[על הספר באתר כתר]

אלפי הכותרים הגודשים את מדפי חנויות הספרים, מעמידים לא פעם את הקורא\קונה במבוכה. שעות הפנאי המעטות, המחירים האטרקטיבים והמבחר העצום הופכים את חווית הקניה לחוויה מורכבת בה אתה חש בפספוס מתמיד. מלבד עזרתן של מוכרות חינניות שבדרך כלל ממליצות על פי שיעורי העמלות הניתנות להם, ניצבים לעזרתך מדורי הספרות ורשימת רבי המכר הפותחים בפניך חלונות לעידכונים האחרונים בעולם הספרות. כך הגעתי לספרו של פאולו ג'ורדנו, בדידותם של המספרים הראשונים, המככב כבר מספר שבועות ברשימת רבי המכר בישראל.

במרכז ו של הרומן ניצבות שתי דמויות מתיה ואליצ'ה החיות את החיים במעין ריחוק מתמיד. המקנה להם נקודת מבט ייחודית על המציאות. ג'ורדנו מוליך את הקורא לאורך ציר הזמן, אשר ראשיתו בנקודת פתיחה בה כל אחת מהדמויות מתעצבת כדמות עצמאית ואחריתו בפגישתם של שתי הדמויות כמבוגרים. לאורך הדרך נפגש הקורא עם שלל אירועים חברתיים (חתונה, מסיבות, ארוחות ערב) בהם מתפקדים השניים כנוכחים נפקדים. כלומר מוגבלותם  החברתית איננה  מאפשרת להם לנהוג באופן המקובל, ולכן סיטואציות חברתיות שאינן זוכות בדרך כלל להתייחסות מקבלות פרשנות חדשה ומעניינת, המציבה את הקורא לא פעם בתחושה של מבוכה.

נדבך נוסף הזוכה להדגשה בספרו של ג'ורדנו מצוי בתפיסה  שאין ביכולתו של האדם לשנות את נתיב חייו. ולכן נישואיה של אליצ'ה ונסיעתו של מתיה לאוניברסיטה מעבר לים, אינן מובילות לשינוי במציאות חייהם הקיומית המאופיינת בבדידותם ובתחושת ניתוק מהסביבה. מלבד זאת בדידותם של הגיבורים מודגשת באמצעות מחיקתם השיטתית של מאפייני הנוף, השפה והתרבות בהם חיים הגיבורים. היעדרותם של שלל המאפיינים המציבים את הדמויות בקונטסקט חברתי-תרבותי, מדגישה את זרותם של הדמויות למציאות החברתית בה הם חיים.

תיאורה של הבדידות כמציאות פטאליסטית המנותקת מהקשרים תרבותיים וחברתיים, מהווה פרשנות חתרנית כנגד הלך הרוח הקפיטליסטי בו אנו חיים, הדוגל בפיתוח האשליה שניתן  לשנות את מציאות החיים באמצעות כוח הרצון. גיבוריו של ג'ורדנו אינם יכולים להתשנות, ולכן כל ניסיון לשנותם סופו בטרגדיה המשאירה צלקות בקרב המעורבים. העמדה זו המפנה גב לאופטימיזם המערבי מחזירה את הקורא לתפיסת גורל ששורשיה נטועים בטרגדיות היווניות. פנייתו של המחבר לתפיסת עולם שאיננה זוכה לפופולריות הופכת את הספר ליצירה מרתקת המשאירה את הקורא בתחושה מהורהרת.

מאת אברהם אייזן

עוד על הספר במועדון קריאה

[על הספר באתר כתר]

תובנה יהודית מספר אחת: לעולם אל תשכח את מקומך

האגדה מספרת שרבי שמחה בונים מפשיסחא, אחד מראשוני החסידות, היה נושא עמו שני "קוויטלים", פתקים, אחד בכל כיס, שאותם היה שולף ברגעים של התבוננות רוחנית. על אחד מהם היה כתוב: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית, יח, כז), ועל השני נכתבה המימרה שבתלמוד: "למעני נברא העולם". כאשר התברר לרבי שמחה בונים שהוא שרוי במצב המצריך את הכנעת ה"אני" שלו, היה מהרהר בכתוב בפתק הראשון: וכאשר רצה להביע את הכרת תודתו והערכתו למתת החיים, התרכז בכתוב בפתק השני.

