בלתי מרוסנת

קוראים לזה התקפי חרדה.

זה מגיע כך סתם, בלי שום סיבה מיוחדת. פתאום הלב מתחיל לדפוק בהיסטריה, זיעה קרה ניגרת אל מורד הגב, הידיים קצת רועדות, בחילה חונקת את הגרון ואת מתחילה לחשוב שאת נורא צעירה. נורא צעירה מכדי למות. אבל התקפת הלב שלך כבר בפתח, גם כתף שמאל כבר נקרעת מכאב ויש לך תחושת נימול ביד השמאלית. כל הסימנים מראים שאת תיכף מתפגרת, עוזבת את העולם הנחמד הזה לטובת הלא ידוע של העולם הבא. ובשעה שתיים בלילה זה נורא נורא עצוב.

פתאום כל החושים מתחדדים: את שומעת זמזום של יתוש טורדני בחדר השני, שומעת יללות חתול רחוקות, שומעת את הדם הזורם בעורקייך. גם הראייה נעשית חדה כל כך, וכל קור עכביש על תקרת הסלון נראה לך בבירור. הכל חד וקיים באותה השניה הזו לפני שאת מתפגרת. רחשי העשב נשמעים לך כמו קינה על מותך, הרוח הנושבת בין עלי עץ הרימון כמו נשלחה מהשמיים ללטף אותך ולהכין אותך למסעך האחרון. אבל את לא מוכנה.

את חושבת על הילדים הקטנים הישנים בחדר לידך. קול נשימותיהם העמוק נשמע לך כעת בבירור מקפיא והעצב הנורא ממלא לך את הראש. מה יהא על הילדים? מי יאהב אותם כמו שאת אוהבת? מי ידאג להם כמו שאת דואגת? מי יחבק אותם כמו שאת מחבקת?

והבדידות של שעה שתיים בלילה, בזמן התקף החרדה, היא החושך הגדול שבולע אותך אל תוך פיו. ואין למי לצעוק ואין למי לבכות ואין במי להינחם. את לא רוצה להעיר אותם, גם לא את בעלך שישן לו במיטה, לא מודע לדבר. את מנסה להסדיר את הנשימה. הלב פועם בפראות בלתי נתפסת. כתף שמאל כמעט יוצאת ממקומה. זהו. זה הסוף.

אחרי כמה דקות את מוצאת את עצמך רוכנת מעל האסלה, מקיאה לתוכה את כל הפחדים שלך, את כל החששות, את המחשבות שרודפות אותך ללא מנוח. מקיאה לתוכה את כל החרטות. מקיאה אותך לתוכה. במים קרים את שוטפת את הפנים, מנגבת, הולכת לשבת רגע בסלון.

לנשום עמוק, זה כל מה שאת צריכה להתרכז בו. לנשום ולנשוף. והבדידות הזאת, רק אותה את לא מסוגלת להקיא. היא צרובה לך על העור. חרוטה על מעטפת הלב.

שלוש ועשרים. לאט לאט העיניים נעצמות. הלב פועם מהר אך איכשהו את חושבת שגם הוא מתחיל להירגע. אל תדאג, לב שלי, אני כאן בשבילך. אתה ואני נצליח לנצח את זה הלילה.

ארבע בבוקר. את חוזרת למיטה בשקט בשקט, שאף אחד לא יתעורר. את מתיישבת, שעונה על הכר. כשהעיניים נעצמות הגוף נותן קפיצה מפחידה, רעדת בהלה,  והלב שוב מתחיל לרוץ. המטרה: לא לעצום את העיניים. לא לעצום את העיניים. לא לעצום את העיניים.

שש וחצי. הבן שלך נכנס אלייך למיטה, מעיר אותך, נצמד, מתעטף בשמיכה. את מודה לאלוהים על התחושה הנפלאה הזו של הבל פיו של הילד על פנייך.

עוד לילה עבר. עוד יום מתחיל. את אוספת את מה שנשאר ממך, מתלבשת ויוצאת לעבודה.