כשהלילה/כריסטינה קומנצ'יני. מאיטלקית: אלון אלטרס

מרינה, אישה צעירה, יפה ומלאת תשוקה, מגיעה לכפר בהרים עם בנה בן השנתיים, ללא בעלה. היא שוכרת חדר בבית גדול, ביתו של מנפרד.
מנפרד הוא גבר גדול ושתקן, אשתו עזבה אותו עם הילדים. השניים עוקבים אחד אחר השנייה ביראה והמון חשד. לילה אחד שומע מנפרד צעקות, חבטות ובכי מהדירה ופורץ אליה. הוא מבין כי משהו מוזר התרחש והוא מאשים את מרינה בהאשמות שנוגעות לעברו שרודף אותו ואת אחיו.
אחרי חמש עשרה שנה מרינה חוזרת לאותו כפר בניסיון לממש פנטזיה...
מרינה ומנפרד מבינים אחד את השנייה כפי שאף אחד לא הבין אותם לפני כן, הם לא צריכים לדבר כדי להיחשף והם נמשכים מאוד אחד לשני.
בשל אותה יראה הם נתלים אחד בשני באמצעות התשוקה ועברם הסגור והמסוגר שרק הם בינם לבין עצמם הצליחו לשחרר ללא מילים.

זה סיפור קטן וקריא אך מורכב מאוד: הספר מסופר בשני קולות, מרינה-מנפרד, וברובו הדמויות פונות אחת לשנייה בגוף שלישי. ספר על יחסים והמתח ביניהם, יחסי גבר-אישה, אם-אב, אם/אב-בן, אחים. ספר על מהות השינוי.

בתחילת הספר מצטטת קומנצ'יני פסוק מספר בראשית על דבקותה של אישה בגבר, במהלך הספר היא מעמידה מוטו זה בספק. יתרה מזו, מנפרד אומר מתוך ייאוש "עכשיו אני יודע, החיים שכולנו חיים, שבחרנו בהם לאחר ששקלנו היטב, מעוררים גועל" (עמ' 231)
ייאושו של מנפרד הוא המפתח לכוח המניע את הספר. ייאושו של מנפרד הוא אי התמסרותו לתשוקה שלו, הוא הפחד ממנה. גם מרינה מפחדת מעוצמתה של התשוקה שבה, כל כך מפחדת שהיא אומרת שעליה להיזהר שלא תכנס "לקטגוריה ז'". התשוקה בסופו של דבר מניעה את מרינה, גם אחרי 15 שנה, לחזור לכפר ולחפש את מנפרד....
התשוקה כאן היא בעיקר אך לא רק מימוש פנטזיה מינית. התשוקה בספר נוגעת ביחסים בין כולם: התשוקה לאישה/גבר, לאם, לאב, לילד...

מאת מירב

המעניק / לויס לורי, כתר הוצאה לאור

"... אנחנו לא מעזים להניח לאנשים לבחור בעצמם."

"אולי זה לא בטוח?" הציע המעניק.

"אין ספק בזה לא בטוח," אמר ג'ונאס בהחלטיות. "מה היה קורה אילו היו מאפשרים להם לבחור את בני הזוג שלהם בעצמם? והם היו טועים בבחירה? או מה היה קורה," המשיך, כמעט מתפקע מצחוק בגלל חוסר ההיגיון. "אילו היו בוחרים את המשרות שלהם בעצמם?"

"מפחיד, לא כן?" אמר המעניק.

ג'ונאס גיחך. "מפחיד מאוד. אני אפילו לא מסוגל לתאר לעצמי דבר כזה. אנחנו באמת חייבים להגן על אנשים מפני בחירות לא נכונות."

"זה יותר בטוח כך."

"כן," הסכים ג'ונאס. "הרבה יותר בטוח."

את הספר הזה מצאתי בכתבה על אוטופיות ודיסוטופיות, ולמרות שיש לי כבר רשימה של ספרים שאני רוצה לקרוא, הלכתי לספרייה ולקחתי אותו.