תובנה יהודית מספר שתיים: אל תיקח הכול אישי.

פעם אחת כאשר נסע רבי יצחק מוורקי בדרך עם מורו, רבי דוד מללוב, חנו בעיר רחוקה שלא הייתה מוכרת להם. לפתע התנפלה אישה אחת ברחוב על רבי דוד והחלה להכותו, מכיוון שטעתה בו וחשבתהו לבעלה שנטש אותה ואת ילדיה לאנחות לפני שנים רבות. לאחר רגעים מועטים עמדה על טעותה ונוכחה לדעת שאינה מכה את בעלה אלא את הרב הנודע, שדמה מאד במראהו לבעלה. מיד החלה להתנצל ולבכות ולהתחנן שימחל לה. תחת לכעוס עליה השיב לה רבי דוד במילות ניחומים ואמר: "הירגעי, הרי לא אותי הכית". האישה הנדהמת חשה כאילו נגולה אבן כבדה מעל לבה והלכה לדרכה.

תובנה יהודית מספר שלוש: לפעמים, לא צריך לחפש רחוק מדי כדי למצוא אוצר

מעשה ברבי אייזיק, שלאחר שעברו עליו הרבה שנות דחקות ומצוקה ולא ערערו את ביטחונו בהשם יתברך, נצטווה בחלום לילך לעיר פראג ולחפש שם אוצר מתחת לגשר הנמשך לארמון המלך. כשנשנה החלום וגם נשתלש, שם רבי אייזיק את פעמיו לדרך והלך לפראג. כשהגיע לגשר, ראש שמשמר של אנשי צבא שומרים שם כל היום וכל הלילה, ולא מלאו לבו לחפור כפי שנצטווה. אף על פי כן היה הולך אצל הגשר בכל בוקר והיה מהלך סביבו עד הערב. לבסוף שאל אותו ראש המשמר, שהבחין במעשהו, אם מבקש הוא משהו או שמחכה למישהו. רבי אייזק סיפר לו את החלום שהביאו לכאן מארץ רחוקה. מילא ראש המשמר פיו שחוק ואמר: "אם כן הלכת ברגל דרך רחוקה בשל חלום! כן, זה חלקו של המאמין בדברי חלומות! אילו האמנתי בחלומות, הייתי צריך ליטלטל בדרך רחוקה, לאחר שנצטוויתי פעם בחלום לילך לעיר קרקוב ולבוא אל ביתו של אחד יהודי, אייזק בן יעקיל שמו, ולחפור שם את האוצר הטמון מתחת לתנור. אייזיק בן יעקיל! הריני יכול לצייר בנפשי שבעיר שמחצית תושביה היהודים מכונים בשם אייזיק ומחציתם בשם יעקיל, הייתי צריך להרוס את כל בתי העיר!" ושוב צחק. רבי אייזיק החווה לו קידה והלך לביתו, ושם חפש את האוצר שהיה טמון מתחת לתנור, ובנה בית כנסת המכונה על שמו.

שלושת הסיפורים האלו, המגלמים חוכמה יהודית בת אלפי שנים, כלולים בספרה של אסטל פרנקל "סוד הטיפול היהודי". פרנקל, פסיכולוגית יהודייה אמריקנית שעברה תהליך של חזרה בתשובה בצעירותה ואחר כך חזרה בשאלה, מגלה בקיאות ראויה להערכה בטקסטים יהודיים המשמשים אותה בהסבר משנתה בספר וגם בדרכי הטיפול והייעוץ שלה המבוססים על שילוב בין תורתו של פרויד למשנת חכמים יהודיים כמו רש"י, חז"ל והרמב"ם.

בספרה עוסקת פרנקל בנושאים כמו ענווה וצניעות, מול הידיעה שבכל אחד מאיתנו טמון ניצוץ אלוהי. היא מפרטת את הלקחים שאנו יכולים ללמוד מחגים יהודיים כמו פסח (יציאה לחירות מהעבדות הפרטית של כל אחת ואחד מאיתנו) ודנה במשמעות מושג התשובה ועד כמה הוא יכול להשפיע עלינו להסתכל על חיינו בצורה אחרת.

