"העדינות" / דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון-ועקנין.

הספר נקרא בצרפתית La Delicatesse. ואיך אומרים בעברית מעדן ? - 'דליקטס'. כן, הספר עבורי – הוא כסעודת גורמה צרפתית, הכוללת בתוכה את כל המנות מהאפריטיף ועד לקינוח, כשההמנות מוגשות אחת אחת, בעירוב תמציות, מעוטרות ומוגשות באלגנטיות.

דויד פואנקינוס משתמש בכל התמציות הספרותיות הקיימות כדי לספר סיפור מסגרת פשוט על בחורה שהחיים הפגישו אותה עם אכזריות החיים שהיא נכנסת לתקופת ריקנות ושמתנהלת כאוטומט עד ש... יש בסיפור אפילו מוטיב מן הטלנובלה - כשקרה האסון היא הייתה בעמוד 123 של ספר, מה שמגרה את הקורא לתשובה פשוטה ומיידית – מתי היא תמשיך בקריאה, על שידתו של מי תמצא עוד עותק?

אבל אפשר לספר סיפור ואפשר לספר סיפור, לפואנקינוס יש הכישרון לפרק את הרגע למרכיבים, לתאר את המהלכים המחשבתיים שהובילו כל גיבור לפעולה, את ציפיותיו של הזולת העומד מול הגיבור, והוא עושה זאת בתובנות מרשימות, מתבל באירוניה ובאהבת אדם, כזו המכירה את נפתולי הנפש, ואפילו כשהנפש הזאת נכנעת לפעמים לגורל:
“אם היא בוחרת משמשים אני מתחתן איתה...
- …אני אקח מיץ משמשים, אני חושבת”,
יש תפקיד לנסיונה הקודם של כל דמות על כל עולם הדימויים שלה בעבר:
"בזמן שהלך לעבר מעונו עלו בו תמונות מילדותו השוודית. הן חלפו די מהר. הילדות בשוודיה דומה לזקנה בשווייץ. ובכל זאת, הוא חשב על הפעמים שישב בירכתי הכיתה רק כדי להתבונן בגביהן של הבנות. במשך שנים העריץ את עורפיהן של כריסטינה, פרנילה, יואנה, ושל עוד הרבה בנות ששמותיהן מסתיימים ב-ה', ומעולם לא עלה בידו לקטוף אות אחרת... כשעמד לפני הבניין שלו, היסס. מספרים רבים כל כך עלינו לשנן, מספרי טלפון נייד, קוד גישה לאינטרנט, כרטיס כספומט... בהכרח מגיע הרגע שבו הכול מתבלבל, ואדם מנסה להיכנס לביתו באמצעות מספר טלפון... … לבסוף הגיע שכן והתייצב לפני הדלת. הוא היה יכול לפתוח מיד, אבל העדיף להתענג על הרגע הזה של עליונות מובהקת..."
והקטע מסתיים בפיוט: "... לבסוף פתח את דלת דירתו וראה שהסלון קטן מאוד, צר מהכיל את תאוות החיים שלו.”

פואנקינוס משלים את האירוניה כאשר לכל נושא הוא משלב קטעים אובייקטיביים ביותר של העולם:
"ידיעה שהופיעה במגזין 'מטרו' וכותרתה
'נחשף סחר לא חוקי בגבינת מוצרלה'"

פואנקינוס פייטן רב כישרון המלהטט בשלל סגנונות ומוציא תחת ידו מעדן. 'שוזר בוירטואוזיות'  כתב מבקר אחד, 'מצליח יותר מאי פעם באלכימיה של הכבד והקליל, של האסון והתקווה' כותב שני (הציטוטים מגב הספר).

הספר שזור פנינים ואבני חן למכביר, קראתי אותו מספר פעמים ואני סבורה שאקרא בו שוב, אבל בדבר אחד אני משוכנעת, אחפש עוד ספרים פרי עטו של האיש החכם הזה, כן יתורגמו.