זה אמור להיות כביכול ספר נוער, אבל כטבעם של ספרי נוער – לא רק.

אני מכלילה אותו בסוגה של "ספרות ספקולטיבית", כי הוא לא מד"ב (אין בו טכנולוגיה עתידנית או חייזרים) ולמרות שיש בו אלמנטים שאולי אפשר להגדיר כפנטסטיים, בעיניי הוא גם לא פנטזיה (אם כי ספרות ספקולטיבית כוללת בתוכה, כמובן, מד"ב ופנטזיה, אבל גם היסטוריה חלופית, עולמות/תקופות חלופיים וכו'ׂ).

הסיפור הוא על ג'ונאס שחי בקהילה סגורה (אצלי בראש היא נורא הזכירה לי קיבוץ), שחיה לפי חוקים מוסדרים והכול בה מאורגן, ידוע וממושמע. ילדים בני 12 מקבלים בטקס פומבי את המשרה שיעסקו בה במשך רוב חייהם. ועדת הקשישים שמנהלת את הקהילה צופה בילד, מתרשמת מתחומי העניין שלו, בעיקר על פי שעות ההתנדבות בקהילה שהוא בוחר החל מהיותו בן 9, ובוחרת לו משרה: מהנדס, מתחזק שבילים, משרה בתחום הצדק והמשפט, מנהל פנאי (עובד עם ילדים אחרי שעות בית הספר), מטפל בקשישים, מחלק מזון וכו'. יש נשים שמקבלות משרה זמנית כאם-יולדת. הן יולדות 3 ילדים ואז נשלחות לאחד מהמפעלים בקהילה שמייצרים מזון או מוצרי צריכה לאנשי הקהילה.

אדם בוגר יכול להגיש בקשה לבן/בת זוג והוועדה בוחרת לו בן/בת זוג לפי התאמה באופי, משרה, אינטליגנציה וכו'. כשבני הזוג רוצים להקים "יחידה משפחתית", הם מגישים בקשה לקבלת ילד.

הילדים מטופלים, מיד לאחר היוולדם, בבית תינוקות, שבו "מטפחים" מטפלים בהם 24 שעות ביממה. בגיל שנה הם מקבלים שֵם בטקס קהילתי מיוחד ואז נמסרים לזוג הורים. הורים יכולים לקבל עד שני ילדים.

כשהילדים מתבגרים, אחרי שקיבלו הכשרה למשרה שקיבלו (ישנן משרות שההכשרה להן קצרה, כמו פועלים למיניהם ואמהות-יולדות), הם יכולים לקבל יחידה משפחתית משל עצמם, והוריהם עוברים לבית של "אזרחים חסרי ילדים" ומאוחר יותר ל"בית זקנים".

בטקס ה-12 שלו מקבל ג'ונאס משרה שהופכת את חייו על פיהם ומשנה את כל מה שידע וחשב על העולם.

ואז הקשישה הבכירה פנתה לאחור ועזבה את הבמה, עזבה אותו שם לבדו, עומד ופניו אל ההמון, שלפתע, כאיש אחד, החל ללחוש את שמו.

.... בדקלום שמו - ידע ג'ונאס - הקהילה מקבלת אותו ואת התפקיד החדש שיועד לו, מעניקה לו חיים ממש כפי שהעניקה חיים לילד-חדש. לבו גאה בו בהכרת תודה ובתחושת גאווה.

אך בד בבד גם נמלא ג'ונאס פחד. הוא לא ידע מה פירושה של הבחירה בו. הוא לא ידע מה הוא עומד להיות.

או מה עומד לקרות לו.

אבל בספרים על אוטופיות, כמו בספרים על אוטופיות, האוטופיה מהר מאוד מתבררת כדיסוטופיה. על אף החיים הנוחים והטובים בקהילה, אי אפשר שלא לחוש חוסר נוחות ממש מתחילת הקריאה.