יהדותה של פרנקל היא יהדות אחרת מזו שאנו מכירים מרבני הארץ, יהדות המשלבת טקסטים יהודיים לצד פואמות מערביות וחוכמות סופיות ואינדיאניות. היהדות של פרנקל קרובה אולי יותר לשכלולים אמריקנים כדוגמת גל הקבלה (בב' דגושה) ששטף את סלבריטאי הוליווד ולתובנות בודהיסטיות וניו אייג'.

אני מודה כי למרות הדיונים המעניינים שלה (למשל על כוחה של המחלה להפוך את החולה למרפא של חייו ושל חיי אחרים), מצאתי את עצמי מתרכזת יותר בטקסטים היהודיים השזורים לאורך הספר והמעניקים לו את אופיו המיוחד, אולי בגלל חוסר ההיכרות שלי עם הטקסטים החכמים האלה וההזדמנות לבוא איתם במגע באווירה ניטראלית ולא כפייתית. לצידם, משלבת פרנקל גם מקרים אמיתיים (בשמות בדויים) של מטופליה ומסבירה כיצד היהדות עזרה להם בלבטיהם ובבעיותיהם.

בני הארץ החילונים נדמה שמבקשים לעצמם תשובות בכל מקום חוץ מאשר בשורשים שלהם. אנחנו מפקידים את עצמו בידי מטפל הנאמן ליונג או לפרויד, נוסעים לארצות רחוקות, קוראים אגדות וסיפורים ובדרך שוכחים את התרבות העשירה שלנו, שלא אחת יכולה ללמד אותנו גם משהו אחד או שניים על החיים.

במקרים כאלה, טוב שיש ספרים כמו "סוד הטיפול היהודי" שיכולים להחזיר אותנו למקורות ותוך כדי כך לחבר אותנו גם אל עצמנו.

מאת buttercupN

"על רקע המציאות של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, בין סמטאות יד אליהו ותל כביר, עוברת  צעירה מרדנית ולא שגרתית, מסע חניכה אל העולם.

הרומן עומד על מהות ושורש החיפוש אחר האני הנשי, חיפוש שנוגע בדמויות משולי החברה הישראלית ומושפע  מן הקשר המורכב שרוקמת הגיבורה עם חברתה גאולה"

 כך כתוב על גב הספר המרתק  ,הטורד מנוחה והמטלטל הזה.

אכן זהו רומן חניכה לא קל לבליעה, אבל סוחף ומרתק דווקא בשל השילוב המיוחד הזה בין  הקשה לרך, בין תיאורים נטורליסטים הננעצים בבטן כמו אגרוף לבין תיאורים ליריים ופנטסטיים.
זהו סיפור חניכתה של ענת  צעירה מרדנית בעלת צבע ואופי מיוחדים החובק שנות התבגרות  מוקדמת ומאוחרת, כבר בגיל חמש עשרה נזרקת הגיבורה  אל מציאות קשה של פשע סמים וחברויות  רחוב, שאינם מתאימים לרקע הבורגני המסודר ממנו היא באה ובו היא מורדת .

אנו מלווים אותה בגיוסה לצבא , כשהיא מחליפה בני זוג אך לא נחלצת עדין ממלכודת ההרס העצמי שבו היא נתונה.
 היא לכודה באובססיביות בקשרים הרסניים עם בן זוג נשוי (שלומי) נלחמת בגחמות התשוקה המושכות אותה אליו ללא הצלחה :

" היה לנו מין קשר שנסחב כמו צרעת חשוכת מרפא, קשר שהתנהל  תמיד בהפוגות ענקיות , ממית ומחיה, מאלח ומגרה .קשר שנשאר תמיד צמא"

הצימאון הזה של הגיבורה אינו רק לקשר זוגי ,אלא גם לאהבה ולנחמה שבחברות , זהו צמא שאינו  מגיע לרוויה לאורך כל הרומן , אף שהגיבורה  כבר מתבייתת ,נישאת והופכת לאם, הבית  הפנימי שבליבה עדין לא נבנה.

