שלום, חזרתי להתלונן

סתם

אני חייבת להשיג חברים מהשכונה שלי.
כל החברים שצברתי מהלימודים גרים במרחק של אוטובוס 40 דקות מימני (ירושלים ענקית) כך שאני נותרת בודדה ועצובה בדירה היפה שלי ולא נהנת מהפרוויליגה של פגישות ספונטניות וזורמות. פעם חשבתי שבתור מופנמת יש לי את היכולת להסתדר לבד ולבלות עם עצמי כמו שיט של ללכת לטייל במרכז העיר או בית קפה אבל כל פעם מחדש אני מגלה שזה גורם לי לתהות "היה הרבה יותר כיף אם היה איתי מישהו עכשיו". 
בדידות ומחסור בחברים היא נקודה מאוד רגישה אצלי, וקשה לי להודות בפני אנשים אחרים שהם לא בלוג אנונימי בתחושה הזאת. 

אולי זה מגיע ממקום של חרדה להיתפס כ"לא מקובלת" ו"משהו לא בסדר איתי" ושירחמו עלי.  כשאני שומעת שלמישהו אין כמעט חברים ליבי 

נכמר עליו אבל גם גורם לי לתהות מה לא בסדר איתו, אז למה שלא יחשבו כך עלי? 

וכדי שמי שקורא כאן לא ירחם עלי ויתהה מה לא בסדר איתי אני אטרח לציין שכן יש לי חברים ואני כן נמצאת במעגלים חברתיים שונים!!

אבל הם לא במידת הקרבה והכמות שהייתי רוצה.  מקנאה בשותף שלי שיש לו ידידות מכל הארץ ותמיד הן באות אליו בספונטניות הביתה 

לשתות כוס תה. מקנאה בחברים שלי שיש להם את קבוצת "החברים מהבית" שלהם שהם מכירים עשור ויותר קרובים איתם. מקנאה באחותי התיכוניסטית אפילו שחברותיה הרבות הן טינאייג'ריות מטומטמות ולפעמים היא סובלת מהן. 

הייתה לי פעם "חברה הכי טובה". הכרנו בכיתה בחטיבה והיא עזרה לי מאוד להיפתח ולהתפתח לבן אדם עצמאי עם דעות משל עצמו ולא להסכים תמיד עם אמא ואבא. היא גם זאת שאמרה לי ששיער מתולתל לא מסרקים כשהוא יבש ועל כך אודה לה לעולם. היה לנו כיף ביחד, היה לנו את הצחוקים והשטויות שלנו, תמכנו והבנו אחת את השניה. היא מצחיקה ועצמאית ומעניינת והרגשתי שמישהו סוף סוף רואה אותי. 

בנוסף לכל אלה, היא טיפוס מעוד לא עיקבי ופועלת על פי גחמות ופאזות. כל פעם הייתה לה אובססיה חדשה על נושא אחר. זמר, להקה, תחביב, תנועת נוער, ספר, פאנפיקי אינססט על טוקיו הוטל בהם מתואר איך האחים קאוליץ מזדיינים (כן). כל אובססיה כזאת הייתה טוטאלית לחלוטין, הייתה כל עולמה, והיא סחפה אותי יחד איתה. תמכתי והתעניינתי בכל גחמותיה, ואחרי שגם אני כבר נכנסתי לעניין (פחות עם הטווינססט על טוקיו הוטל, לא התחברתי) שהיא הלהיבה אותי במשך חודש היא כבר איבדה בו עניין ועברה לפייז הבא. 

היחס שלה לבני אדם גם לא היה שונה. אם היא פגשה חבר או חברה חדשה שהיא אוהבת היא התלהבה מימנה מאוד. הן עכשיו עושות הכל ביחד, יש להן בדיחות פנימיות, היא מזכירה רק אותה בשיחות שלנו, היא מדברת איתה שיחה ארוכה בטלפון בזמן שאני נמצאת אצלה בחדר ובוהה בקיר משתעממת. כל זה קורה עד שהיא פוגשת את החברה הכי טובה הבאה. 

