היום התעוררתי מאוחר לבית ריק. הכנתי לעצמי ארוחת בוקר מושקעת ואכלתי אותה במרפסת.
בזמן שאכלתי אחד השכנים בבניין הקרוב ניגן בכינור והיה מאוד פסטורלי. חשבתי לעצמי "פאק איזה קלאסה" בעודי אוכלת חביתת ירק בטורטיה ומביטה בבתים היפים. אני ממש מרוצה מהבית שלי ומאיפה שאני חיה כרגע. 

החדר שלי כבר קיבל צורה והשותף החדש הביא רהיטים יפים לסלון ששנה שעברה כמעט ולא ישבתי בו. 

שנה שעברה אני והשותפות הקודמות עשינו הכל בחדר. אכלנו בחדר, למדנו בחדר, אירחנו בחדר. 

מהחדר למטבח, מהמטבח לחדר כשאנחנו די מתעלמות מהסלון הריק עם הספה והכורסא המכוערות.  לא אהבנו לשבת שם כי היה ריק ולא חמים ומזמין וגם כי שתי השותפות האחרות לא כל כך הסתדרו.  אחרי שאכלתי הלכתי למכולת שהייתה מלאה בסטודנטים צעירים והרגשתי צעירה ומגניבה. הלוואי והחברים שלי היו גרים בשכונה. הלוואי והייתי אמיצה מספיק בשביל לחזק קשרים עם מכרים מהלימודים שכן גרים באזור. 

די אני לא רוצה שזה יהפוך לפוסט קיטורים, אני רוצה לשמוח על מה שיש לי וקצת לכתוב כאן מעבר לקיטורים ואכזבות. אפילו שזה הדבר שהכי כיף לכתוב עליו כי אז אני כותבת מדם ליבי.  אני גם כותבת בטוויטר, בעיקר כל מיני שטויות והגיגים סתומים. 

בהתחלה הצטרפתי לטוויטר כי הרגשתי שהתוכן שאני צורכת באינסטה פייסבוק לא מספיק לי. 
תכננתי להיות צורכת תוכן פסיבית של הקומיקאים שאני אוהבת, חדשות ושיט כזה דומה.

אחרי כמה זמן התחלתי לצייץ בעצמי וזה הרגיש נחמד כי זה היה כמו מין פח אשפה למחשבות שאין לי ממש עם מי לשתף. 

אבל.. בזמן האחרון התפתח אצלי רצון שאנשים יראו את הציוצים שלי ושיהיו לי עוקבים )):

ברור לי לגמרי שאם יהיו לי לפחות 20 עוקבים כל הקסם יעלם כי אז הציוצים שלי יושפעו מהעוקבים וכל הכיף יהפוך לחרדה צמאת לייקים. 

עשיתי משהו מפגר שאני מתביישת בו והחלפתי שם את תמונת הפרופיל לתמונה שלי כי לפעמים פרופיל פייק מרתיע וגם כי אולי לפחות זה ימשוך עוקבים מסוג בנים ): אני לא באמת מעוניינת בתשומת לב גברית ושינסו להתחיל איתי, אני רק מעוניינת לקבל את הדופמין הנחמד מהלייקים. 

אז כן טוויטר הוא הפורקן לבדידות הכללית שלי. אני בטוחה לגמרי שלכל הצייצנים היה בלוג באק אין דה דיי.