ליומולדת שלי התת מודע נתן לי במתנה חלום עם רגעים מאוד יפים.

הוא היה מלא בכאוס של חלום וקשה להתייחס אליו בצורה נרטיבית, אז אתייחס לחלקים שאני זוכרת בבהירות יחסית. 

החלק הכי פחות נעים, או בעצם החלק הכי רע היה כשאני יושבת באולם חגיגי גדול יחד עם הכיתה שלי מהלימודים. כולנו ישובים על שרפרפים גבוהים. 

אנחנו צופים בהגשות ומאחורי שני אנשים שבמציאות בכלל היו איתי בכיתה בתיכון, מתלחששים בינהם וצוחקים.  אני מקשיבה קצת ומבינה שהם צוחקים על ההגשה שלי, מה שהכנתי. אני תוקפת את אור וצורחת עליו "אה כן??? זה מצחיק אותך?!" הוא בתגובה נראה משועשע אך אחרי שאני צורחת עליו עוד החיוך שלו יורד והוא צועק "אני?? את לא היית אומרת את זה אם היית יודעת מה עשיתי!" המשכתי לצרוח עליו כשאני פוגעת עם הראש שלי במנורה ארוכה שתלויה מעלינו והיא מתנדנדת באוויר. "אני זה שביקש מאנשים שיעשו לך לייקים כשהעלת את השטות שלך!" כאן הלכתי בכעס, חלקים מהמנורה נפלו על הרצפה וכולם צפו בנו. 

חלק שהיה סתם מעצבן הוא שאני בירושלים ומנסה להתכונן ללימודים.  קר ואני לובשת מיליון שכבות אבל לא מצליחה לזוז בהן.  אני מתפשטת ומתלבשת שוב ושוב, כשאני מגלה כל פעם מחדש שלבשתי פרט לבוש שלא התכוונתי ללבוש ותוך כדי לועסת 7 מסטיקים בו זמנית. אני מגלה שבמסטיקים היו סוללות ושבגלל זה המסטיקים כאלה כבדים וקשים ללעיסה. אני יורקת אותם לשירותים, יחד עם נוזל שחור של הסוללות ומגלה שאריות של מסטיק דבוקות לי לפלטה.

חלק אחר זה שאני שומרת על שני ילדים קטנים, אח ואחות בלונדינים ואנחנו מקיפים מבנה גדול או טירה. המקום נראה כמו יער אירופאי בשלכת והרצפה מכוסה בצבעים מדהימים של סתיו; חום, צהוב, סגול, אדום. אנחנו מקיפים את המבנה בריצה והם מתעייפים ומנדנדים ומעצבנים אותי.  אנחנו מגיעים לגבעה גבוה והילד נעצר ומפחד לרדת במדרון שלה.  אני מראה לו שאין סיבה לפחד ויורדת במדרון כשאני הולכת על הידיים בוירטואוזיות מרשימה,  כשאני מרגישה שאני מרחפת ולא מרגישה את כובד משקלי. הילדים ועוד אנשים שהיו ליד מתרשמים מימני מאוד.  

בחלום אני נזכרת במה שאור אמר לי, בזלזול של כולם, על הזוג שאני מקנאה בו, על השנאה שלי עם עצמי. הפעם ריחפתי באוויר והרגשתי 

אושר מזוקק של חלום ושלא איכפת לי מהזלזול של כולם, אני מרחפת ושכולם יקפצו לי.  נחתתי על הרצפה ונשכבתי על האדמה הנעימה והיפה, שומעת אותה ומתחברת ומתפשטת לכל העולם דרכה, חווה חוויה די רוחנית.  החלום המציא שאני משתתפת באחד הקורסים של הלימודים, מין קורס ריקוד בהנחיית אייל שני (חחחחחחחח). אייל מפסיק את כולם ומציין אותי ואומר כמה זה גאוני תנועת הריקוד שביצעתי, התנועה הכי פשוטה והכי טהורה בעולם, לשכב ולהתמסר לרצפה.  הוא ביקש שאדגים שוב.

נשכבתי בדרמטיות על האדמה והרגשתי שוב את החיבור שלי אליה, כאילו אני מכה שורשים והם מתפשטים לכל העולם.  בויזואליה של החלום ראיתי בפני עיניי את מפת העולם כשכל היבשות בצבע צהוב, ואיך הנקודה הורודה הקטנה שלי במפה לאט לאט מתפשטת לכל העולם וצובעת את היבשות בורוד.