המכשפה מאגם הקיכלים. אליזבט ספיר, תרגום אבירמה גולן, הוצאת כתר, 1979.

את עלילותיה של קית בת ה-16, החוצה את האוקיאנוס מאיי ברבדוס הרחוקים לאמריקה הפוריטנית  בימי טרום העצמאות שלה, קראתי לראשונה בגיל 10.

היא נראתה לי אז כל כך בוגרת, והסביבה וההרפתקאות שעברו  שייכות היו לעולם של מבוגרים שלא היה לי קשר אליו. ובכל זאת,  התאהבתי בספר, אם כי פחות הזדהיתי עם הדמות הראשית. (מצאתי את עצמי דוקא בדמות משנית שם)

לקח לי שנים להבין כמה דמיון יש ביני לבינה, אבל לא את זה בא הפוסט הזה לתאר.

"המכשפה מאגם הקיכלים" הציג לי עולם של אמריקה אחרת. פוריטנית, קשוחה, נלחמת על עצמאותה מול מלך אנגליה. מלאה מאבקים פוליטיים.

ברבדוס,  מולדתה של קית' שבאיי הודו הרחוקה,  נראתה לי כחלום קסום. זה אחד הספרים הבודדים שגרם לי לפתוח את האטלס ולחפש היכן ממוקמת ברבדוס ומה עושים תושביה היום.

הרבה סיפורים שנגעו ללבי ברבדים שונים יש בספר הזה.  היחסים של קית' עם מרסי בת דודתה המוגבלת, המהווה את מקור התמיכה והחוזק בבית.  סיפור החברות של קית' עם חנה, קוויקרית זקנה ומלאת חכמה, המואשמת על ידי אנשי הכפר כמכשפה, האשמות שמגיעות עד לציד מכשפות מפחיד. ופרודנס, ילדה זכה שחיה חיי אומללות ופחד והופכת לידידתה של קית'.

ומעל לכל, היו שם סיפורי האהבה שונים ומלאי תהפוכות. ג'ודית, ויליאם, ג'ון הולברוק, מרסי, ומעל לכולם, נאת'.  אותו מלח צעיר וגס רוח, שעד היום אני מאוהבת בו לחלוטין.

בגיל 10 לא ידעתי כמה משמעותי יהיה הספר לחיי. כמה תשובות לשאלות שאז עוד לא ידעתי שמקננות בי אמצא בו.  באותה תקופה רק ידעתי שאני רוצה לקרא בו שוב ושוב ולא יכולה להסתפק בהשאלות מהספריה. החלטתי לרכוש אותו. אני עוד זוכרת את עצמי, ילדה בת 11, עומדת ב"משביר" באלנבי, בידי 15 שקלים, והמחיר שכתוב על הכריכה הוא 17.9- שח.  אז ויתרתי.  וחשבתי שאקנה אותו בהזדמנות אחרת. כשבאתי שוב לא היה הספר שם, ואחר כך סגרו את מחלקת  הספרים ב"משביר", והיום כבר אין משביר באלנבי, אבל זה כבר סיפור אחר..

שנים חיפשתי את הספר הזה. בכל שבוע ספר הייתי הולכת להוצאת כתר, מראה למוכר בקטלוג שהספר הזה קיים, עד שקיבלתי את התשובה הסופית שהספרים אזלו וההוצאה לא מתכוונת להדפיס מהדורה נוספת. היה מוכר אחד שאפילו הציע לי לכתוב להוצאה ולהגיד שהספר חשוב לי, ואולי יש להם איזה עותק שהם יכולים לשלוח אליי...

לאורך השנים המשכתי לקחת אותו מהספריה.  פגשתי שוב ושוב את קית' בת ה-16 שהייתה מבוגרת ממני, קרובה לגילי, ולפתע צעירה ממני  יותר ויותר,  ואף פעם לא נס ליחה ולא אבד קיסמה של היצירה הזו בעיני. גם ממרום השנים.

בסופו של דבר השגתי את הספר באקראי.  צמוד למקום עבודתי היתה ספריה. ויחסי ידידות שררו ביני לבין הספרניות שם. יום אחד ראיתי שהם ערכו "שבוע המכשפות והקוסמים" ואת כל ספרי המכשפות, כולל "המכשפה מאגם הקיכלים" הציגו לראווה.

