"גארו - מותחן כבשים ועזים" / לאוני סוואן. מגרמנית: ארז וולק

"...בני האדם לא רואים את הדברים שמולם, אלא את הדברים שהם חושבים שנמצאים מולם" (גארו, עמ' 79)


 
אני מודה שמעולם לא הייתי חובבת צעצועים וגם כילדה לא התעסקתי בכאלו... עד היום אני חושבת שאלו דברים טיפשיים..
לכן, לרומן של סוואן, גלנקיל (ספרה הקודם), ניגשתי בחשדנות-מה. חשדנות של מי ששונאת צעצועים וכאלו שמתעסקים בהם, האנשות שעושות לי צמרמורת של לימודים וחקירות אינסופיות אבל חובבת מושבעת של חיות. בעיקר כבשים (ילדות רצופה חיות למיניהן...). אולם, הופתעתי מיכולתה של סוואן לסחוף ברומן מתח לבבי, אנושי ומרגש על יכולתן של כבשים לגלות מי רצח את הרועה שלהן, בהומור כובש לב.
ל"גארו", ניגשתי שוב בחשדנות - מה כבר סוואן יכולה לחדש לי? האם שוב אצליח להנות מסיפור האנשה על כבשים והפעם בתוספת של עזים?
הפעם הכבשים עוזבות את אירלנד לטובת טירה צרפתית מבודדת, שכנות לעזים שובבות. התעלומה שעליהן לפתור הפעם היא כיצד זה איילים מתים באורח מסתורי ומי זה הגארו הזה שהעזים מרתיעות את הכבשים בסיפוריהן על ספק אדם ספק זאב....?
אז מה יש לנו שם? את הכבשה החכמה בעדר, את כבש הזכרון -  שזוכר עבור כל העדר, הכבש בעל העיניים החדות בעדר, הכבשה בעלות חוש הריח המצויין, שה צעיר ועוד כבשים... עזים, איילים, רבקה שיורשת את אביה הרועה ודואגת לכבשים עם אימה המיסטיקנית ועוד דמויות שמופיעות ונעלמות...
וכבשים, כמו כבשים, הולכות שבי אחר תמימותן והגיונן הפשוט והישר, ואני אחריהן - בחיבה באהדה ובחיוך.
סוואן לא ממקדת את העלילה במתח, בסיפור העלילתי-בלשי, ואם לומר את האמת הסיפור לא עקיב באופן מיוחד, אבל ללא ספק הכבשים הן מרכז הסיפור, כמו בגלנקיל, וזה מה שעושה את הספר מיוחד.
גימיק? כן, אז מה? סוואן מספקת את הסחורה אפילו לי, סולדת שכמותי מצעצועים, האנשות ומספרי מתח למיניהן, שעלולים להפוך לסיפור שטחי ופתטי.
 
אחרי גלנקיל, זוהי הנאה לקרוא גם את גארו, ואמתין לקרוא גם את הבאים!
 
"..בני האדם בסיפורים עושים כל מיני דברים חסרי פשר; נקיון יסודי באביב, נקמות ודיאטות (שם, עמ' 80)
 
 
מירב
 

לפני השינה/ ס.ג'. ווטסון. מאנגלית: הדסה הנדלר.

אומרים, שדרך החיים הנכונה היא לחיות בהווה. לא להיתקע בעבר, לא לדאוג מהעתיד. כל אלה מעכבים אותנו. יש לחיות את ה"כאן והעכשיו".

ומה אם באמת לא היה לנו עבר? לא היינו מוציאים אנרגיות מיותרות על ניסיונות לתקן ולשנות דברים שכבר עשינו. כל יום בפני עצמו.

האם עצרתם לחשוב פעם עד כמה אנחנו למעשה - מכלול זיכרונותינו?

כל דבר שאנו עושים, נובע מזיכרון של רגע בעברנו. אם זה זיכרון לימודי, אם זו המשכיות, היכרות עם אנשים, ניסיון העבר, יישום לקחים.

איך היינו חיים אם לא היו לנו כל אלה?

בכך בדיוק עוסק הספר "לפני השינה".

כריסטין סובלת מסוג נדיר של אמנזיה.

היא מאבדת את כל זיכרונותיה בשנתה, וקמה כל בוקר לחיים חדשים, במלוא מובן המילה.

בכל בוקר היא מצפה לראות במראה אישה בשנות העשרים, הגיל בו היתה כאשר איבדה את זיכרונה.