גאולה חברתה(שמה הוא סמלי ) נערה תמניה משולחת רסן , עצמאית ובעלת קסם  מיוחד  היא מושא אהבתה וחלומותיה של הנערה הדחויה  שהייתה,  היא מוצאת  בחברתה נחמה. ממנה היא לומדת על הצד הפראי היצרי החבוי בתוכה , וממנה  היא לומדת איך לשלוף טפרים ולבעוט במרות הוריה ובמוסכמות החברה.

 גם כשנפרדות דרכיהן של השתיים ענת ממשיכה לחשוב עליה כמו על נוף מולדת רחוקה היא זורמת כמו טסיות דם בעורקיה , היא מעין אלטר אגו ,אני אחר רחוק  שאותו אינה יכולה לממש.   

בין  הנטורליסטי לפיוטי

העלילה אמנם איננה מיוחדת בהתרחשויות  יוצאות דופן : יש בה מרד נעורים,בריחה מהבית ,נוער שוליים

נושאים שתוארו ברומנים רבים (ראה  "מישהו לרוץ איתו" של גרוסמן)

אבל מיוחדת בעיני כתיבתה של אביטל, יכולת התיאור הרגישה שלה  הנעה בין  הנטורליסטי לפיוטי.
 הלשון הציורית שלה  יוצאת מנקודת מסוימת במציאות ומסתחררת ממנה  והלאה אל עולם ציורי, כמו תמונה מסרט.

כך למשל מתארת  אביטל את רגשותיה של ענת החיילת הדחויה שרבים מרננים בבסיס מאחורי גבה:

"...חרדה מזן אחר פלשה לחיי. הפכתי לזכוכית שבורה, היה עדיף שלא יגעו בי בידיים חשופות פן אכתים בדם את מי שיגזים" (עמ' 121)

וכך היא מתארת תחושה קשה לאחר מפגש  בחוף הים , שבו נודעת לה אמת די אכזרית:

"מגפה שחורה הרעילה את קרקעית הים, זקנה בעלת כובע לבן התערבלה במערבולת המזיקה אם לא נלך נדבק.
הווירוס כבר תקף במלוא העוצמה "(עמ'214 )

ותמיד מרחפת  מעל לכל תחושה של געגוע  לילדות ,לחיק אמא ,לבית סבא  במיוחד כשאסון מאיים  בפתח:

 ".... השעה הייתה שש אחר הצהריים, ועדיין חם.שוב צעדתי במורד הרחוב באותה דרך הסיזיפית והמוכרת, מול אותו הנוף העירוני כפרי המטעה בשלוותו.שם, לאורך הכביש הצר במורד התלול ההוא, הייתי נוהגת לרכוב על האופניים , ללחוץ על הבלם מאחורי ולהתעלם מבלם היד.

כמו באותו אחר הצהריים, כשהפכו צעדי למהירים קוקו, צווחה קוקיה ,קוקו! את זוכרת אותי? גרתי בתוך השעון של סבא שלך הסבא החלוץ שלך. הוא צעד ברגל מרוסיה לישראל, הוא מחכה לך, הוא כאן לידי

בקרוב תפגשו אני מבטיחה קוקו..."( עמ'68)

עולם פנימי שלם נעור בתוכה ציורי, מסויט כשהיא צועדת לאורך הכביש המתעתע בשלוותו המדומה.
פנים וחוץ מטלטלים בה ,וזה ניכר בשפה שאביטל בוראת בספר.  

 
נמלים שקורסות תחת גרגיר פושר 

העלילה נעה בפליישבקים מהסוף להתחלה ,ההווה הוא המסגרת המוליכה אותנו אל תמונות מהעבר.

ענת  בהווה היא אישה ואם נשואה ומסודרת, אבל למעשה גם עתה לאחר שחלף עשור נדמה שלא נמצאה הגאולה לנפשה,  העוגן הפנימי עדיין חסר. 