"איזה ספר מדהים זה! כמה חבל שאי אפשר להשיג אותו" גוללתי בפניהן  את התלאות שעברתי לשווא בנסיונותי לרכשו.  מאוחר יותר נכנסה אורית הספרנית למקום עבודתי.

"הפתעה! בשבילך!" אמרה ובחיוך רחב הושיטה לי את הספר. "יש לנו כמה עותקים. אז אנחנו יכולים לתת לך אותו- אבל תביאי במקומו ספר אחר לספרייה..."

הבאתי שני ספרים. גם אם היו אומרים לי להביא עשרה הייתי מרגישה שעשיתי עסקה טובה.

הספר נמצא אצלי, ועדיין אני קוראת בו. מוצאת בו כל פעם דברים שכבר שכחתי, במצעד הספרים האהובים עלי הוא עדיין מככב. ויום אחד , אני מבטיחה לעצמי, אני גם אסע לברבדוס...

וכשאני רואה את שלל ספרי הילדים שמודפסים שוב ושוב היום, אני תוהה מדוע אין איש מרים את הכפפה ומדפיס שוב את הספר המצויין הזה, שכל מי שקרא אותו התאהב בו (למרות שאולי לא כמוני...) גם לדור הילדים של היום מגיע.

ובאיחור של שנים רבות, אני כותבת את המכתב הזה להוצאה. תדפיסו אותו שוב. באותו תרגום. הוא מושלם!

מאת זלפה שלמה

האסופית: אן מהחווה הירוקה / לוסי מוד מונטגומרי. תרגום: טליה דאי

אן מאבונלי / לוסי מוד מונטגומרי. תרגום: טליה דאי

אן שרלי / לוסי מוד מונטגומרי. תרגום: טליה דאי

"האסופית" היה אחד מספרי הילדות שלי שאיבדו את כריכותיהם (ואויה, זה היה בכלל הספר של אחותי), כפי שקרה לאהובים ולקרואים ביותר, ואכן הייתי מכורה לקורותיה של היתומה הג'ינג'ית (שמשום מה היה נורא בעיניה להיות ג'ינג'ית, ואני דווקא נורא רציתי) שאח ואחות עריריים בגיל העמידה אימצו אותה לאחר שביקשו שישלחו להם מבית היתומים ילד שיעזור בעבודות החווה, והנה בטעות הגיעה ילדה. אן בת האחת-עשרה, שהתאפיינה ברגישות רומנטית ודמיון מפותח, כבשה את לבם של מתיו הביישן ומרילה המאופקת ובסופו של דבר השתלבה היטב בחיי אבונלי, כפר קטן וקרתני למדי באי הנסיך אדוארד שבקנדה.

שלושת הכרכים של קורות אן שתורגמו לעברית יצאו עכשיו בשנית בעריכה חדשה של דנה זייברט (אני, אגב, בעברי המכור קראתי גם את ההמשכים הנוספים אשר בצדק לא תורגמו לעברית, קורותיה של אן כרעיה ואם, שהיו חינוכיים ומשעממים). אבל אני לא יכולה באמת להשוות את חוויית הקריאה של עכשיו לחוויית הקריאה, או עשרות הקריאות, שבילדות, הרי אני לא באמת זוכרת מה חשבתי והרגשתי מלבד כמה סצנות מפתח שריגשו אותי (אן ודיאנה כורתות ברית חברות; אן שוברת את לוח הצפחה שלה על ראשו של גילברט בליית; אן מפליגה בסירה בדמותה של גיבורה רומנטית וכמעט טובעת).

אז מה כן דיבר אליי כיום בשלושת הכרכים האלה, שיש בהם גם רגעים של טרחנות ושל דידקטיות יתרה?

קודם כול, מרילה. הדודה המאמצת הקשוחה של אן (כה קשוחה שאפילו אי אפשר לקרוא לה אם מאמצת), שמתקשה כל כך להביע רגשות ודווקא כשלבה עולה על גדותיו היא נהיית עוד יותר עוקצנית וביקורתית. מנקודת מבט ילדית מרילה נראית מאיימת, מנקודת מבט של היום – העוקצנות והיובש שלה עדיין מעצבנים לפעמים, אבל גם נכמר הלב על אישה שחיה חיים כל כך מצומצמים, לפחות עד שהגורל הקרה על דרכה ילדה ג'ינג'ית משונה ומקסימה. ומעניינת הבחירה של לוסי מוד מונטגומרי לעשות את מתיו ומרילה אח ואחות ואפילו לא זוג נשוי חשוך ילדים, שני אנשים שחיים בחווה מרוחקת וגישתם הכוללת לעולם ולחיים היא הימנעות.

