לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלתי מרוסנת


מגוון הגיגיה של נמרה מבוייתת, בורגנית אך בועטת, שקטה אך שועטת.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2010    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2010

הטוב הרע והמאהבת


בואו נשאיר את ההיסטוריה המאוד פרטית שלי מחוץ לפוסט הזה וננסה לטפל בצורה מאוד אובייקטיבית בשאלה הבאה: מדוע נחשבת המאהבת למפרקת משפחות?

 

על מנת לדון בסוגיה האמורה, בואו ניקח לדוגמה (היפותטית) את הגבר הזה שראיתי, במציאות מקבילה,  במכונית לידי בפקק הבוקר של איילון צפון. בחור נאה, נראה כבן ארבעים, נוהג על ג'יפ שעלה כמה עשרות רבות של אלפי שקלים, מגולח, מטופח, עירני ובודק את סביבתו. לידו – כנראה אישתו. שמנמנה למדי, סוג של כעורה. מבטה זחוח, שיערה המתולתל גזוז בתספורת לא אופנתית שמבליטה את גולגולתה המעט מרובעת. על חוטמה הנוטה מעט שמאלה יושב משקף מלבני ממוסגר בורדו. את אזניה מקשטים עגילים גדולים מידי והיא נראית כמו הדודה שלו מהקווקז, גלותית ולא מעוררת תיאבון.

חמש עשרה דקות השתרכנו מכונית לצד מכונית, בנסיון נואש לחדור את שדרות קק"ל. חמש עשרה דקות הוא הביט עליי ואני עליו. חמש עשרה דקות שאני מרקדת בישיבה לקול מוסיקת הפלייליסט של גלגל"צ, והוא מגניב מבט ולעיתים שולח חיוך זהיר. אני מסתכלת עליו ובוחנת אותו היטב כשהוא לא מביט לעברי. כשאני רואה שהוא מתרכז בי, אני מישירה מבט אל הפקק המחורבן ומרקדת. חמש עשרה דקות ככה, דקה ועוד דקה ועוד דקה. וחמש עשרה דקות שאישתו לא סותמת את הפה. מהמכונית שלי נראה היה בבירור כיצד היא נוזפת בו, גוערת בו על איזה דבר, מוכיחה אותו. מבט המורה שלה לא נותן לו מנוח ותנועות ידיה מלאות טקס של הטפה. כמעט ושמעתי אותה אומרת "וזה לא יכול להיות שאתה בכל פעם מחדש מגיע מאוחר. אתה תמיד מאחר. גם אני רוצה את השקט שלי. אתה אבא ויש לך חובות כלפי הילדים שלך. איפה אני בכל הסיפור הזה. אתה לא מספיק מסודר. תארגן את הזמן שלך. אתה לא מתנהל כמו שצריך. תנהל את עצמך. תסתכל עליי. תסתכל על הילדים שלך. תהיה יותר תקיף עם העובדים שלך. תדרוש מהם. תדרוש יותר מעצמך. תזדרז. תקצר. תצא מוקדם. תחזור מוקדם. תתקשר לאמא שלי. תאסוף את הילד מהחוג. תענה לי. תתרכז. תחשוב שוב. ואל תשכח שיש לנו הצגה ברביעי בערב".

 

יש לו עיניים מאוד יפות, לאיש הזה, מן ירוק אפור כזה. ושפתיים יפות. ראשו מגולח, הוא נראה מאוד לא שעיר. אני כמעט מריחה את האפטר שייב שלו כשאני פותחת לרגע את החלון. עוד לא סיימתי לנתח את הסיטואציה והנה – נכנסים לאותו הנתיב בואכה שדרות קק"ל. מרוב שאני בוהה בו לא שמתי לב ושפשפתי לו את הפגוש. הוא יוצא, אני יוצאת. הוא מחייך "את רוקדת או נוהגת?". אני מחייכת "כרגע אני רק מתנצלת". הוא צוחק. "לא קרה כלום. ואחרי שתסיימי להתנצל, מה את עושה?". אני מביטה לרגע על האישה הגוערת שלו. וואו, קצת מפחידה הזחוחה הזאתי. "נראה לי שאלך להזריק קפאין כדי לשכוח מהפקק הזה" אני קולטת שאני מפלרטטת קלות. שתיקה קצרה. "ורקדניות פקקים כמוך אוכלות צהריים?" הוא שואל והמבט שלו מזכיר לי ליטוף של ים בבוקר אוגוסט.