ובכל יום מחדש עליה להתמודד עם ההלם של היותה בת ארבעים ושבע, נשואה, אם שכולה, ללא דבר מוכר אחד בסביבתה.

בכל בוקר מחדש, מציג בפניה בעלה את עצמו, מסביר לה את מציאות חייה הקשה, מדריך אותה כיצד להסתדר כאשר הוא נמצא בעבודה, וחוזר הביתה אחר הצהריים כדי לענות לכל שאלותיה.

אך האם המציאות אותה הוא מתאר לה נכונה?

כמה קל לספר לכריסטין כל דבר שהוא, תוך ידיעה שמחר יחזור כל התהליך על עצמו?

כמה קל להעלים מחייה חברים, צילומים, ספרים, או כל דבר אחר בו לא רוצים שתיתקל?

וברגע שעולה הספק, במי תוכל כריסטין לבטוח? ובמי נוכל אנחנו, כקוראים?

הספר "לפני השינה" הוא ספר שמעורר הרבה מחשבות  על מקומם של הזיכרונות בחיינו.

שלא כמו הסרט" 50 דייטים ראשונים", אשר עסק באותה הבעיה, אך משך אותה אל הכיוון הקליל והרומנטי, כאן ניתן לעלילה פן של ספר מתח, אך המפגש עם עולמם של חולי האמנזיה מדהים בשניהם.

מאת אירית ישראלי

איזה גבר מקסים / מריאן קיז, הוצאת מטר

"הגשת בקשה לדמי אבטלה היא כמו 12 המשימות שהוטלו על הרקולס. זה אמור להיות פשוט - שילמתי מיסים, איבדתי את העבודה, ניסיתי ללא הצלחה למצוא עבודה אחרת, התרוששתי - אבל זה מסלול מכשולים. תמלאי את הטופס הזה. תמלאי את הטופס ההוא. תגישי דוח הכנסות מהשנה שעברה, דוח הכנסות מהשנה הזו, חשבונות, הוכחת אזרחות אירית, מכתב ממעסיק אחרון...

וגם אם במאמץ עילאי אני אצליח להגיש הכול, זה עדיין לא יספיק. עוד בקשות, מאתגרות יותר ויותר. תצלום של חיית המחמד הראשונה שלי. שלושה טראפלים לבנים. חתימה של טום קרוז. ההקלטה הראשונה של לילי הוורודה. בקבוק ונילה-טנגו במהדורה מוגבלת (משימה מכשילה, כי ונילה-טנגו הגיע רק בפחיות). רישום בפחם של התחת של זינאדין זידאן. שבבי פליז מהגביע הקדוש. אם אני אעשה הכול, אקבל מכתב שכתוב בו, 'מצאנו עילה נוספת. את לא זכאית לדמי אבטלה, לעולם לא תהיי זכאית לדמי אבטלה, אבל תביאי 10 גרם של קרן כתושה של חד קרן בקופסא יפה ונראה אם אפשר לשקול מחדש.' "

עם שם כזה של רומן רומנטי, רובכם עוברים (וגם עוברות) למדף הבא. אבל "איזה גבר מקסים" הוא ממש לא רומן רומנטי.

הגבר "המקסים" הוא פאדי דה קורסי, מספר 2 במפלגת ניו אירלנד, הוא גבוה, חתיך, סקסי, עם חיוך של מיליון דולר ויש האומרות שהוא מזכיר להן את ג'ון-ג'ון קנדי. אבל תאמינו לי, מקסים הוא לא.

פאדי נמצא רק ברקע. הדמויות הראשיות של הספר הן ארבע נשים, לכולן יש קשר כזה או אחר עם פאדי:

ראשית, לולה. אולי האהובה עלי ביותר. לולה היא סטייליסטית והחברה של פאדי. ויום אחד היא מגלה באינטרנט (!) שהחבר שלה מתחתן עם מישהי אחרת.

גלשתי ברשת ובדקתי מכרזים על תיק ינשוף (של סטלה מקרטני, לא סתם תיק ינשוף) בשביל לקוחה שעמדה להגיע איתו לאירוע התרמה למען חיות בר, ופתאום ראיתי את הכותרת. דה־קורסי מתחתן. חשבתי שזאת מתיחה. התקשורת תמיד ממציאה דברים, מוסיפה צלוליט לבחורות שאין להן ומסירה אותו מבחורות שיש להן. כשגיליתי שזה נכון, נכנסתי להלם. למען האמת חשבתי שאני חוטפת התקף לב. הייתי מתקשרת לאמבולנס אבל לא זכרתי שצריך לחייג 999. כל הזמן חשבתי על 666. המספר של השטן.