הפאזה שלה עלי נגמרה ונדחקתי הצידה, אנחנו עדיין היינו חברות טובות אבל אני כבר לא בשבילה מה שהיא בשבילי. הדחיקה הזאת פגעה באני בת ה13 מאוד. אבל, תפסתי אותה כחברה הכי טובה שלי, בלעתי את זה ופיתחתי בה תלות.  

בתיכון שתינו היינו בכיתות אחרות וקצת התרחקנו. ההבדלים בדעות, בהעדפות ובאישיות שלנו גדלו בהתאם. בכל מפגש שלנו אנחנו יותר התווכחנו

מאשר הסכמנו וכן יש את החברים האלה וזה כיף לפעמים להתווכח עם חברים, אבל רק כל הזמן? מאוד מתיש. כל נושא חדש שמצאתי בו עניין

פחדתי לשתף אותה, שמא תקטול אותו ותצחק עלי כמו שעשתה לפעמים, בעוד אני מפרגנת ומתלהבת על כל גחמותיה הזמניות. עם הזמן

הרגשתי שאני עוטה מסיכה ואישיות אחרת כשאני נפגשת איתה, וכשאנחנו ביחד במפגשים חברתיים עם אנשים אחרים, אני מתבלבלת ולא יודעת אם לעטות את המסיכה או לא, כך שבסוף התנתקתי והסתגרתי בתוך עצמי. נתפסת כזנב שלה שהולך אחריה לכל מקום.
אז לא הצלחתי להבין מה מפריע לי בקשר שלנו, לא ידעתי לתת הסבר לתחושה המציקה והמעיקה שהרגשתי כשביליתי בחברתה.
רק ידעתי שמשהו שם לא בסדר.

אם הייתם שואלים אותה היא בטח הייתה אומרת שהיא הייתה חברה מצוינת. תמכה בי ופרגנה לי על כל צעד גדול שעשיתי כמו דייט ראשון או להתקבל 

ללימודים, ייעצה ועטפה בחום. שאני הייתי קרה, אדישה, לא יוזמת, תלותית, חלשה. נכון, אלו דברים נכונים, אבל הם לא פותרים אותה מהמגרעות ומזה 

שהיא הייתה כלפי חברה רעילה. היא גרמה לי לחוסר ביטחון גדול וקנאה מולה. היא הייתה חלק גדול מהמחשבות שלי שאני לא מעניינת ומצחיקה כמוה, שכל מה שאני עושה מטופש ולא מעניין, שאני לא מוצלחת ובוחרת חברים לא מעניינים, שאני יפת נפש היפסטרית וואנבי חופרת ומשעממת. הגענו למצב שהקשבתי לה שעות מדברת על עצמה ומראה ממש חוסר סבלנות כשאני מדברת. היא אפילו זלזלה בחברים האחרים שהיו לי. הרגשתי שאם לא אעטה את המסכה היא לא תאהב אותי האמיתית ולא תרצה להיות חברה שלי. יום אחד, מתוסכלת מזה שאני לא יודעת להצביע על מה מפריע לי בקשר איתה, עשיתי גוגל ל"toxic friend" מושג שכל הזמן שמעתי באינטרנט.
קראתי את אחת מהכתבות האלה של אתרים שנראים כמו באזפיד וכמעט בכל הדוגמאות לחברות רעילה זיהיתי אותה.
אבן גדולה ירדה לי מהלב כשגיליתי שהבעיה היא לא בי, שאני לא עלובה וקטנה ולא מעניינת ביחס אליה. הבעיה היא שאנחנו פשוט לא מתאימות. שאני כתף תומכת אפשרית וזמנית לעת צרה בשבילה כשבשבילי היא חברה קרובה וחשובה אבל לא טובה לי. 

הצלחתי לנתק איתה את הקשר וזאת אחת מההחלטות הכי טובות שאי פעם עשיתי עבור עצמי. 

כבר מלא זמן שרציתי לכתוב עליה. איזה קתרזיס כיף