שנית, לגבי אן כל הזמן מדברים על הדמיון המפותח שלה, וגם היא עצמה מדברת עליו באופן שאני תוהה אם הוא אמין, אבל יש גם סצנות שממחישות אותו באופן נפלא, והנה דוגמה לאחת שגם הזדהיתי איתה מאוד: ערב אחד מרילה מוצאת את אן בוכה ועצובה. לשאלתה מה קרה מתברר שאן בת האחת-עשרה דמיינה שבעתיד חברתה הטובה דיאנה תינשא לאיש, ומרוב שנסחפה בדמיונות כבר חוותה את הפרידה והאובדן ואת השנאה לבעלה העתידי של דיאנה שיגזול ממנה את קרבתה. כמי שמסוגלת גם כן להיטלטל ברגשות עזים בגלל תרחישים דמיוניים ומחשבות, נפעמתי (וגם צחקתי) מהסצנה הזאת.

בספר השלישי, "אן שרלי", שבו אן סטודנטית בקולג', למרות פערים עצומים של תקופה ומיקום טעמתי מחדש את ימי לימודיי באוניברסיטה, וגם התאהבתי באחת מדמויות המשנה, חברתה של אן ללימודים פיליפה, השטחית לכאורה אך חכמה ובעלת לב. לגבי אותה פיליפה זכרתי מילדותי רק את המקרה הנורא שמאז קראתי את הספר, תמיד פחדתי שיקרה גם לי: היו לה שני מחזרים, ופעם אחת היא הכניסה את המכתב שכתבה לכל אחד מהם, למעטפה של האחר. ברבות השנים, זכרתי את זה כאילו אירע הדבר לאן עצמה.

ואם כבר מדברים על רומנטיקה – זהירות, ספוילרים מתחת לתמונה:

חלק מהרומנטיות של אן הוא הסירוב להכיר ברגשותיה האמיתיים כלפי גילברט בליית, ידיד (או יריב) ילדותה ונעוריה, שגדל איתה באותו הכפר. היא עורגת אל זָר אפל ומסתורי. אבל במקרה הזה לוסי מוד מונטגומרי עשתה לעצמה עבודה קלה מדי. הזר הכהה והמסתורי, רויאל, שאני שכחתי לגמרי את קיומו במהלך השנים ובצדק, הוא משעמם לגמרי, וגילברט הוא באמת בחור כארז, ונורא אוהב את אן, ושאפתן, וחתיך. מכאן רק נותר שאן תתוודע לרגשותיה האמיתיים ותתגבר על השטויות שלה, כיאה לסיפור התבגרות נשי, שגם אם גיבורתו היא רומנטית ומוכשרת לכתיבה, ייעודה אינו לכבוש את העולם, אלא להקים בית עם איש טוב שאפשר לסמוך עליו, ולהעמיד צאצאים.

מאת לי עברון-ועקנין

משחקי הרעב / סוזן קולינס, כנרת הוצאה לאור, מתרגמת: יעל אכמון

דמיינו פרקים של הישרדות. כן, הישרדות זה השם המתאים ביותר. עשרים וארבעה משתתפים מתחילים את המשחק, אבל רק אחד יהיה המנצח. אם נכשלת, אף אחד לא יצביע בעד עזיבתך את האי, אתה פשוט מת. מרעב, בגלל חיה כלשהי, מקור, מהתייבשות, אבל לרוב בגלל שמישהו רצח אותך. כן, רצח אותך.

הסיפור מתרחש בפאנם, מדינה גדולה שקמה על חורבותיה של ארה"ב בזמן כלשהו בעתיד הרחוק. לפאנם שניים עשר מחוזות (פעם היה גם מחוז שלוש-עשרה, אבל הוא הושמד כליל ע"י הממשלה לאחר מרד האזרחים הגדול לפני מאה שנה) ועיר הבירה היא הקפיטול השוכנת בהרי הרוקי. מחוז אחת הוא הקרוב ביותר לקפיטול ולכן גם העשיר ביותר. ככל שהתרחקת מעיר הבירה, כך תמצא עוני רב יותר.