הידיעה כל כך הורסת אותה עד שהיא בורחת לשמונה חודשים לעיירת תיירות על החוף המערבי של אירלנד, נוקאבוי (רק שלוש וחצי שעות נסיעה מדבלין מאז שסללו את הכביש העוקף החדש), כדי להתאושש ולהחלים (בכלבו המקומי היא מבקשת לשכור סרטי נקמה [קיל ביל, הארי המזוהם, הסנדק, החבר'ה הטובים, בלתי נסלח] ואחר כך סרטי נקמה "עם בגדים" [לא רק בלונדינית, השטן לובשת פראדה]).

לולה קצת נוירוטית, אבל מבין ארבע הבנות הכי מצחיקה. אולי מנוירוטיות, אולי מייאוש. אם אנשים ראו אותי מצחקקת באוטובוס או ברכבת, זה רק בגללה.  

"הכוח משחית."

"ככה אומרים. וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט."

"מי אמר את זה?"

"קונפוציוס?"

"ג'ון לה קארה?"

"דוראן דוראן?"

"מישהו," הסכמנו. "בוודאות מישהו."

האישה השנייה היא גרייס (וגם השנייה האהובה עלי). היא עיתונאית (בעיקר תחקירים וכתבות צבע וגם טור קבוע), עצמאית, מחושלת, סרקאסטית, פמיניסטית ולא מוכנה לקבל חרא מאף אחד. את פאדי היא מכירה עוד מילדות.

השלישית היא אחותה התאומה, מרני, שפאדי היה החבר הראשון שלה. היום היא נשואה ואם לשתי בנות אבל תמיד אומללה.

האישה האחרונה שאינה מקבלת הרבה "זמן מסך" בספר היא אלישה, ארוסתו של פאדי, המתוארת בצבעוניות על ידי לולה כך:

"אלישה גבוהה, רזה, קארה בלונדיני קצר, די סוסית למראה, אבל לא במובן הנחמד של המילה, לא כמו שרה ג'סיקה פארקר, אלא דומה יותר לסלין דיון. הויסה!"

הספר נע מאישה לאישה, בקולות שונים (ואלישה ומרני הן היחידות שמסופרות בגוף שלישי) ובגופן שונה לכל אישה. כל פעם שנגמר חלק, זה כמו ללוות חברה לאוטובוס ולהיפרד ממנה.

כאמור, זהו אינו רומן רומנטי, וכמו גרייס, הוא יותר משמץ פמיניסטי, וכן, יכול להיות שבגלל זה הוא יותר "ספר בנות".

בסוף הספר כל הסיפורים מתחברים עם כמה הפתעות, כבונוס.

הקריאה זורמת וקולחת, וקשה מאוד להניח את הספר מהידיים. כשרק הייתי בתחילתו, עליתי לאוטובוס ושקעתי עד מהרה בסיפור. כשהרמתי את ראשי בסופו של דבר, גיליתי שפספסתי את המקום שהייתי צריכה לרדת בו בשלוש (!) תחנות. ואם זו לא הוכחה, אני לא יודעת הוכחה מהי.

את הספר סיימתי ביום כיפור. הצום היה אמור להסתיים ב-17:54. בפועל, קמתי מהספה ב-18:00 כי הייתי חייבת לסיים אותו. הכנתי לעצמי כוס ענקית של קפה ו... התחלתי לקרוא אותו מההתחלה...

מריאן קיז היא סופרת אירית שמסתבר שספריה הם רבי מכר באירלנד ובריטניה. אני בהחלט אנסה ספרים אחרים שלה.

הנה חלק מהפרק הראשון של הספר:

http://www.text.org.il/index.php?book=1002051

מאת מיס קיטי פנטסטיקו

1Q84 / הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר

הספר מתרחש בשנת 1984. שם הספר מרמז לדרך בה שנת 1984 נהגית ביפנית.
1984. דבר המפיח ציפייה בקורא כבר מהדף הראשון לראות מה משמעות החיבור עם הספר האחר המפורסם כל כך. 
לקרוא את הספר הזה הוא יציאה למסע ארוך. בספר בן 770 עמודים שהם שני חלקים ראשונים של ספר, כשהשלישי יפורסם בעתיד. 