 השמיים שמתגלים אליה בסוף הרומן  מקולפים וחשופים

 רק עשן הסיגריה שהיא נושפת מנסה לטשטש את מה שאי אפשר

 "אם כבר לחיות"

 חושבת ענת במהלך הרומן "אז לפחות למען איזו מטרה ואולי אין מטרה "

הגיבורה  שבגרה והייתה לרעיה ואם   עדין נתונה במעגל של הרס עצמי מחוסרת  חוט שדרה פנימי , ולא בכדי,  שהרי בהעדר מטרה ומהות  כדברי הגיבורה :

"אנחנו רק נמלים שקורסות תחת גרגיר פושר" 

מאת חנה טואג

הספר באתר צומת ספרים

מחר, יום שני, ב-7:00 בבוקר בתוכנית "מילים שמנסות לגעת" ברשת א', אני משוחחת עם מאיה מיכאלי על "מחברות המלחמה" של מרגריט דיראס. שידור חוזר בשבת ב-16:00. אשמח אם תאזינו! לי עברון-ועקנין

בשמה של מרגריט דיראס נתקלתי לראשונה בסוף שנות החמישים בסרטו של אלן רנה,"הירושימה אהובתי" שהיה פורץ דרך בסגנונו, אך נעזוב לרגע את הסרט אתרכז שנייה בתסריט. 
בפתיחה זוג שוכב במיטה אחרי שקיימו יחסי מין. הוא יפני היא צרפתייה. היא שחקנית צרפתייה שבאה לעשות סרט למען השלום בהירושימה. 
לא ראית כלום בהירושימה 
ראיתי הכול בהירושימה 
לא ראית כלום בהירושימה 
ראיתי את הברזל המלובן 
לא ראית כלום בהירושימה 
ראיתי את הפרחים המוזרים שנבטו מתחת לאפר 
לא ראית כלום בהירושימה 
הייתי במוזיאון, ראיתי סרטים 
לא ראית כלום בהירושימה......... 
וכך זה נמשך עוד. 
עידנים שלא ראיתי את הסרט, את הטקסט אני זוכר פחות או יותר. היו בוודאי סרטים שעסקו בקומפולסיביות, אינני זוכר טקסט קומפולסיבי ומרגש כל כך. 
רנה סיפר אחרי זמן שהוא נתן לה רעיון של סיפור לסרט, בלי להכתיב סגנון. הוא קיבל את התסריט המוגמר ולא שינה בו אות אחת. 
בסוף שנות השבעים העלה התיאטרון הקאמרי ערב יחיד שכתבה "ימים בין העצים" למעשה היצירה נכתבה כתסכית רדיו, הספיקו לה הקול והמלים אך שחקניות מבוגרות קפצו על התפקיד והפכו אותו למחזה יחיד. אצלנו שיחקה אותו מרים ברנשטיין כהן. 
בתחילת דרכה הספרותית נחשבה לסנטימנטלית, אך אחר כך מצאה את קולה הייחודי והפכה להיות חלק מספרות "הרומן החדש" הצרפתי בין אלן רוב גרייה לנטלי סרוט. 
היא ניסתה את כוחה בבימוי סרטים. היא עשתה את הסרט שירת הודו. אחרי שיצא לאקרנים החליטה שהשחקנים מיותרים שמספיקים לה הקול והמלים. והיא צלמה גרסה קצרה שלו כשהמצלמה מטיילת על אותה התפאורה של הסרט הרהיטים, הקירות, המקום בו התרחש הסיפור וברקע נשמע רק הטקסט כמו שהוקלט לסרט. בצרפת אמרו שהסרט החדש מהפנט, לא פלא, הקול היה קולה יוצא הדופן במוסיקליות שלו של דלפין סריג אך אינני זוכר עוד מי היה הגבר. העניין של דיראס בקול בא לבידי ביטוי גם בספרים שלה. ספרה הראשון שתורגם לעברית היה" מודראטו קנטבילה" ספר צנום. אני מניח שתורגם מפני שנעשה לפיו סרט. 
אחר כך שקע בארץ שמה בשכחה עד שיצא לאור תרגום של "המאהב". 