 

במסעדת הסושי האהובה עליי ברחוב הארבעה אנחנו יושבים יחד ליד הבר. שני אנשים שלא מכירים אחד את השני. הוא – שפתאום מצא לו בבוקר משהו שהצליח לשעשע אותו ולגרום לו להרגיש קצת יותר בחיים. ואני, שקצת ריחמתי עליו ומשום מה רציתי לנחם אותו. והאמת – הוא מצא חן בעיניי מאוד. וזה נראה לי מאוד קל לנחם אותו, אני יודעת מה מחכה לו בבית ולכן – יודעת מה הוא מחפש כאן. אין פלא שרקדנית הפקקים שלוחת הרסן משכה אותו עד לרחוב הארבעה. עם המשקולת שיש לו בבית, הקלילות שלי היא תרופת הרגעה.

 

עכשיו מדברים על כל מיני דברים ונזהרים שלא לומר שום דבר. הוא מנכ"ל ובעלים של חברת מדיה בינונית שהמשרדים שלה ברמת החייל. הוא בן ארבעים וארבע. הוא נשוי כבר 12 שנה. יש לו שלוש בנות ווילה רחבת זרועות במושב אודים. אשתו היא עורכת כלכלית של עיתון יומי מפורסם, ומרצה לכלכלה באוניברסיטה מוכרת. יש לו טור שיניים מושלם וכשהוא מדבר אני מרגישה שאני מטיילת בשדה נוריות. הוא נבוך. הוא לא רגיל לעשות דברים כאלה, אבל בעצם מה הוא כבר עושה? אוכל ארוחת צהריים? וואלה. ואני מקשקשת בלי הרף על כל מיני שטויות, בסגנון האופייני לי. על הסרט שראיתי, הקפה ששתיתי, על ארנק שנשכח ברחוב ריינס ומישהו מצא והתקשר, על אנשים טובים, על אנשים רעים, על בעלי הראשון. שתיקה. מזל שהגיע הסושי.

 

אחרי כמה לגימות מהיין (הוא הציע שנחגוג את העובדה שניצלנו מתאונת הדרכים הקשה שביצענו בבוקר), אני צוחקת כבר הרבה יותר בחופשיות. אני רואה שהוא מרוצה מהצחוק שלי. אני צוחקת מהיין והוא צוחק ממני. אני מרגישה כמו קוסם אחרי להטוט משכנע: הקהל נשבה בקסמיי, מרוצה ורוצה עוד. אחרי שעתיים הוא מביט בשעון ומופתע לגלות שהזמן באמת עף כשנהנים. הוא מודה לי בנימוס על הזמן המשותף, מאחל לי חיים טובים ועוד הרבה ריקודים. אני לא יכולה שלא לראות איך כל הגוף שלו רוצה להישאר איתי כאן, להמשיך לשבת ולקשקש. אני מציעה לו גלידה בבן יהודה. הוא עושה כמה טלפונים למשרד, זז ממני ומתרחק קצת לטובת עוד איזו שיחה, בטח עם אישתו.

ברבע לשש הוא מציע שנלך קצת על שפת הים כדי להוריד את האוכל (בכל זאת – רקדנית כמוני בוודאי לא רוצה להגיע עם בטן מלאת שרצים וגלידה למופע הערב שלה, הוא אומר).

 

השמים נקרעים בשקיעה כתומה. אנחנו עומדים זה ליד זו, שעונים על חומת הבטון של נמל תל אביב, מביטים בגלים המתרסקים אל הקיר. "מה עכשיו?" הוא שואל "שניפרד?". והוא יפה כמו פסל שיש בכיכר הומת אדם ברומא. תווי פניו מושלמים, הוא זקוף וגאה ובלתי נגיש.

 

אחרי קצת פחות משנה הוא עוזב סופית את הבית. הוא לא יכול להתכחש עוד לאהבה הזאת שנפלה עליו כך סתם, בבוקר אחד באמצע החיים. ויש לנו אהבה אמיתית. אהבה גדולה, אהבה שאנשים כותבים עליה שירים, עושים עליה סרטים. הוא הגבר של חיי ואני שמחה בו בכל יום מחדש. הוא מאושר כמו שלא היה מעולם. הזיונים שלנו מעוררי השראה, הנשיקות שלנו בוערות, המבט שלנו מאוהב.

 

אז הוא עזב את המשפחה שלו, למי אכפת.

בבוקר חם אחד של יולי מצאתי אהבה באיילון צפון, והפכתי גבר חלומות לאדם מאוד מאושר. אפשר להאשים אותי?

 

נכתב על ידי אושרית נברה , 12/4/2010 17:01  
162 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  אושרית נברה

גיל: 51




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאושרית נברה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אושרית נברה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)