במהרה נגלה שכל פרק מוקדש לאחד משני הגיבורים המרכזיים של הספר. פעם הוא פעם היא. וכמו בספרים רומנטיים גם כאן האהבה מוליכה את העלילה, אלא שכאן האהבה סמויה לחלוטין. אהבה שהתחילה בין ילדים בני עשר.
הגיבורה הראשונה שפותחת את המסע היא אאוממה. אאוממה תקועה. במציאות היא תקועה בפקק תנועה ארוך, האם זו איזו סמליות שנגלה בעתיד, הרבה דפים לפנינו. היא יושבת במונית וצריכה לחצות את טוקיו לפגישת עסקים. ברדיו מתנגנת הסינפונייטה של יאנצ'ק. וכבר יש לנו גם פסקול לעלילה. 
במהרה נגלה שאאוממה היא רוצחת שכירה הנוסעת לרצוח מישהו. הנהג מציע לה דרך מילוט רגלית מהפקק ומלווה אותה באמירה 
"היזהרי שלא ללכת שולל אחר מראית עין, כי מציאות יש תמיד רק אחת" 
הירידה שלה מהכביש הראשי תיהפך בהמשך לירידה סמלית הרבה יותר עמוקה. 

שני הגיבורים הבאים הם קומאצו, עורך ירחון ספרותי מכובד, וטנגו, סופר שעוד לא פרסם שום ספר. קומאצו יניע את העלילה אך הגיבור הממשי הוא טנגו. גבר גדל גוף, מורה למתמטיקה נחשב המצליח לחבב את המקצוע על תלמידיו, אך בשעות אחרות הוא מנסה להפוך לסופר ומשתדל לכתוב בלי הצלחה. 
קומאצו מציע לטנגו לשכתב מחדש ספר שהגיע לידיו אותו הוא רוצה להגיש כהצעה לפרס חשוב, אלא שהספר כתוב רע מאוד. משהו בסיפור מושך לב, אך הכתיבה רעה. 
את הספר כתבה פוקה ארי, נערה צעירה בת 17. קומאצו משכנע את טנגו החושב שזה איננו מוסרי לעשות את העבודה. ובעוד כמה עמודים יפגוש טנגו את פוקה ארי שתסכים שיעבד את ספרה. ואם איננה מסכימה ממש, היא איננה מביעה התנגדות. היא נערה שתקנית מאוד ומוזרה ביותר. 
אאוממה חוזרת לסיפור אחרי שרצחה את קורבנה. היא יושבת בבר של מלון להרגיע את עצביה. לידה גבר מבוגר. יש לך בולבול גדול, היא שואלת, גדול זה טוב, גדול מדי מכאיב סתם, היא מסבירה לו, וסופה של השיחה המתפתחת היא בחדרו כשהם מקיימים יחסי מין. 
מכאן מתחילה השאלה איך ארבעת אלה ייפגשו ומה יחבר או לא ביניהם. ילדה שתקנית, רוצחת מקצועית ושני גברים העוסקים בספרות. 
מישהו מדבר עם אאוממה על תקרית יריות שהייתה לפני כמה שנים בין המשטרה לאיזו כנופיה. היא איננה זוכרת תקרית כזו, שבגללה שונה הנשק שבידי המשטרה. היא זוכרת חדשות מהסוג הקשור לעולמה, איך נמחקה ידיעה מסעירת זו מידיעתה. 
בספרייה היא עוברת על עיתוני התקופה ההיא. שערורייה בה התגלה שהטלוויזיה מקבלת מהממשלה הוראות איזה חדשות בענייני שחיתות ממשלתית כן או לא לשדר, לא עניינה אותה. אך רצח של גובה מטעם רשות השידור ואירוע קטלני בו המשטרה ואיזו כנופיה נלחמו בנשק חם הוא חלק מעולמה. איך לא זכרה. 
לא זכרה? האם משהו בה מחק את הידיעה שהסעירה את הציבור או שהעולם הולך ומשתנה. לצורכי עבודתה היא צריכה לדעת מה משפיע על החיים סביבה. מה שסטה ממסלולו איננו אני, אלא העולם, היא אומרת לעצמה. 
האם זה סדק בעולם מקביל? מתי זה קרה. האם נהג המונית שאמר לה שיש רק מציאות אחת פתח לה צוהר לשינוי. אל תסתכלי עליו. ואם העולם משתנה היא תיתן לו שם, לעולם החדש. 1Q84, עולם סימן השאלה. 
במקביל כמובן מתקיים המפגש של טנגו עם פוקה ארי. עם ספרה אותו הוא מתחיל לעבד, למעשה לכתוב מחדש. היא נראית לו מוזרה. שתקנית ומונוטונית. עד שהוא מבין שהיא דיסלקטית. האם נערה דיסלקטית יכולה לכתוב ספר כזה. היא לוקחת אותו לפגוש את האיש שהיא קוראת לו סנסיי, הוא איננו אביה אך הוא מגדל אותה. 
אביה של פוקה ארי האמין כמו רבים בהתחלה במהפכת התרבות של מאו וארגן באוניברסיטה תא של סטודנטים בסגנון הצבא האדום. עזב את העיר והקים עם תלמידיו קומונה חקלאית. לנו לא צריך להסביר הרבה, קבוצה המזכירה בדרך חייה את הקיבוצים של פעם. 
במרוצת הזמן השתנתה הקומונה ונחלקה. לפלג ניצי הייתה התקלות עם המשטרה. אביה של פוקה היה מנהיג של שני הפלגים. זו אותה תקרית שאאוממה לא זכרה וראתה בה התחלה של שינוי העולם. 