אוגניה בלוגילוגי

חלקנו כמו מים, חלקנו כמו חום

חלקנו כמו הלחן וחלקנו כמו הקצב

במוקדם או במאוחר כולנו נמות

למה שלא נישאר צעירים?

כה קשה להזדקן בלי מטרה

איני רוצה לקמול כמו סוס דהוי

נעורים הם כמו יהלומים בשמש

ויהלומים הם לנצח.

    (צעיר לנצח/ אלפאוויל)

סיפור אהבה אמיתי ועצוב במיוחד / גארי שטיינגרט, ספרי חמד, ידיעות אחרונות, מאנגלית: קטיה בנוביץ'

גיבור הספר הוא לני אברמוב, אמריקאי בן 39 ממוצא רוסי, שגר בניו יורק (קווינס) ועובד בחברת "שירותים פוסט אנושיים", שהיא חלק מתאגיד עשיר ומפלצתי העוסק בנדל"ן, אבל בעיקר באבטחה וביטחון. החברה עוסקת ב"הצערה" והארכת חיים, בשאיפה להגיע לאל-מוות, של לקוחות עשירים על ידי טיפולי דה כרוניפיקציה באמצעות ננו-טכנולוגיה בתאים. 

לני מתאהב ביוניס פארק, קוריאנית בת 24.

הסיפור מתרחש בעתיד קרוב כלשהו שבו ארה"ב בקריסה כלכלית, פוליטית וערכית, הדולר לא שווה כמעט כלום, הכול צמוד ליואן הסיני וארה"ב בעצם "חבה את חייה" לרפובליקה הקפיטליסטית העממית של סין (שההמנון הכמעט רשמי שלהם הוא "צעיר לנצח" [אגב, השיר היה להיט ענק ביפן - ק.פ]), שנותנת לה אשראי. בעצם, ארה"ב חייבת לסין מיליארדים של יואן, ובפועל, היא מזמן לא עצמאית ונתונה לרחמיהם של הנגיד הבנק הסיני וקרן המטבע הבינלאומית.

ארה"ב גם פלשה לוונצואלה (כי אין כמו מלחמה טובה להשכיח מהעמך שהחיים שלו בזבל, ובואו נודה על האמת, תמיד יש כמה מנוולים שמרוויחים כלכלית ממלחמה, ע"ע חברת האם של לני), וברחובות מתקיימת מחאה של ותיקי המלחמה, שלא קיבלו את הבונוס המובטח להם, ושל העניים (בעלי נכסים בשווי נמוך = בנש"נים. בעלי נכסים בשווי גבוה נקראים בנש"גים).

אין בספר הזה אלמנטים עתידניים בכלל, הוא מאוד מציאותי, ומה שלא קורה כבר, אל דאגה - אנחנו כבר כמעט שם.

כאמור, ארה"ב היא כבר מזמן לא מעצמה בשום תחום שהוא, ולמעשה, אף סובלת מאמברגו מסחרי. "השחקנים" הראשיים בעולם הם סין, כאמור, סקנדינביה וערב הסעודית. כמו כן, מדינות מסוימות באירופה, כמו איטליה (שחלק ממחוזותיה הפכו לעצמאיים) והולי-פטרו רוסיה (שעשירה בנפט, כמרומז משמה) - נמצאות במצב יציב מאוד.

מוזכרות עוד מדינות כמו קנדה-יציבות וגם אנחנו שם - מדינת-משטרה ישראל שנשלטת ע" כנסת שכולה חרדית (אמרתי כבר שזה ספר מציאותי, לא?).

הספר כתוב בצורת קטעים מיומנו של לני וקטעים מחשבון הרשת של יוניס.

זה טעון הסבר. כל העולם מקושר לרשת בשם "גלובל טינס" שהיא קצת שונה מהאינטרנט של היום. אחרי קריאת הספר הגעתי למסקנה שזה כמו פייסבוק, יוטיוב ואינסטגרם ביחד.