היא כתבה כארבעים רומנים, סופרת פורה בהחלט. ייתכן אולי שמשהו אחר שלה תורגם קודם אך המאהב היה זה שהפיץ את שמה בארץ ובעולם. הרבה לפני הסרט. 
גם בין הכותבים הליריים, פואטיים, קולה נשמע שונה. יש לה קצב לשון משלה, תחביר שונה, משפטים מפלחי לב אך גם שכלתניים. ארבעת המחברות הללו שנמצאו בעיזבונה מגלים את הקשרים המשפחתיים והרגשיים שלה לנושא סיפוריה. היא נולדה בהודו סין ( 1914 ) הוריה נשלחן על ידי ממשלת צרפת להיות מורים. אביה נפטר, אמה נלחמה בעוני המשפחה. 
הייתה להם חווה קטנה שאמה ניסתה לבנות בה סכר לעצור את מימי האוקיינוס. את סיפור החומה כתבה מאוחר יותר בספר "סכר נגד האוקיאנוס השקט" 
כשהייתה בת חמש עשרה לערך בעידודה של אמה ואחיה הפכה להיות פילגשו של וייטנאמי עשיר והם חיו מנדבת ידו. לשנים הפך הסיפור לספר המאהב. 
ספריה החשובים עוסקים בה. לא ממש אוטוביוגראפיות אלא נסמכות מאוחרות על רעיונות אחרי שכבר הבינה והפנימה אותם, וכשכתבה אותם הפכה אותם מחדש לשלה בצורת כתיבתה המיוחדת. 
את ארבעת מחברות המלחמה כתבה בין שנת 1943 ל 1947. בעלה נשלח למחנה ריכוז. היא לא ידעה מה אתו. 
כמו רוב אנשי הרוח הגדולים של אותו זמן בצרפת, גם היא הייתה קומוניסטית. ב1950 נזרקה מהמפלגה. אני נשארתי קומוניסטית אמרה, הם השתנו. 
המחברות הללו נמצאו לאחר מותה, הכתובים, חלקם יומנים חלקם סיפורי עבר שהיוו מתווים לספרים שתכתוב שנים מאוחר יותר. 
קשה לחשוב שהיא הייתה מחושבת עד כדי כך שכתבה כבר ב1943 מתווה לספר שתכתוב כשלושים שנה אחרי היומן. 
המחברת הראשונה מתחילה במפגש הראשון עם לאו. אותו סיני שחזר מפריז. 
לצערי אין לי כבר את הספר עצמו ואין לי דרך להשוות בין הסיפור, המתווה הראשוני, למה שהפך אחר כך לספר מעובד. 
ביחד עם הזכרת שמו של לאו היא חוזרת כמה שנים אחורנית ומתארת חייהם, אמה אחיה והיא על אותה חלקת קרקע הגובלת באוקיינוס שם היו אמורים לגדל אורז ולהפך לעשירים. אלא שהאדמה הייתה מלוחה והים היה מציף אותה. האם לוותה כספים ובנתה סכר, אך היבול הראשון נגנב על ידי הפועלים. חלומות ההתעשרות נגוזו. תוך כדי הסיפור אנו לומדים על החיים בהודו סין. על הבדלי המעמדות, הן בין הצרפתים לעצמם ובינם לבין הילידים. חיים קולוניאליים. 
סייגון נחשבה אז לעיר העשירה ביותר והמושחתת ביותר במזרח הרחוק. 
חיי כולם נסבו סביב רווחי מטעי הגומי והאורז. היו כאלה שהתעשרו מאוד כמובן. מסביב להם אנשי הפקידות הגבוהה. פקידות שעסקה בהרחת אופיום ומכירת מדליות של לגיון הזרים. 
שנאת המקומיים הייתה ערך עליון. פקיד צרפתי שנחשד בחיבה למקומיים או ביצירת קשר לא קודם יותר לעולם. 
למשפחתה של מרגריט לא היה כסף, שהפך למשאת נפש, ולכן גם לא דריסת רגל בחברה הגבוהה. אמה אלמנה, מורה מדרגה נמוכה. הם בני המעמד הנמוך שלא הוזמנו לשום מקום. 