מורקמי מוליך את הסיפור סחור סחור. מפעם לפעם הוא מספר איזה זיכרון אוטוביוגרפי מעברם של הגיבורים. צריך לזכור כי פרטים מהסיפור יחזרו אצל גיבור אחר ויקשרו בין האנשים שכרגע עוד אין ביניהם כל קשר. 
אאוממה מתחילה לחשוד במציאות. לילה אחד ראתה פתאום שני ירחים במקום ירח אחד. היא ידעה שזה בלתי אפשרי. עוד ירח היה משנה את החיים על כדור הארץ. כוח המשיכה, הגאות והשפל. האם רק היא רואה את הירח השני. היא לא יודעת עדיין שפוקה ארי כתבה כבר בספרה שעוד לא פורסם על שני ירחים. 
כולם חוץ ממנה יודעים על תקרית האש שבעקבותיה המשטרה החליפה מדים ונשק, רק היא לא שמה לב לשינוי. איזה סדקים אחרים נוצרים באיזו מציאות? 
לאורך חלק מהזמן התעוררה בי שאלה אם הספר מבלבל בין זמנים. ואולי זה כושר הריכוז והזיכרון שלי. 
הספר הולך ומסתבך כשמלבד הגיבורים שהצטברו לעינינו עד כה הולך ונוצר איזה סיפור מתח מוזר על כת שנוצרה בסודי סודות מונהגת על ידי "הלידר" שאיש איננו יודע מיהו ומזכיר את האח הגדול המתחבר לשם הספר, והשאלה מה היא מסתירה ומה כוונותיה.
טנגו מתחיל לכתוב סיפור על עולם אחר שבו נראים שני ירחים. עולם שבו אפשר לשנות את העבר, וכשמשנים את העבר גם ההווה משתנה בהתאם לנסיבות. השפעתו של האחר על השני. 
כמובן שבשלב זה אמצע הספר לערך כבר מסתברת השאלה באיזה עולם מתרחש הספר. מתי הוא מתרחש בעולם אחד ומתי באחר והאם יש שני עולמות ובאיזושהי צורה יש חיבור בין השניים, גם אם בלבול זמנים ואולי בכלל חלק מהספר המתרחש במציאות מוזרה הוא הספר שכותב טנגו ומתערב בחייו. 
למשימה הבאה שלה אאוממה מקבלת אקדח. בתקווה שלא תצטרכי להשתמש בו, אומר לה בעל האקדח. 
החוק של צ'כוב שאקדח המופיע בתמונה הראשונה מוכרח לירות מתי שהוא לא בהכרח נכון. יש חוקים שאפשר לעבור עליהם.
ספרה של פוקה ארי מתפרסם והופך להיות רב מכר. הביקורות משבחות בקורת אחת אומרת "הסיפור בנוי בצורה מעניינת מאוד, וסוחף את הקוראים לקרוא בו עוד ועוד, אבל בתום הקריאה אנו מוצאים את עצמנו בבריכה מסתורית של סימני שאלה" 
נראה כאילו שמורקמי התחכם ורקם ביקורת על ספרו שלו. 
כל אחת מדמויות הספר מנהלת ויכוח פילוסופי עם מישהו. לעתים על הזמן והמציאות הנגלית כאילו מספר מדע בדיוני, לרגע על הטוב והרע כמו שהוא מופיע באחים קרמזוב של דוסטויבסקי, והאם יש משהו נעלה יותר מטוב ורע.
הספר קריא מאוד עד שלא חשים בממדיו הגדולים, ולכן אולי גם לא מספיק בכשלים שיש בו. בשלב מסוים תיאורים המטביעים את הרצף. גם בספרות טובה צריך לדעת מתי לצמצם. 
ספר שהוא ספר מתח, פילוסופי ובדיוני שבו העולם המוכר לנו מתרחש בשנת 1984 ומולו עולם 1Q84 המכיל רמזים לספר של אורוול אבל לא ממש, ספר המתאר עולם שאיננו מקביל וגם איננו שונה. 
כתיבה מעוררת סקרנות לגבי ההמשך שיתפרסם בעתיד. השאלות שנשאלו ונותרו בינתיים ללא תשובה. מה יקרה עם כל הדלתות שנפתחו, כל השבילים שנסללו ובהם אמורים להיכנס ולהיפגש אנשים המדדים בין העולמות. שווה להשקיע את המאמץ והזמן שהספר דורש.