עם עלות השחר יימשכו החיים המסודרים והממושמעים שהכיר כל ימיו כהרגלם... החיים שמעולם לא היה בהם דבר בלתי צפוי. או לא נוח. או יוצא מגדר הרגיל. החיים חסרי הצבע, הכאב או העבר.

אולי כי כל צורת החיים שלהם שונה ממה שהכרנו אי פעם, אבל במיוחד כי הילדים מקבלים מדי יום גלולה לדיכוי היצר המיני החל מהפעם הראשונה שהם חווים התעוררות מינית, ובגלל זה שיש המון דברים שהדהדו לי כמו "1984" (הרמקולים שמותקנים ביחידות המשפחתיות על הקירות, שלא רק משדרים, אלא גם קולטים).

זה ספר דק מאוד (151 עמודים) שסיימתי בזמן שיא של 4 ימים (בשבילי זה שיא), ושמומלץ מאוד לקרוא, ולו רק בגלל שהוא גורם לך לחשוב.

מאת קיטי

גילי והמכשפה הקטנה / שרית גורן

ממטילדה, המכשפה הקטנה של שרית גורן, התפעלתי ממש מהרגע הראשון. כי העברית של שרית גורן עדכנית ועכשווית לגמרי ועם זאת טובה ועשירה ומהווה מצע יציב כמו בספרים שעינגו אותי בילדותי. וכי מטילדה היא מכשפה קטנה, מין אצבעונית שכזאת, והרבה עוולות נגרמות לה משום כך, כי פשוט לא רואים אותה, והתובנה הזאת הקסימה אותי, גם כשיקוף של עולם הילדים, שוודאי חשים הרבה פעמים שמשום קומתם הקטנה לא רואים ולא שומעים אותם, וגם משום האיזון שבה: גם בלי רשעים מתנכלים, קשים חייה של מכשפה קטנה.

אבל במהרה נכונה לי הפתעה, כי לא רק מטילדה היא מוקד ההזדהות לילד, או נאמר ילדה, שתקרא את הספר: מטילדה נקרית על דרכה של ילדה אמיתית, גילי, שהקשיים בחיים שלה דווקא כן נובעים מהתנכלות מכוונת, וגם היא בדרכה מעוררת הזדהות רבה.

מטילדה היא לא לבדה: כל מכשפה צריכה עזר כנגדה בדמות בעל חיים, ולמטילדה יש צב, שהדיאלוגים שלה אתו (לא מעט עלבונות. קשה להיות עזר כנגדה של מכשפה) קצת הזכירו לי את הצמד הקלאסי ששום מכשפה ישראלית לא יכולה שלא להתכתב אתו, תנינה וקורקבן של נורית זרחי. אבל שרית גורן מקורית, ובדמותו של הצב ובכלל ביחסי המכשפות והצבים בעולם שבנתה יש רעיונות חדשים ויפים.

יש בספר הומור שמדבר אל מבוגרים (בעיקר במה שנוגע להווי המושבה הקטנה הקרתנית שגילי מתגוררת בה, בהווה ובעבר) אבל לא כזה שעובר מעל ראשי הילדים. והפתרון הוא גם רומנטי, וגם הרמוני במפתיע (לא, לא אגלה), ואם יש קצת דודה-אקס-מכינה, לא נורא, סולחים. מה גם ששרית גורן לא זונחת גם את דמויות המשנה, ומשרטטת גם אותן בקווים מוקפדים ומאפשרת גם להן לעבור תהליך ושינוי. 

בקיצור - תענוג של ספר ילדים, גם למכשפות גדולות כמוני.

