"ביום שהמוסיקה מתה"/אופיר טושה גפלה, הוצאת כתר 

איך הייתם מתנהגים אם הייתם יודעים את התאריך המדויק של מותכם?

בדיוק בסוגיה הזו עוסק אופיר טושה גפלה בספר "ביום שהמוסיקה מתה".

הסיפור מתרחש באינוביל, עיר במדינה דמיונית ושולית בשם קרמנדין שנמצאת במערב אירופה. לאינוביל אין כל ייחוד כלשהו מלבד המון עצים, זרזיפי גשם בלתי פוסקים ואנשים שמדברים שפה שדומה להולנדית, רק "כמו מתוך תקליט של 78 סיבובים בדקה".

העיר הזו, פסיק קטן בתוך מדינה שהיא כמו שומה בין הולנד לבלגיה, הופכת להיות ידועה בגלל דבר אחד מפליא: תושביה יודעים מתי ימותו. לא כיצד ובאיזו שעה, אבל את היום המדויק.

הכול התחיל כאשר בשנת 1984 הגיע לעיר ליממה אחת נער בן שמונה עשרה בשם דוד פוקס, שהמתנה שקיבל מאלוהים הייתה ייחודית: הוא יכול היה להסתכל בעיניהם של אנשים ולראות בהן את תאריך מותם.

(כמעט) כל תושבי העיר הסתדרו בתור, נכנסו אל החדר שבו ישב, בתוך בניין העירייה, ישבו מולו כמה שניות ואז הוא כתב את תאריך מותם על דף לבן והכניס אותו לתוך תיקייה שנשאה את שמם.

כל מי שמלאו לו שמונה עשרה שנה היה רשאי לגשת לבניין העירייה ולפתוח את תיקו. מי שבזמן הביקור כבר עבר גיל זה, יכול היה להמתין שבועיים ואז לפתוח את התיק.

הסיפור הוא סיפורה של דוּרה מאטר שמספרת על חייה בגוף ראשון, אבל בעצם הוא דיון בהבדלים בין אלו שיודעים מתי ימותו לבין אלו שלא. כלומר כולנו.

בעצם המשפט שמופיע בעמוד 378: "אדם יודע שיום אחד הוא ימות, אבל הוא חי את חייו כאילו זה לא יקרה", די מסכם את הנושא.

נקודה חשובה מאוד לאוהבי מוסיקה: המוסיקה היא חייה של דורה והספר מלא באזכור שירים, להקות, זמרים וז'אנרים. למי שנושם מוסיקה כמו חמצן, זהו דובדבן רציני על הקצפת (אישית לא הכרתי את השירים שהיא מדברת עליהם, חוץ מאשר כשהיא מדברת על שנות ה-80, ואז הכרתי 80% מהחומר).

תעשו לעצכם טובה ותקראו את "ביום שהמוסיקה מתה". יכולתי לכתוב הררי מילים על הספר והסופר, אבל רק אומר שגפלה הוא "משורר בפרוזה" ויותר מזה לא אכביר מילים. אני לא חושבת שאני זוכרת מתי בפעם האחרונה רציתי לכתוב לסופר ולספר לו כמה הוא ריגש אותי.

מאת מיס קיטי פנטסטיקו

חופשת מחלה/רוני ידור

יש לי חולשה לאנטי גיבורים ולכן ביקשתי את הספר לסקירה מההוצאה. 

הספר הוא יומן (בדיוני) שכותבת מטופלת לפסיכולוגית שלה במהלך חופשתה.

לאורך קריאת הספר הרגשתי תחושה לא נוחה של הצצה למציאות נפשית "לא פוטוגנית" . הכותבת מתעסקת באובססיביות בנושא השיער המידלדל שלה, בילדיה של הפסיכולוגית שעל חייהם היא מציצה דרך הפייסבוק (והם מייצגים עבורה מציאות אלטרנטיבית וזוהרת) וביחס הפסיכולוגית אליה.. היא כל הזמן  משווה את חייה לחיי אחותה, לחיי חברתה רעיה, וכן לחיי הפסיכולוגית שלה וילדיה. יש לה תחושה שכולם יותר מוצלחים ממנה ולכולם יש בני משפחה שעומדים במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות שלהם בהשוואה אליה. יש לה צורך מתמיד להיות תמיד במקום של הבת המטופלת והאהובה גם כאשר היא חברה או מטופלת.