כולם נושאים איתם מכשיר בשם "אפּארט", זה מעין טאבלט בגודל של סמארטפון. אנשים לא נפרדים מהאפארט שלהם ועסוקים כל הזמן בלשדר סטרימים ולשלוח טינים (כמו האימייל והצ'אט של היום) ואימג'ים.

"חגגתי את האמהות בנות העשרה מבתי ולאדק שנפנו אל שגיאותיהם המביכות של ילדיהן [....]. התענגתי על שפתם המדוברת של ילדים. פעלים מנופחים, שמות עצם נפיצים, מילות יחס מעוותות להפליא. שפה, לא נתונים. כמה זמן יחלוף לפני שהילדים האלה ישקעו בתוך עולם האפארטים הקצבי של אמהותיהם העסוקות ואבותיהם הנעדרים?" (עמוד 66)

מזכיר לכם משהו?...

אם חלוקת קשב מצוינת לא מספיקה כיום, כשאת מנסה לעבוד או לקרוא ברכבת, כנראה שבמציאות של הספר תצטרכי מוח ביוני מ"שירותים פוסט אנושיים".

למבוססים יותר ולאלה שהם יותר "בעניינים" יש כבר דור חדש של אפארט בגודל של חלוק נחל על תליון, שיש לו אפליקציית "דרג אותי +". את מפנה את המכשיר למי שאת רוצה "לקייק" (פועל שמשמעותו "ליצור קהילה") ומקבלת נתונים כמו ערך זיוני (fuckability), דירוג אופי ופרטים אישיים.

כאמור, לכולם יש פרופיל ברשת הזו ואפשר למצוא עליהם כל פרט שתרצו, לרבות היכן הוריהם גרים, מה הם למדו, איפה הם נמצאים כרגע וכו'.

 אתם רוצים פרטיות? אל תצחיקו אותי.

כל אלה שהיום נזהרים בשבע עיניים בפייסבוק שלא לתרום פרטים אישיים, לא לפרסם תמונות ולצעוק על אנשים אחרים שמתייגים אתכם, אוטוטו מאמציכם יהיו לשווא. שלא לומר, פתטיים.

ברחובות עומדים "עמודי אשראי" בעלי מוני "לד" שמקבלים נתונים מהאפראטים ופולטים דירוגי אשראי על מי שעובר לידם (ללני יש 1,520 מתוך 1,600).

האפארט משמש גם כתעודת זהות ולכן הוא צריך להיות עליך כל הזמן.

המדינה מנוהלת על ידי רשות השיקום האמריקאית (רש"א) והמשמר הלאומי, שמציב מחסומים בכניסה לתחנות רכבת ולנמלי תעופה ועל גשרים, ובודק אפארטים (מי שנמצא ללא אפארט - נכלא) ומבצע חיפוש גופני. הסיפורים שמדי פעם מסופרים בספר על התנהלות אנשי המשמר הלאומי, די צפויים כשלוקחים בחשבון שגברים דרומיים מובטלים מגויסים להיות אנשי משמר לאומי.

ארה"ב היא מעין פאשיזם קפיטליסטי. פעם חשבתי שפאשיזם וקפיטליזם הם שני דברים הפוכים, אבל כשאני חושבת על זה, זה ממש לא חייב להיות כך. שילוטי החוצות מעודדים את הלטינים לחסוך ואת האסיאתים לבזבז. רשות התובלה מולאמת (וכמובן חלה התדרדרות בשירות של הרכבת התחתית) והממשלה מגרשת מהגרים עניים (בנש"נים). ושוב, לא כל כך דמיוני, נכון?

מקצועות העתיד הם מדיה, אשראי וקמעונאות, שבעצם משקפים את כל מה שעיקרי במציאות הזו: תקשורת באמצעות אפארטים, מצב פיננסי של הפרט ושימת דגש על הוצאת כסף.