מרגריט הייתה ילדה מוכה, למעשה שק החבטות המשפחתי. אמה הייתה מכה אותה דרך קבע כחלק משיטת חינוכה, אחיה הגדול היה מכה אותה כי היה צריך לפרק כעסים, בעיקר אחרי שהחל לעשן אופיום. 
כך הפכה לנערה סגורה. עד גיל חמש עשרה לא היו לה ידידות צרפתיות. 
להבחנתה המאוחרת, היא הייתה בלתי נסבלת. כשנשלחה לפנימייה בסייגון שנאה את המנהג ללחוץ ידיים. לא הכירה את המנהג של פטפוט לשמו. אחת המשגיחות בפנימייה אמרה שעצם נוכחותה בחדר עושה אותה חולה.
 היא הפכה להיות לשחצנית מרושעת, רק המפגש עם ליאו הכניס מעט עדינות ויחס לחייה. 
משפחתה קיוותה שתינשא לליאו וכספו למרות שהיה בן המקום, אך הוא הודיע שאביו אסר עליו להינשא. עוד חלום התעשרות שירד לתהום. אך הוא לא נמנע מלהוציא את המשפחה לבילויים במועדונים הנחשבים של סייגון. 
למרות שעדיין לא נגע בה מרגריט נחשבה במהירות לחלאת העיר. אחיה ניצלו את ליאו ובזו לה. אחיה הגדול קרא לה זונה. אבל הכסף שהביאה סנוור אותם. 
למיטב זכרוני הספר המאהב עסק בעיקר במערכת היחסים הפסוודו רומנטית שלה עם ליאו. שם הפכה אותם לרומנטיים יותר. ביומנים היא עוסקת בעיקר בהתבגרותה ובמשפחתה. בדרך בה גדלה באותן שנים. 
אם שופטים אותנו, אז הזיכרונות אינם מה שרציתי שיהיו, היא כותבת. אין זה מתפקידו של איש לנסות להסביר את התנהגותו של הזולת. אפילו לא להציע אותם. אני כותבת אותם כדי לחשוף אותם. אם לא אכתוב אותם אשכח אותם. 
האם באמת תוכל אי פעם לשכוח את הילדה שהייתה. ילדה שאמרו לה בבית שיש לה פנים של כינה, ילדה שמתה ילדה מתה להראות אחרת, ילדה גמורה עוד לפני שהתחילה. 
כשליאו מנסה לנשק אותה היא נגעלת ומרגישה שאנסו אותה. בבית אחיה המסומם מכה אותה. 
כל כמה שמשפחתה הייתה נגד הקשר עם ליאו, לכאורה, בשל הבושה, הם לא התביישו לבלות על חשבונו בכל מועדוני הלילה המפוארים של סייגון. ניבולי הפה היו הרוח הפיוטית של הבית. השירה. 
הפרק הבא הוא מתווה לסיפור מזמן הרבה יותר מאוחר. פריס בתקופת הכיבוש הנאצי. תא מחתרתי, כזה או אחר, תפס מלשין. המתווה הוא תיאור העינויים שמעבירים את המלשין, ובהמשכו השאלה, אם הגסטאפו עינו צרפתים מה עשו הם. 
אחת המענים, גיבורת הסיפור והמענה הראשית חושבת לעצמה בסוף, אני רעה.
 כשהייתה קטנה קיבלה מכות מאחיה, כעת הרגישה שהכתה חזרה. בהמשך מתווה נוסף לסיפור ההכרות עם ליאו, הפעם קוראים לו ז'ו. אם נצא מהנחה שהיומן אמיתי יותר, ברמה של תיעוד חיים, מעניין לעקוב על הבדלי הכתיבה בין היומן לסיפורים הראשוניים שייהפכו שנים אחרי לספרים. 
לעקוב אחרי החוויות מהיומן והשינוי שלהן לסיפור עם פרטים שונים. נראה לי שרוב ספריה של דיראס לא תורגמו לעברית, כך שקשה לעקוב אחרי שובלי הסימנים שבין המתווים וההכנות לספרים המוגמרים, אל בלי כל קשר, גם ביחס למוכר לנו ארבעת "המחברות" מעניינות, מגלות את הקשר שבין האישי לספרותי. 
גם למי שלא מתעניין במקורות הכתיבה, המחברות והסיפורים כשלעצמם כן מעניינים.