לי עברון-ועקנין

הרמן קוך / ארוחת הערב. מהולנדית: ענבל זילברשטיין

אזהרה: הביקורת מכילה ספוילרים לעלילת הספר

כבר בהתחלה ברור לחלוטין שאין זאת ארוחת ערב משפחתית רגילה. פאול, המספר, מעביר לנו מסרים רבים, ואף אומר במפורש שאחיו, סרג', מועמד לראשות הממשלה, ביקש ממנו להגיע למסעדה מפורסמת עם אשתו כדי לדבר על ילדיהם. פאול גם מבהיר שהוא יודע שהערב הזה עומד להידרדר.
המוטו הפותח את הספר הוא ציטוט מתוך כלבי אשמורת. כלבי אשמורת הוא סרט רווי אלימות, הנאה של האלימות. ואכן, אלימות ברוטלית וההנאה ממנה, כמחלה, היא עלילת הספר.
כבר בהתחלה פאול מסביר לנו שני דברים: א. הוא מזכיר לנו את משפט הפתיחה מתוך אנה קארנינה: כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה. בהמשך הוא ינסה לשמור על משפחתו כמשפחה מאושרת ויהי מה.
ב. אקדח שמופיע כבר במערכה הראשונה בטוח שיירה בהמשך.
הספר מחולק ל-5 מנות עיקריות החל באפריטיף וכלה בדיז'סטיף. תוך כדי הארוחה פאול מספר לנו את הסיבה שהובילה לפגישה, הבעיות של הילדים, מישל בנם של פאול וקלייר, ריק בנם הביולוגי ובו הבן המאומץ של סרג' ובבט. מישל וריק ביצעו מעשה אלימות בלתי נתפס ובו מנסה לסחוט אותם. סרג' מבקש לדבר על הנושא כדי להחליט מה לעשות בנידון, אולי אפילו לפרוש מהמירוץ לראשות הממשלה, אולם להפתעתו הוא נתקל בהתנגדות עיקשת של פאול וקלייר. פאול וקלייר יעשו הכל - הכל - כדי לשמור על שלמות המשפחה ואושרה אפילו הם בעצמם צריכים לפעול באלימות.
בחלקו הראשון של הספר הקורא מגלה איזושהי אמפטיה כלפי פאול המספר, הוא כועס על אחיו, מפחד ממנו ואולי אפילו מקנא בו. כשמתגלה מעשה האלימות של מישל, בנו, מתגלים גם מעשי האלימות שלו עצמו. ואז, בחלקו השני של הספר הקורא מתחיל להיות מבולבל. למעשה, פאול סובל ממחלה תורשתית, שייתכן שהעביר אותה גם לבנו, שגורמת לו להפוך להיות אלים באופן קיצוני. הקורא מבולבל עוד יותר כשהוא מבין שקלייר, אשתו, הופכת להיות אלימה בעצמה ומגוננת על האלימות של בעלה ובנה. והאמפתיה הופכת לסלידה.
זהו ספר מזעזע, קשה לעיכול. הוא מזעזע ונוראי כל כך כיוון שהסיפור מתרחש בהולנד. הולנד, שאין בה חסרי בית, שלא אמורה להיות בה אלימות בלתי מתעכלת. אפילו פאול, המספר, אומר באיזשהו שלב שזאת הרי לא הברונקס או גרמניה, זאת הולנד!!

מאת מירב

חשד לשיטיון/ מאיה ערד

רותי נשואה מזה 40 שנה לגיורא, פרופסור לאווירונאוטיקה באוניברסיטת סטנפורד המצוי על סף פרישה. הוריה נפטרו זה מכבר, אחותה רחוקה ממנה פיזית ורוחנית, ואין לה ילדים. היא ויתרה על קריירה מקצועית וגם על עבודה סתמית יותר ובנתה לעצמה עולם של נוחות המורכב מגיורא וממנה בלבד. השניים חיים בהרמוניה, ונראה שהקשר ביניהם הוא מרכז עולמה של רותי. אולם דווקא בעת שגיורא עתיד לצאת לפנסיה, והם עתידים לבלות את כל זמנם יחד, מתגלים סימני התפוררות שעיקרם חשדה של רותי שגיורא מנהל רומן עם – או שמא מכיר באבהותו כלפי – נטעלי, מרצה צעירה שהגיעה זה עתה מישראל עם בן זוג מאכזב בכל קנה מידה.