החברה מאדירה את הצעירים, הזקנים כבר לא רלוונטיים (ומכאן הנהייה אחר טיפולים שידחו את הזקנה, שיכולים להרשות לעצמם רק אנשים אמידים). מה ששם כמובן את לני בתפקיד האנדרדוג, כיאה לפרוטגוניסט שלנו: גבר שהוא כמעט בן ארבעים, לא נאה או חתיך לפי שום הגדרה, נוטה להשמנה ועם כולסטרול ולחץ דם גבוהים, קו שיער בנסיגה ומשקפיים, אולי היחיד שיש לו בבית קיר מלא בספרים.

אם החשש שלנו הוא שהנוער של היום יהפוך לאנשים בורים, עילגים וחסרי השכלה, גם הנוער במציאות של הספר מדבר עם "כאילו" ולא קורא ספרים. הילדים גדלים תוך אמונה שספרים (פיזיים) הם מסריחים, ה"ניו יורק טיימס" הפך ל"ניו יורק לייף-סטייל טיימס" והילדים לומדים רק לסרוק טקסטים על מנת להוציא מהם מידע.

"אפילו אני מתקשה לעקוב, זו לא רק את. לקרוא זה קשה. אנשים פשוט לא אמורים לקרוא יותר. אנחנו חיים בעידן של פוסט-נאורות. את יודעת, עידן ויזואלי....". (עמוד 333) (לני מנסה לנחם את יוניס)

בעיקרון, הנוער מתרכז במדיה, קניות וסקס. הוא שקוע באפארט שלו, גולש בקניונים וירטואליים ורוכש פריטים כמו תחתוני "כניעה מוחלטת" (תחתונים המוּסרים בלחיצת כפתור שממוקם באזור המפשעה), ג'ינס "קליפת בצל" (ג'ינס שקוף) וחזיית ניפלֵס שמדגישה את הפטמות, בחנויות בשם "כוסעסיסי" ו"יוקרתחת".

זה לא רק סיפור אהבה, זה בעיקר סיפור עצוב ואמיתי, על אהבה של מישהו לאמריקה ולניו יורק, ספר סאטירי לא מצחיק של גארי שטיינברג, סופר שדומה מאוד לדמות שלו, לני אברמוב - יהודי אמריקאי שנולד בלנינגרד וחי במנהטן.

מאת מיס קיטי פנטסטיקו

השפעה / ג'יין אוסטן. מאנגלית: מיכל אלפון

אן אליוט היא בת 27, בת אמצעית למשפחת אליוט, אחות לאליזבת ומרי, משפחה שמחשיבה מאוד את מעמדה החברתי.

בנעוריה, התארסה אן לבחיר לבה, קפטן וונטוורת, אדם חסר ייחוס חברתי, אולם נאלצה לבטל את התחייבותה בשל דעותיה השמרניות של חברתה הטובה ביותר ליידי ראסל. במשך שמונה שנים חיה אן בצל הכאב והצער של החרטה. בשל החלטתה של המשפחה לצמצום בהוצאות, הבית נמכר ואן נודדת ומבקרת בערים בעקבות אחותה האהובה מרי ונישואיה המוצלחים. בעקבות צירוף מקרים נאלצת אן להיפגש שוב עם ארוסה הנדחה. את ביקוריה מלווים תיאוריה הריאליסטיים והנטורליסטים של אוסטין ואהבתה למקומות מתבטאת באופן ברור כל כך שהקורא עצמו נמשך, שומע את טיפות הגשם ומריח את עלוות העצים.

זהו הרומן האחרון שכתבה ג'יין אוסטן (בין שמונה) שפורסם אחרי מותה, ויש הטוענים שזאת פסגת יצירתה. הספר תורגם לעברית בעבר בהוצאת כתר וזכה לכותרת: הטיית לב.