מאת דן לחמן

עוד על מחברות המלחמה במועדון קריאה

[על "רשלנות" באתר כתר]

אל הספר רשלנות של דבורה רוברטסון הגעתי בזכות העטיפה היפה והמכשפת, אבל מה שבאמת קנה את לבי היה התקציר שעל הכריכה האחורית, המתאר ילדה-בוגרת בת שמונה, שנאלצת לגדל את עצמה, את אחיה בן החמש ובמידה רבה גם את אימא שלהם.

אבל גם העטיפה וגם התקציר לא הכינו אותי למה שבאמת מסתתר בין הכריכה הקדמית לאחורית - אחד הספרים המרגשים ביותר שקראתי מזה שנים.

גיבור הספר הוא לא אדם מסוים אלא רגש - אבדן - וכמעט כל הדמויות המתוארות בספר מתמודדות עם רגש זה באופן יומיומי, אך מסיבות אחרות ובצורות אחרות. פרל הקטנה מנסה לשמר את זכר אחיה, אבל יודעת שמה שהמבוגרים אמרו לה אינו נכון - ריילי אינו ממשיך לחיות בתוכה. כל הזיכרונות שלה ממנו מאובנים, מאומצים, מאולצים. לילי, אימה הילדותית של פרל, ממשיכה כלפי חוץ לחיות כפי שחייתה תמיד - להיתלות בגברים ולנסות להשיג מהם כסף וחפצים, אך כנראה שגם סוג של נחמה. אנה, שמנסה לעזור לפרל וללילי להתמודד עם כאבן, מגיעה ממקום של ניסיון אישי - בתה הבוגרת נרצחה כנראה על ידי בן זוגה, אך גופתה מעולם לא נמצאה. חוסר האפשרות לפקוד קבר מוסיף עוד יותר על הכאב, והיא מתנחמת בביקור באנדרטה לקורבנות פשע שגופותיהם לא נמצאו. אדם הוא אמן מרושש ושנוי במחלוקת, שהתפרסם וזכה לביקורת רבה לאחר שיצק פסל מגופתה של נערה שמתה ממנת יתר במחסן שלו. כשמתקבלת ההחלטה להקים אנדרטה מיוחדת לילדים שהיו קורבנות פשעים הוא נחוש בדעתו להיות זה שיזכה במכרז ויתכנן אותה. סוניה התאלמנה לפני כשנה מפיטר, בונה רהיטים מפורסם ומכובד. סוניה מעולם לא הייתה חברותית במיוחד, וכעת, כששני בניה גרים בחוץ לארץ, היא מבלה את רוב זמנה לבדה, מוקפת ברהיטים שמזכירים לה שוב ושוב את בעלה, את בניה ואת החיים שהיו לה פעם.

אך מה שהופך את רשלנות לספר כל-כך מוצלח בעיניי הוא לאו דווקא ההתרחשויות בספר, או אפילו הדמויות, המשורטטות בדיוק מדהים, המעוררות חיבה וחמלה, אך לרגע אינן מתוארות כמושלמות. זו האינטיליגנציה הרגשית המדהימה של הספר; ההבחנה הדקה, האנושיות המפעמת בו לכל אורכו; העובדה שעל אף שזהו ספר שעוסק באבדן, ושעצב שורה על כל אחד מדפיו, אין הוא מדכא; העובדה שעל אף שזה ספר שכולו רגש, אין בו טיפה פאתוס; הכבוד הניתן לדמותה של הילדה פרל, הן על ידי חלק מהדמויות האחרות והן על ידי הספר עצמו, שאינו חס עליה ואינו מנסה לעצב את דמותה על פי מה שמבוגרים רוצים לחשוב על ילדים. ולקינוח, השימוש המושכל והרגיש באגדת הפולקלור האירית "ילדי ליר" ובסיפור חייו של האדריכל הידוע פרנק לויד רייט.

רשלנות הוא ספרה הראשון של רוברטסון האוסטרלית, ואני בהחלט מצפה לראות מה היא תכתוב בעתיד.

חמוטל ילין

(רשלנות. דבורה רוברטסון. מאנגלית: איה ברויר. כתר, 2010. 304 עמ').

הפוסט התפרסם במקור בבלוג בלי ניקוד

עוד על "רשלנות" במועדון קריאה: כאן וכאן.