי הצפייה הראשונה מני רבות בסרט המופלא הזה, השתנתה התפיסה לגבי הרומנטיקה בקולנוע. מאותו הרגע, היו סרטים רומנטיים טובים פחות או טובים כמו הסרט הזה.

והנה נתגלגל לו לידיי ספר, שכבר אחרי כמה עמודים, אמרתי לעצמי(ועניתי לעצמי בהסכמה וחיבה אמיתית)- "היי, זה כמו "כשהארי פגש את סאלי", רק עם אותיות!!!".

הסופר דיוויד ניקולס עושה דבר שהייתי שמחה לעשות עם עצמי אם לא הייתי מפסיקה לכתוב את היומנים שלי בכיתה י"ב... הוא לוקח טווח של עשרים שנה- מסיום הקולג' ועד גיל 40, וחותך אותו לחתיכות שוות בגודל שנה אחת בדיוק.

בכל פרק אנחנו מקבלים פרוסת חיים המתרחשת באותו התאריך, בצעדי שנה אחת קדימה.

ובפרוסת החיים הזו אנו עוקבים אחרי שתי דמויות-אמה ודקסטר. שני צעירים, שנפגשו ו"השתעשעו" בלילה האחרון של לימודיהם בקולג', אך בניגוד לכל הציפיות(שלהם, לפחות) הם נשארו חברים טובים לאורך אותן עשרים שנה מדוברות.

וכך, ב 15 ביולי בכל שנה, אנחנו פוגשים אותם ובוחנים את חייהם, את המרחק שלהם מחלומותיהם והאחד מהשני.

 זהו רומן על הפער בין מה שהיינו בחלומותינו לבין מה שאנו היום. תמימות הנעורים והתפכחות מאשליות. הזדמנויות מוחמצות, צחוק ודמעות.

וכן, הוא שנון, מה שמרחיק אותו מהרומן הרומנטי, וכתוב כבר כמעט כמו תסריט להגשה...(ואכן, הוא כבר מעובד לקולנוע).

אני התמוגגתי לי מן התמוגגות שכזו, ואני מאחלת לכם בילוי דומה.

מאת אירית ישראלי

                                2048 מאת פרופ' דוד פסיג.

חבר'ה- עזבו לרגע את פייס- בוק, הוא לא יברח. תנו לי כמה רגעים מזמנכם בהשאלה ותקראו מה שהעזתי לכתוב בפעם הראשונה כאן על ספר. אבל לפני כן רק כדי לנסות ולהסביר במה דברים אמורים, אני מבקש להזכיר משהו שידוע לרובינו ורק לשם השוואה בלבד. דמינו לעצמכם שאתם ילידי שנת 1920 ובשנות השלושים לחייכם נפל לידיכם הספר של ג'ורג' אורוול  1984 והייתם מדפדפים בו בשעמום רב ולא מאמינים למילה ממנו. והנה היום, שידוע כי ג'ורג' אורוול "ראה" את עולמנו בחזיון  כבר אז,  זה אולי שמאפשר לי להעיז ולנסות לעניין איתכם בספר 2048 ובלי התחייבויות מצידכם. תרצו תקראו, לא בא לכם עכשיו -תקראו מחר. הספר אינו רומן. אין בו משרתות וחדרי מיטות נסתרים. אבל יש בו את כל הסממנים של אנשים ועמים שנהרגים ולעיתים על כלום ובגלל פחדים חסרי פשר ואחיזה. ויחד עם זאת הוא קריא כמו "חַסַמְבָּה".

באומץ לב  ובלשון השווה לכל נפש ניגש פרופ' פסיג בספר זה לבחון את עתידם של העימותים אשר יתרחשו במזרח התיכון לקראת 2050. תאמינו לי כי לאחר שתקראו את הספר תישנו טוב יותר בלילה. מחבר הספר פרופ' דוד פסיג מתמחה בחיזוי מגמות טכנולוגיות, חברתיות וחינוכיות. הוא בוגר אוניברסיטת מינסוטה בארצות הברית, שבה סיים את התואר השלישי בחקר העתיד, ונחשב ליחיד המחזיק בתואר זה במדינת ישראל. פרופ' פסיג הוא חבר באוניברסיטת בר-אילן, מכהן בתפקיד ראש המגמה לטכנולוגיות תקשורת. הוא יועץ לארגונים רבים בישראל ובעולם ומרצה בנושאי עיתוד תהליכי קבלת החלטות בעניינים חברתיים, תעשייתיים וטכנולוגיים.  על כל פנים אני שעכשיו יודע עד כמה מעט ידעתי על עצמי ומאיפה שכנראה באתי לכאן, יש לי הרגשה שאני גם אהיה מוכן אם ידרשו ממני להקריב יותר כדי לחיות בארץ הזו. זו לי פעם ראשונה לקרוא בספר שהוא רציני בעיניי בגלל הוכחות היסטוריות שמביא הכותב מחפירות שעשו  ארכיאולוגים מכל העולם. אלה כתובים שאני מאמין בהם, ולא סיפורי סבתא וכיפה אדומה. אפילו שרוצה אני לעשות עליכם רושם כדי לשכנע אתכם לקרוא את הספר, אני מיד מוותר כי לבטח תתפסו אותי באמירות כאלה נפוחות שלא יובילו אותי ואתכם לשום מקום. בספר זה תמצאו עלינו הישראלים כמה עובדות שלא ידעתם.  ואולי גם התרחשויות על עתידנו כאן. לי אישית ישנה עוד סיבה אנוכית לכך.. נכדי בעוד כמה שנים יהיה חייל, ואני מתפלל בדרכי שלא יצטרך להילחם. פרופ' פסיג מבקש להעניק לקורא כלים שבעזרתם אפשר לנתח את הדרך שבה פועל האדם בהיסטוריה ולהבהיר כיצד קורה הדבר שהוא מביא על עצמו אירועים היסטוריים צפויים מראש ללא כוונת מכוון. בכל אופן אומר הפרופ' שהוא ישמח אם נכדיו יאמרו עליו ועל הדברים שבספר זה: יצא וחצי מתחזיותיו בידו.

לכם, למחפשים הנועזים, למנסים, רק לכם אני מספר את החידה אשר ראיתי- את חזונו של הבודד מכולם. זוהי ציטטה שהוצאתי מהספר "כה אמר זרתוסטרה". ובכוונה לא כתבתי את שם הסופר כי בארץ מיחסים לו דעות ומחשבות אישיות שלו, שלא היו ולא נבראו על היהודים, ההפך הנכון. לסיום: יש ספרים שדורשים מאיתנו מאמץ כדי לסיימם. אבל כמו על עליית פסגת הר שהיא קשה, רק בסיום אנחנו מרגישים את אוויר הפסגות.    בהצלחה.

מאת מורדו אברהם