בתחילת המאה ה-19, עולמה של אוסטן, העולם נסב על כסף: כסף הוא מעמד, כסף הוא נישואין, כסף הוא מניע, הוא השפעה.

בספר מתגלה עוד מימד פמיניסטי קטן, אך נועז בעולם שעדיין לא ידעו בו מה זה פמיניזם: אן מובילה קו זה כמובן כשהיא אומרת, שלא ניתן ללמוד על האופי הנשי מתוך הספרות, כיוון שגברים כתבו את הספרים. לכן, היא גם לא מוכנה לקבל שום הוכחה מהספרים.

במהלך הרומן נפגשת אן עם כמה גברים פוטנציאליים לנישואין בגילה המופלג, אולם את כולם היא דוחה. בסופו של דבר, האם אן תבחר בבחיר ליבה? האם הרגש יגבר על החומר?

ברור שכן! והתוצאה ברורה מראש, כך שאין להאשים אותי בספוילרים. לא על זה הספר. הספר הוא על ההשפעה שיש לסביבה, ההשפעה של החומר, ההשפעה של ליידי ראסל על ליבה של אן אליוט. אך אן, היא אישה דעתנית, חזקה שדעותיהם של הסובבים אותה מעניינים אותה, אולם לא עד כדי כך שיחליטו על עתידה ובטח שלא על ליבה.

הספר הוא על התמודדותה של אן עם הרגש – והרגש מנצח!

עם כל הכבוד לאן אליוט ולג'יין אוסטן (ויש!) כנראה שאני לא חסידת הז'אנר. חיפשתי וחיפשתי את מעלתה של אוסטן ומצאתי אותה דווקא בשפה: העושר הוורבלי, הריאליזם הנטורליסטי וכמובן כמובן – תרגומה המשובח של מיכל אלפון.

רומן רומנטי משובח שעטוף בשפה גבוהה ומשובחת לא פחות, תרגום ועריכה מופלאים!

מירב

פרפטום מובילה/ רן לוי*

"פרפטום מובילה" עוסק בחידת התנועה המתמדת, כפי שמלמד שמו. הוא מתאר את השתלשלות הניסיונות ההיסטוריים לפתח מכונה שתצליח להוסיף ולנוע לנצח ללא מקור אנרגיה שיזין אותה כל העת. הספר מציג בכישרון רב את סיפורם של כמה מהממציאים שטענו לפיתוח מכונה כזו, לצד תיאורים הנדסיים נהירים בדבר אורח הפעולה הנטען של המכונות. בצד הספרותי, הספר מצליח לבנות דמויות משכנעות, ועלילה מפותחת המעוררת מידה רבה של מתח וסקרנות. בצד המדעי, הספר מהווה דוגמא מוצלחת ומבוססת במיוחד לספקנות מדעית. הוא מציג את הידע התיאורטי בדבר אנרגיה ואת המתח בינו לבין מכונות התנועה הנצחית, וגם ממקם יפה את סיפור החיפוש אחר מכונת התנועה הנצחית לצד החיפוש המודרני אחר היתוך קר, והחיפושים העתיקים יותר אחר אבן החכמים. בסופו של דבר זוהי דוגמא טובה מאוד לספרות מדע פופולארית, בפרט נוכח העובדה שמדובר בספרות-מקור עברית.

ברוב התחומים הספרותיים, ישנן רמות שונות של כתיבה – יש כתיבה מצוינת אך לא בהירה, יש כתיבה איכותית אך לא מעניינת במיוחד, יש כתיבה מהימנה אך טרחנית. מעט ספרים הם מצוינים או גרועים בכל ההקשרים, ומתוך הספרים שבטווח, חלק גדול עשוי להיות מהנה ומעשיר למרות פגמיו. לטעמי, ספרות מדע פופולארי היא שונה, בכך שקל מאוד להיכשל בה. די בכך שהספר הוא מורכב או פשטני מדי, שיש בו מעט מדי עלילה או פחות מדי מדע, וכבר טעם הקריאה מתקלקל. הספר "פרפטום מובילה" מצטרף לרשימה (לא ארוכה במיוחד) של ספרים העונים להגדרה של מדע פופולארי, מצליחים להיות מעשירים ומהנים, ומצדיקים בקלות קריאה חוזרת.