הרגשתי שיש הרבה אותנטיות בכתיבה וחוסר התכחשות לרגשות שבדרך כלל לא נעים להחצין (קינאה ותחושת אפסות עצמית). ובכל זאת לא הצלחתי להתחבר לגיבורה. היא למעשה בעיקר עצבנה אותי בחפירות שלה. זה לא יפה להגיד אבל אם יש גיבורי ספרים שרוצים להתקשר אליהם כמאמר הולדן קולפילד היא גיבורה שהייתי רוצה לסנן לו היא הייתה מתקשרת.

בכתיבה של רוני ידור ראיתי ניסיון לכתוב משהו חדשני ואחר.  היא יצרה דמות מלאה חולשות אנושיות אבל בכל זאת משהו שם מנע בעדי מלחוש אהדה אליה. אולי היה חסר תהליך נפשי, אולי האובססיביות שלה מנעה בעדי מלראות בה דברים אחרים.

ובכל זאת אני מאמינה שמדי פעם צריך "ליפול" גם על ספרים שמעוררים בי רגש של דחייה. אולי כדי לחדד ולהגדיר טוב יותר את הטעם הספרותי שלי ולכן על ההתנסות הזאת אני שמחה.

 מאת ג'וליאנה

מצרפתית: עמנואל פינטו.
סדרת ושתי (רסלינג) בשיתוף הוצאת כתר, 2011. 180 עמ'.

היה מי שכינה את צ'כוב “מופסן הרוסי” בניסיון להחמיא לו. יש דמיון בסגנון הכתיבה של השניים – ציניות מרירה ומלנכולית עוברת כחוט השני בסיפוריהם. יש גם הבדל ברור: מופסן תיאר סיפור שלם, מתחילתו ועד סופו; צ'כוב נתן לנו טעימה מחייהן של הדמויות. מופסן כתב לאורכם של הדברים, צ'כוב לעומקם.

גילוי נאות: זו הביוגרפיה הראשונה שקראתי מעודי. קראתי מספר אוטוביוגרפיות, אבל ביוגרפיה שנכתבה בידי אדם אחר, זר – פשוט לא הזדמן לי. מצאתי את עצמי שואלת שוב ושוב: “איך היא יודעת? איך ידעה נמירובסקי מה חש צ'כוב בילדותו תחת נחת זרועו של אביו הגס והאלים? איך ידעה שישב לחלון עם אהובתו והביט תנועת העצים ברוח?” סביר להניח שמעט ליקטה ממכתבים ומיומנים, ומעט השלימה בעצמה. ובסופו של דבר, אחת היא אם ידעה או אם בדתה קטעי רומן מראשה הקודח.

הספר הזה, המוגדר כרומן ביוגרפי, מכניס אותנו אל עולמו של אנטון פוולוביץ' צ'כוב, איש מריר אך אוהב חיים. אנחנו מלווים אותו מראשית ילדותו ועד למותו האומלל משחפת. בדרך, נגלות לנו נסיבות חייו המורכבות; מה הניע אותו לכתוב, וכיצד יצא מטנגרוג הקטנה לטייל ברחבי רוסיה הגדולה – כשבלבו נותרת תמיד כמיהה למוסקבה, העיר הגדולה, התרבות, התיאטרון.

מעט מיצירתו של צ'כוב קראתי בתיכון כחלק מלימודי הספרות. כמעט מיותר לציין שמסגרת לימודי התיכון (לפחות בבית הספר שלמדתי בו אני) אינה המחמיאה ביותר ליצירות ספרות ראויות. הקריאה ברומן של נמירובסקי שופכת אור חדש ומרענן על הסיפורים והמחזות שהיכרתי, ומגרה לעיין באלה שטרם הזדמנו לידי.

נמירובסקי היא מספרת בחסד. זהו הספר השלישי שקראתי פרי עטה, לאחר ג'זבל (הוצאת רסלינג, ??) וכחום הדם (הוצאת כתר, 2009), אך זהו הספר הראשון שבו היא מתגלה ונחשפת בעצמה. הכתיבה בגוף שלישי על הסופר האהוב מגלה אותה בהערצתה ובצניעותה – אנו קוראים אותה אסירת תודה על נסיעתו לסיביר שהוציאה מתחת ידו סיפורים רבים ונפלאים, ומרגישים שגם אנחנו יחד אתה, מתחקים אחר מאורעות חייו בהערכה ובתחושת החמצה. תחושה שכנראה ליוותה את צ'כוב רוב חייו, אף על פי שלא העז להתלונן.

