אהבה אמיתית אך לא אפשרית

התעוררתי לבוקר חדש. הציפורים מצייצות, השמש מפציעה לאיטה, אני שוכבת במיטה וחושבת.

עד היום לא שיתפתי אף אחד במה שעובר עליי, זה רק אני והוא. אני מרגישה צורך עז לדבר עם מישהו שאני יכולה להסתכל לו בעיניים, לנהל אתו שיחה, ויכוח, שישכנע אותי שאני צריכה להפסיק את זה, לחתוך לגמרי, לא להשאיר קצוות לא פתורים, שיחזק אותי ברגעים הקשים שיהיו, שיהיה בשבילי שם כמו שאני בשביל אחרים ברגעים קשים כאלו ואחרים. פשוט להגיד שלום ודי. האמת שאין לי את האומץ לעשות את זה. יש בי פחד. הפחד הזה שלא אדע איך להתמודד עם החוסר, לא לדבר אתו בטלפון כל יום, לא לשמוע אותו יותר. אני יודעת שזה בעצם הדבר הנכון לעשות, אבל לא מרגישה שאני מוכנה. אני חושבת שאני בכיוון.

כשאני רחוקה ממנו, אם לא יוצא לנו לדבר, אז באותם רגעים אני כל כך חזקה. "לוקחת" החלטות נחרצות, מנהלת עם עצמי משא ומתן, מסבירה בהיגיון, נותנת נימוקים וכל כך יודעת את התשובות! אבל ברגע שהוא מתקשר, הכל מתגמד. הקול שלו מהלך עליי קסמים, אני כולי בתוך השיחה, שוכחת את כל ההחלטות שהחלטתי רק כמה דקות קודם.

הפחד הזה של להמשיך רודף אותי הפחד הזה של לנתק את הכל מבעית אותי. יודעת בדיוק מה צריך לעשות אבל אין לי את האומץ. אם רק היה מישהו שהיה מלווה אותי בתהליך הזה ומחזק אותי אולי הייתי יכולה להחליט ולבצע. כרגע יש לי דפיקות לב, פיק ברכיים, מחשבות סותרות, כאב אדיר בלב ובנשמה.