*רן לוי הוא הכותב והמגיש של אחד הפודקאסטים ההיסטוריים-מדעיים המוצלחים ששמעתי, וכנראה המוצלח ביותר שיש בעברית כיום,  "עושים היסטוריה". הוא גם מחברו של ספר מוצלח נוסף (בעל אופי שונה) בשם "האוניברסיטה הקטנה של המדעים".

מאת שרון

האלמנות של ימי חמישי / קלאודיה פיניירו. מספרדית: רינת שניידובר 

אלאס דה לה קסקדה היא עיר פרברית שהכניסה אליה היא דרך מחסום בהעברת כרטיס מגנטי של תושביה, או הצגת תעודת זהות לגננים ולנותני שירותים למיניהם. יש מצלמות בכל כמה מטרים שמסתובבות 360 מעלות, ולכן במקום הזה אפשר להשאיר את הדלתות והחלונות פתוחים ללא חשש. גם הילדים יכולים להסתובב חופשי בלי לדאוג.

באחד מימי חמישי בספטמבר 2011, לאחר קריסת התאומים (אבל רק במשמעות הכלכלית שלו), נמצאו שלוש גופות של הגברים החזקים העשירים והמשפיעים בעיירה. הם היו נפגשים בכל יום חמישי למשחקי קלפים או גולף, ונשותיהם שלא היו שותפות לפגישות הללו, נקראו בהומור על ידי אחד מהגברים "אלמנות הגולף" או "האלמנות של ימי חמישי": "נשים שבעליהן נוטשים אותן בכל סוף שבוע לארבע שעות לפחות כדי להשלים את כל שמונה עשרה הגומות של המגרש". אמירה שתהפוך עבור שלוש מהן אמירה נבואית. נשים מפונקות ועשירות, שכל עניינן זה הג'יפ, חוגים לילדים, חוגי העשרה לעצמן, תכשיטים והנאות חומריות למיניהן... אולם לא הכל כמו שנראה...

וירחניה היא סוכנת הנדל"ן של העיר ולרוב היא מספרת את הסיפור. לרוב, כי סיפורה חופף לסיפור של המספר-הכל-יודע, קצת איטי אחרי המספרת בשל תמימותה... לוירחניה יש פנקס אדום שבו היא כותבת על חבריה, על החברה הקפיטליסטית שבה הכסף הוא המניע והמוביל לריקבון. וירחניה היא גם סוג של מחליטה מי יגור בעיר שלה ואיפה, אולם בשל תמימותה לא תמיד היא רואה את כל הדברים ולכן אינה נוהגת איפה ואיפה בין לקוחותיה, לקוחות שאחר כך היא יודעת שיהיו חבריה.

את הסוף אנחנו הקוראים כבר יודעים מראש, המספרת לא מסתירה אותו, ולכן הקורא תוהה אם אכן ספר מתח זה. אולם, מיד מתברר כי אין כאן בלשים, אין עלילת מתח על רצח ומרדפים מפחידים. לא, זהו אינו ספר מתח. זהו משל לעיירה סגורה שמבדילה עצמה מעולם, מעין גטו של עשירים, שהכסף הוא הגיבור הראשי, המניע של הספר והתפתחות העלילתית שלו.

זהו ספר פשוט, ישיר, לא יומרני ונעים. משל על חברה שנהרסת בגלל הרדיפה אחרי הכסף, משל לקריסת הכלכלה שמובילה לקריסה אנושית...

מאת מירב