"מה אכפת לך?" הוא שואל אותי, אגב מזיגת יין לכוסות. והאמת – אכפת לי.
אכפת לי שחבר טוב שלו הביא אלינו את החברה החדשה שלו, בשעה שאשתו לשעבר, שהיא חברה טובה שלי, עדיין מדוכאת מהגירושים ולא מצליחה להרים את הראש מכל מה שקשור בחד הוריות המחורבנת שנפלה עליה בגיל שלושים ושמונה. באמת, מה אכפת לי?
אכפת לי שהחברה החדשה שלו היתה חברה שלו עוד בזמן שהחברה הטובה שלי היתה אישתו. זה אפילו אכפת לי מאוד. ועכשיו היא יושבת אצלי בסלון, החברה החדשה שלו, וכולנו משחקים את משחק ה "בואו נעמיד פנים שכולנו מטומטמים ולא מבינים מה קרה". ודווקא היום לא ממש מתחשק לי לשחק את המשחק הזה. היום אני יותר במוד של המשחק האהוב "למה שלא תספרו לנו איך זה להזדיין על מכונת הצילום בזמן שהחברה שלי מחכה לבעלה בבית". אבל לא שיחקנו במשחק הזה. בכלל, משחקי חברה הם לא הצד הכי חזק שלי.
אז החבר של בעלי (או הגרוש של החברה שלי) יושב אצלי בסלון, לוגם יין, מניח יד על ירכה של חברתו החדשה (או המאהבת הוותיקה) ומספר לה על ימי הצבא המשותפים שלו עם בעלי ועל טיולם המשותף לדרום אמריקה. אחר כך הוא מספר לה בצחוק מתגלגל על איזה ערב אחד במילואים, כשהיו בני שלושים. "ואחר כך הוא הכיר את המפלצת הזאת" הוא אומר ומצביע עליי, "התחתן איתה, והפסיק להשתכר איתי בברים חשוכים. במקום זה, המפלצת שיכנעה אותו לעשות ילדים ולהחליף חיתולים" הוא מסכם בצחוק. היא מצחקקת. הם מתחבקים. איכשהו ברור לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא שומעת את הסיפור הזה.
כשהיא מקרבת את הכוס אל שפתיה, אני בוחנת את תווי פניה בקפידה. אין מה לומר, היא בחורה יפה. מצד שני, בגיל עשרים ושבע כולן בחורות יפות. אני נשמעת זקנה בלה וממורמרת? אהה, זה כי אני באמת כזאת.
כשהיא מספרת על העבודה ועל התיקים בפרקליטות ועל סרבול המערכת המשפטית, אני מדמיינת אותה רוכנת מעליו בסוף יום עבודה, בעל המשרד המצליח והמתמחה הצעירה שלו, דוחפת את אצבעותיה למכנסיו ולוחשת דבר מה על אוזנו. אחר כך היא יורדת על ארבע ונותנת לו מציצה ארוכה, שמשכיחה ממנו את העובדה שהחברה שלי (או אשתו) מחכה לו בבית לבושה ומאופרת, מוכנה לצאת להצגה. "לא יודעת מה קרה לו" היא אומרת לי בטלפון "לא מתאים לו. הוא לא עונה". אני מחכה להם בקופת הכרטיסים. בעוד עשר דקות מתחילה ההצגה והאדון לא מגיע ולא עונה לטלפון.
היא ממשיכה לספר על איזו עסקת טיעון שסגרה רק השבוע, והוא מצטרף לדבריה ומספר שהיא עוף מוזר בנוף המשפטי בארץ, הוא עוד לא פגש משהו שדומה לה, "היא אשכרה לוחמת צדק".
כשהוא מדבר אני מדמיינת אותו מזיין אותה על השולחן בחדר הישיבות, מקדימה, מאחורה, והיא גונחת בקול.
היא כל כך עסוקה בזיוף האורגזמה שלה, הוא כל כך עסוק בלהוכיח שהוא גבר, שהוא חי, שהוא יכול לזיין חזק כמו בחור בן עשרים, ושניהם לא שומעים כיצד הדלת נפתחת ואישתו (או החברה שלי) נכנסת למשרד.
כשהם יוצאים אני מחייכת חיוך מאולץ. כן כן, גם לי היה נעים להכיר.
למחרת אני אספר לחברה שלי שאתמול בערב לא עשינו שום דבר מיוחד, קצת ראיתי טלוויזיה וחתכתי מוקדם למיטה. היא תספר לי שהיא לא נרדמה כל הלילה, למרות שלקחה חצי כדור. אחר כך נרכל קצת על הבוסית שלה והיא תגיד לי שאני החברה הכי טובה שיש לה. אני אגיד לה כמה אני אוהבת אותה.
היא תשתוק לרגע ואחר כך תודה לי על שאכפת לי. והאמת – אכפת לי מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