מאת דן לחמן

"אמן של העולם הצף"/ קזואו אישיגורו. מאנגלית: עידית שורר

קזואו אישיגורו הוא בריטי ממוצא יפני. הוריו היגרו לבריטניה כשהיה בן 5 ומאז הוא חי שם וכותב באנגלית.
לאישיגורו התוודעתי דווקא ב"כשהיינו יתומים" וספר שעדיין לא תורגם ולא כל כך אופייני לו,  Never Let Me Go (שעובד לסרט, הוצג בפסטיבל הסרטים בחיפה וזכה לשבחים רבים), לאו דווקא לספרו המוכר "שארית היום", שהפך לסרט מצליח.
ספריו נכתבים לרוב בגוף ראשון, מה שגורם לסיפור לא תמיד להיות מהימן, כי הדמות המספרת היא זאת שמעבירה את הסיפור מנקודת מבטה. אולם הקורא של אישיגורו הוא קורא פעיל, כיוון שזה האחרון "שותל" רמזים בסיפור ועל הקורא לבנות ולהבין את הסיפור האמיתי.
 
הספר "אמן של העולם הצף" הוא הספר השני שכתב אישיגורו, פורסם לראשונה ב-1986, ותורגם ב-1998. זהו תרגומו השני, ואין זה זמן ארוך לתרגום חוזר בארצנו הקטנטונת ובעולם של תרגומים חוזרים, אולם ניתן להבין את פשר ההצגה המחודשת.
 
הספר נפתח ב-1948, 3 שנים לאחר ההפצצה האטומית ומסתיים ב-1950. הזמן הזה הוא זמן שיקומה של יפן מההריסות, ליקוק פצעיה ונסיון להבין מה קרה. זהו זמן של חורבן ושיקום, זמן של תמורות בחברה היפנית האנושית, ההיררכית, התרבותית, הפוליטית, החברתית והמעמדית.
 