הסיפור הוא סיפורה של קטניס (שלעתים מכונה גם "קטניפ"), נערה בת שש עשרה, ממחוז שתים-עשרה, המחוז הנידח ביותר, העלוב ביותר, שרוב תושביו נאבקים על לשרוד עוד יום, להשיג עוד כיכר לחם, להצליח לעבור עוד יום במיכרות, ענף התעסוקה העיקרי של המחוז.

לפני כשבעים שנה החל הקפיטול לערוך את משחקי הרעב. הם נערכים פעם בשנה ומשודרים בשידור חי לכל המחוזות מדי יום.

בהגרלה שנערכת ב"יום האסיף" מועלים שמות שני מיועדים מכל מחוז: נער ונערה בין הגילאים 12-18. כל שם נמצא בהגרלה פעם אחת, אבל אתה יכול להוסיף אותו כמה פעמים שתרצה, וכך להעלות את סיכוייך להיבחר, תמורת אסימונים שיקנו לך ולמשפחתך קצבאות נוספות של דגן ושמן.

קטניס היא קטנת מימדים ורזה מאוד, אבל יש לה יתרון. אביה, לפני שנהרג במכרה, לימד אותה לצוד. היא מסוגלת לירות באמצעות חץ וקשת ישר אל תוך עינו של ארנב או אייל, וכך מגיל צעיר היא סוחרת בבשר בשוק השחור של "התפר" - הגבול שבין מחוז שתים-עשרה לבין שטחו של מחוז שלוש-עשרה השרוף. מגיל צעיר היא מפרנסת את משפחתה - אמה ואחותה הקטנה - ושמה לחם על שולחנן.

קטניס מגיעה לזירה והמצלמות מלוות אותה ואת כל יריביה צמאי הדם עשרים וארבע שעות ביממה, וכל תושבי פאנם צופים בה, בבית או על מסכים גדולים בכיכרות העיר. כי אם אין לחם, לפחות יש שעשועים.

היא צריכה לשרוד, לא רק למען הניצחון שיביא כבוד ועושר למשפחתה ולמחוז כולו, אלא כי היא רוצה להישאר בחיים. היא צריכה לשרוד את שפיכות הדמים, את החוסר במזון ומים ואת תנאי האקלים והסביבה, אבל היא צריכה גם להפוך לרוצחת, לשחק את המשחק של הקפיטול שבו אין כל ערך לחיי אדם.

המשפט "אי אפשר להניח את הספר מהידיים" הפך כבר לקלישאה. במקרה הזה, אי אפשר לומר דבר אחר.   

מאת קיטי

"הפרטיות האיומה של מקסוול סים" / ג'ונתן קו. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

זהו סיפורו של מקסוול סים (מקס), אדם שנזרק מכל המסגרות של חייו – אשתו עזבה אותו ובתו מתנכרת אליו, אביו אינו יוצר איתו כל קשר רגשי ואמו נפטרה לפני שנים, חברו הטוב עבר לעיר אחרת, וכעת הוא גם נמצא בחופשה בת שישה חודשים מהעבודה עקב דיכאון בו שקע. מקס חווה את הבדידות של החיים המודרניים בכל עוצמתה. הגיבור שלו הוא אדם שאיבד את חייו לשיגעון במסע שייט חסר סיכוי מסביב לכדור הארץ. את נחמתו הוא מוצא באכילת כל ארוחותיו ברשתות מזון מהיר, פעילות אותה הוא מקדש כאידיאל בשל הוודאות והביטחון שהיא מקנה לו.

מקס מקבל הצעת עבודה מוזרה מחברת מברשות שיניים, ובעקבותיה יוצא למסע צפונה מלונדון. לפי כריכת הספר, נראה היה שזה עומד להיות מסע קליל וקומי אשר יפתור את כל תלאות הספר בסוף טוב ומתקתק. למרבה ההפתעה, זה כלל לא מה שקורה. משום שהספר הזה אינו נמנה על זן ספרות הפנאי הקלילה. הוא מבקש באמת לומר משהו על החיים המודרניים, על בדידות, ועל חוסר המשמעות של כל זה. הישועה שהוא מציע, והרגע בו הכל נופל למקום, הם קצרים וחסרי תוחלת. ואולי הוא מבקש לומר שהעולם בראש שלנו והעולם שם בחוץ הם שונים לגמרי, מתנהגים לפי כללים אחרים, ולכן לא חייבים להבין אותם אלא רק להתמודד איתם.