נמירובסקי עשתה מחקר מעמיק ומקיף, ומצטטת מכתביו של צ'כוב עצמו כמו גם של הסובבים אותו. מרשים לגלות את רמת הפרטים שעד אליהם מגיעות ידיעותיה, ומרשים עוד יותר לחשוב שכתבה את הרומן הזה בזמן מלחמת העולם השנייה, בעת שהסתתרה מן הנאצים. בעצם כתיבתה עליו, ברחה נמירובסקי מן המציאות הנוראה של המלחמה אל עולם הספרות המבטיח והבטוח. היא נאחזה בצ'כוב כהשראה, כמופת למי שנותר בדחן אופטימי גם על ערש דווי ושרומם את חייו מעוני לגדולה.

מילה על התרגום: עמנואל פינטו תרגם נפלא, קולח ומרתק, כמו כתבה נמירובסקי את ספרה בעברית.

מומלץ לקרוא, ולדאוג שיהיה לידכם סיפור של צ'כוב לרוויה בסיום הרומן.

מאת ליאור בצר

"צללים צרובים" מאת קמילה שאמזי. מאנגלית: עידית שורר. כתר

"צללים צרובים" ריגש אותי מאוד. הוא ריגש אותי עוד לפני שידעתי על מה הוא, כדרך שכתיבה טובה מרגשת: נשאבתי מיד אל המתרחש, חשתי את שחשו הדמויות, ונהניתי מהכתיבה הפיוטית שנוגעת ברגעים ותחושות מהותיים בחיים. לאט לאט, כשהתחלתי להבין על מה הספר, הוא המשיך למצוא חן בעיניי. משום שהוא עוסק בשייכות מחד ובקוסמופוליטיות מאידך; כלומר, איך אדם שמרגיש, מסיבות שונות שבדרך כלל אינן תלויות בו, לא שייך במקומו הטבעי, מפתח דווקא יכולות ושאיפות שעושות אותו לאיש או אשת העולם הגדול; ואיך ההיסטוריה והמאורעות הגדולים מסיטים יחידים ממסלולם, אבל היחידים האלה ממשיכים להיות יחידים, ומסוימים, ובעלי אישיות משלהם וצרכים ואהבות.

"צללים צרובים" נפתח בנגסאקי ב-1945, בסיפור אהבה בלתי צפוי בין יפנית לגרמני, שנקטע בגלל המאורע המפלצתי והבלתי צפוי עוד יותר שייקשר לנצח עם שמה של העיר הזאת. והוא מסתיים בתגובתה של ארצות הברית לנפילת מגדלי התאומים, ובין לבין הוא עוקב בדילוגים אחרי גורלן של שתי משפחות, והציר המרכזי הוא דמותה של הירוקו טנקה, השורדת האולטימטיבית, מלאת החיוניות והסקרנות, שהאימה שצילקה את חייה לא נטלה ממנה את היכולת להאמין בבני אדם.

אהבתי שקמילה שאמזי (סופרת בריטית-פקיסטנית, מבוגרת ממני בשנתיים בלבד – ילידת 1973 – וזה כבר הרומן החמישי שלה) משרטטת דמויות שונות ומסלולים שונים; למשל, שהיא מיטיבה לשרטט דיוקן של נישואים כושלים ומנוכרים, שהזמן איכל, עם המבט האירוני שדורש דיוקן כזה מן המחברת, אבל באותו ספר היא משרטטת גם זוג אחר, זוג שאהבתו כן עמדה במבחן הזמן, ולא רק רומנטיקה יש שם אלא פכים קטנים ומשכנעים של חיים.

הדבר היחיד שאהבתי פחות ב"צללים צרובים" היה הסיום, שהרגשתי שנכתב כדי למתוח ביקורת על ארצות הברית שאחרי 11 בספטמבר, ולא משום הביקורת הוא הפריע לי (דווקא הובעה בספר גם הרבה הערכה אל ארצות הברית כארץ המהגרים האולטימטיבית, ביתם של חסרי הבית), אלא משום עצם המגמתיות, האילוץ החיצוני שכופף פתאום את זרועה של העלילה החיה והנושמת.

מאת לי עברון-ועקנין