כשהיו צעירים, הסכימו רותי וגיורא שאם היא תהפוך להיות כמו סבתה או אם הוא יהפוך להיות כמו אביו, בן הזוג השני יעזור "לגמור עם זה". עכשיו רותי חוששת שגיורא הופך להיות כמו אביו, והיא מבררת אם הגיע הזמן לקיים את ההבטחה. היא עוקבת אחריו בדאגה כפולה: רגע היא דואגת לו, ורגע למערכת היחסים ביניהם. אגב זה, היא גם מהרהרת בחייה, במערכות היחסים שהיא בנתה, בוויתורים שלה, בחוסר השייכות שלה. כל התגליות האלה מגלות, בלי שרותי שמה לב, לא רק את עומק הקשר אלא גם את מידת התלות שלה בגיורא.

רותי היא דמות מעניינת משום שהיא אינה שגרתית. היא אינה מתפענחת בסוף כאחרת מזו שהייתה עד כה, ההתגלות שהיא עוברת מצומצמת ואינה מפרשת בדיעבד את כל חייה באור אחר. זוהי אישה מיושבת שבחרה בחירות ושילמה מחירים בלי להצטער. היא מציגה דמות חריגה ומעניינת של אישה בעולם ספרותי בו נשים רבות הן רק סכום מערכות היחסים שלהן, ובפרט אימהותן. רותי מעריכה חיים נוחים, שקט, מרחב מחיה עצמאי, והיא אינה מתנצלת על כך, הגם שהיא חרדה שמא גיורא מתחרט.

כמו בחיים, גם בספר זה, פענוח חידה היא רק סיומה של סאגה אחת, ורבות אחרות נותרות בעינן. הספר הוא למעשה מעין נובלה מוארכת, שיש לה תמה אחת כמעט ללא סטיות, וללא התמקדות ובנייה של דמויות מעבר לזו הראשית. לכן, בעוד סוף הספר מפענח משהו בדינאמיקה של רותי וגיורא, הוא מותיר שאלות רבות פתוחות: אין הסבר ממשי להתנהלותו של גיורא עצמו, לזו של נטעלי, למערכת היחסים ביניהם או בין נטעלי לרותי (מעבר להשוואה הניגודית המתבקשת מאליה). גם אין לקורא כל מידע או הבנה לגבי המחר של אף אחת מהדמויות. הספר חושף נתח מתוך החיים ואת העבר הנדרש כדי להבין אותם, אולם העתיד נותר לוט בערפל.

מאיה ערד היא מהכותבים הטובים ביותר בעברית כיום. ספרה "אמן הסיפור הקצר" היה בעיני לא פחות מווירטואוזי, וגילה את יכולתה של ערד גם לטוות סיפור מפורט, בנוי היטב ומעניין, וגם לשלוט בסוגים רבים ושונים של כתיבה, ולהציג את כולם במסגרת אחת. אמן הסיפור הקצר אכן ברא עולם שלם, שהקורא 'חי' בתוכו מבלי לחוש בתפרים שהרכיבו אותו. ספר זה, יחד עם "שבע מידות רעות" הנהדר והספר הנוכחי יוצרים יחד טרילוגיה של סיפורים על החיים האקדמיים מזוויות שונות (ההתחלה המבטיחה, הדחייה המתמשכת, החיים שאחרי ההצלחה). נדמה לי שהספר הנוכחי אינו משחזר את הגאונות שב"אמן הסיפור הקצר", אולם עדיין מדובר ביצרה מעניינת, קריאה ביותר, קוהרנטית ומוצלחת.

מאת שרון