מאת שרון

"ילדת פלא" מאת רוי יקובסן. עברית: דנה כספי

"ילדת פלא", המתרחש בנורווגיה הרחוקה ומאפשר צלילה ריאליסטית נדירה אל הווי של התבגרות בדירות שיכונים באוסלו בשנות השישים, הזכיר לי דווקא את "מומנט מוסיקלי" של יהושע קנז. בשניהם מתואר ברגישות ילדית דקה תהליך התרחקות של אם מבנה, תהליך שהפסיכולוגים כתבו עליו רבות, אבל מאירי עיניים ככל שיהיו פרויד, לקאן או מלני קליין, דבר לא ישווה לתיאור מגובה עיניו ולבו של ילד.

פין ואמו הגרושה חיים בסימביוזה מופלאה בדירת השיכון שלהם באוסלו, עד ששני מאורעות מפתיעים מכניסים זרים אל גן העדן הדיאדי שלהם: אמו של פין משכירה חדר לדייר, קריסטיאן, המביא עמו מקלט טלוויזיה נחשק, ואוספת אל ביתה את לינדה, אחותו הצעירה של פין, בת לאביו ולאשתו השנייה. אביהם של לינדה ופין, המכונה בספר "מפעיל המנופים" ומוכר לבנו בעיקר מתמונה אחת ישנה שבה הוא אכן מפעיל מנוף, מת, ואמה של לינדה – שאף היא מכונה על פי עיסוקה, "הספרית" – נרקומנית ואינה מסוגלת לטפל בה.

פין אמנם מקנא בהתחלה באחות שהופיעה פתאום ואפילו נושך באכזריות את שתי האצבעות של אמו שבהן אחזה לינדה כשהגיעה, אבל במהרה הוא מפתח נאמנות עזה לאחותו ומגונן עליה מפני הילדים והדייר כאחד, והודף כל התייחסות אפשרית לכך שלינדה, שלא תמיד עונה כשמדברים אליה, ושאוהבת מאוד חזרות (למשל לקרוא שוב ושוב את הדף הראשון בספר), "מפגרת".

רוי יקובסן הצליח ליצור בדמותה של לינדה ממש תחושת נוכחות פיזית של ילדה, ילדה שוכבת על בטנה ומציירת, ילדה צוחקת, ילדה אוכלת וחומדת פרוסות לחם נוספות, ולכן קשה לקורא שלא להצטרף לאח הגדול בפוזיציה המגוננת, אולי אפילו כשהוא הולך ומרביץ מכות רצח לילד שהציק לה.

ברקע מצוקות הילדות של פין ולינדה עומדת דמותה של האם, אם יחידנית, עכשיו לשניים, שהצעירה שבהם היא אולי ילדה עם צרכים מיוחדים, שצריכה לתמרן בין עבודה בחנות נעליים לבין תביעות ההורות ולבין חיזוריו של הדייר שאולי היא קצת תלויה בו, ולא ברור מה היא מרגישה. ככל שנפרשת העלילה מתגלים גם קשיים נוספים של האם, שנובעים ממאורעות שהתרחשו בילדותה שלה.

ועוד שברים ומשברים צפויים לפין ולאמו, שלא אפרט אותם כאן כדי לא לקלקל את העלילה. אספר רק על רגשותיי המעורבים בעת הקריאה, מצד אחד התפעלות, כי ברור היה לי שרוי יקובסן עשה מעשה אמנותי בעל משמעות וסיפר את הסיפור שלו, גם אם לא בדיוק את האוטוביוגרפיה שלו, לא משנה; את הסיפור – ומצד שני מועקה, כי "ילדת פלא" גרם לי להרגיש בעיקר שהחיים קשים, בלי אור בקצה המנהרה (למרות שיש אופטימיות בסיום) ובלי שום קתרזיס משחרר.

מאת לי עברון-ועקנין