המספר הפעם הוא מאסוג'י אונו, צייר ידוע ומפורסם שדרכו אנו למדים על שינויים וזכרון. יש לו שתי בנות, אחת נשואה + ילד, והשנייה בתהליכי משא ומתן לקראת נישואיה. הספר מתחיל בביתו החדש של אונו שנפגע מהריסות ההפצצה, לא רחוק מגשר ההיסוסים, וניסיונותיו של אונו לשקם אותו. אשתו ובנו נהרגו מההפצצה. בנותיו באות לבקרו פעם בחודשיים ומבקרות גם את עולמו של אביהן שהופך להיות משעמם, אחרי שהחליט לפרוש מאמנותו.
בצעירותו היה אונו כשרון מבטיח, שחיפש דרכים להתפתח והכיר עולמות חדשים בעולם האמנות, להחדיר סגנונות חדשים לעולם הישן. הוא היה תלמידו של אמן ידוע שלימד את תלמידיו לצייר ולהמחיש בציוריהם את אור הפנס השברירי של העולם הצף. העולם הצף זהו למעשה חיי הלילה של עולם התענוגות, הבידור והשתייה; הוא למעשה הרקע לציוריו בתקופת צעירותו. אולם, לאחר שמונה שנים מחליט אונו "לבגוד". בסתר הוא מצייר ציור שמהווה נקודת מפנה בחייו וביקורת על אמנותו של מורהו הדגול, וכשהוא מתגלה הוא מנודה על ידי חבריו ומונע על ידי המורה לעזוב את ביתו. הציור למעשה משקף את ביקורתו של אונו כלפי החברה: הוא מצייר בצבעי שמן, על פי סצנה שראה בטיולו עם מורהו, 3 ילדים מתעללים בגופת חיה באמצעות סכין סמוראית (קנדו) ופניהם אל הצופה בהבעת זעף סמוראי. ברקע שלושה גברים מבלים בבר - אותו עולם צף. לציור קרא אונו, וגם הטביע זאת על הציור, שאננות. ברגע שאונו עוזב את בית מורהו הוא מצייר וריאציה נוספת של הציור שהוא קורא לה "מבט לאופק". הילדים הופכים לחיילים חמושים ברובים מובלים על ידי קצין. הרקע הוא דיגלה של ארץ השמש העולה. הציור נועז בצבעיו ובטכניקה - משיחות מכחול כוחניות. על הציור מוטבע שמו של הציור כמו גם: על יפן לצעוד קדימה.
אונו הופך להיות צייר מפורסם, ידוע ובעל שם. הוא הופך להיות חבר ועדת תרבות במחלקה לענייני פנים ויועץ רשמי לועדות הפעילות לאנטי פטריוטיות. בקיצור, מלשן. והוא אף גורם לתלמידו הטוב ביותר ליפול לידי המשטרה ולעבור עינויים קשים מאוד.
 
כל זאת, בעברו של אונו, הימים שלפני המלחמה ולפני ההפצצות. בזמן הנוכחי, זמן השיקום, אונו מנסה למחזר את הימים הטובים. הוא מנסה לחזר אחרי חבריו מן העבר כדי לקדם את המשא ומתן לנישואיה של בתו, שזמן המלחמה עיכבו את נישואיה והיא כבר בת 26. אונו שואל עצמו שאלות רבות, שאלות אישיות ולאומיות. הוא מודע לכך שהזכרון הוא מתעתע. לא תמיד מה שאתה זוכר זה מה שקרה במדויק במציאות, אך זה לא מפריע לו לראות את האמת שלו. הזמן הנוכחי, הוא עולם של שנאה וכעס של הצעירים לעולם הישן, לדור הישן, והרצון לערוך שידוד מערכות. מול אי הבנתם של המבוגרים את הצעירים לחקות את האמריקאים.
בסופו של דבר אונו מתנצל על מה שהיה, על דרכיו. ברגע שבתו מגיעה לרגע המכריע, והוא יודע שנישואיה תלויים בו ובמעשי העבר שלו, הוא מחליט להתנצל. יותר מאוחר הוא גם חוזר לצייר, בצבעי מים, בעיקר פרחים וצמחים, להנאתו האישית.
 
ברור לי שהספר הוא על יפן, על נסיונות השיקום שלה, נסיונותיה להפוך לדמוקרטיה. אולם קשה היה לי שלא לראות את שאלת השאלות שכל אמן מתלבט בה: מהו תפקידו של האמן בעולם המודרני? האם תפקידו לצייר יופי, אסתיקה או האם עליו לשקף את רוח התקופה? האם עליו להביע מחאה? להיות פוליטי? האם תפקידו להיות אמן של העולם הצף? האם האמן הוא כלי שרת בידי הממשלה/הפוליטיקה?
 
הספר מסתיים בעולם הצף - ברובע התענוגות - שכמעט ולא נותר לו זכר. אותו רובע שהיה מרכז הבילוי של אונו בעברו כשהיה תלמיד דקדנטי, עבר מלא אושר, הוא עכשיו מרכז עסקים. וכך מסיים אונו: "אומתנו, נדמה לי, למרות הטעויות שעשתה בעבר, זוכה כעת להזדמנות לנסות דרך טובה יותר. לא נותר לי אפוא אלא לברך את הצעירים הללו בכל טוב".
 
מכיוון שהתחלתי בכך שלא בכדי תורגם הספר בשנית, לא נותר לי אלא לסיים בתקווה נואשת: לו יהי!!

מאת מירב