אתמול בלילה והיום בבבוקר היו לי הרבה מחשבות שחשבתי ורציתי לכתוב ועכשיו ברגע האמת כבר אין לי חשק לעבד את התחושות האלה, אפילו שבראש ניסחתי אותן יפה. 

הרהרתי מול המראה על כך שקיבלתי אתמול מהחיים עוד סטירה של ענווה ושאני מפונקת להחריד. התרגלתי שיש שם מישהו שאומר לי כל הזמן שאני יפה ומדהימה ושהוא מאוהב בי.
איזו הודעה יפה ורגישה הוא ניסח, איך הוא הצליח לכתוב תחושות מבולבלות כאלה שקשה בדיוק להגדיר ואיך הוא הצליח להסביר לי אותן בכנות.  אני הולכת לגנוב לו משם אלמנטים במידה ואצטרך לדחות בנים בהמשך.  גם אמיץ ואמיתי מצידו לדחות כשמעל פני השטח כיף ונעים אבל בפנים הוא לא הרגיש נכון.  הלוואי והיה לי את האומץ והרגישות לדחות ככה את האקס כשהתחלנו לצאת והרגשתי שאנחנו לא מתאימים.  אני מרגישה הכי פחדנית בעולם. חשבתי על כל מיני דימויים לאיך שאני מרגישה: שמרגיש כאילו הוא דקר לי את הלב עם האצבע, שהלב שלי קיבל דקירה מסיכה, שהלב שלי דרך על לגו.  זה כאב של שנייה מפציעה מאוד קטנה ושטחית אבל באותו רגע הוא חד ובלתי נסבל.

כשהתנשקנו היה לי מאוד נעים אבל הרגשתי הדים של רגשות מהעבר, רגשות שהרגשתי כמו עם ע (הבן זוג הראשון שלי שלקראת סוף היחסים כבר לא רציתי שיגע בי) בהתחלה. משהו שחסר ולא היה כמו עם נ בהתחלה שנמסתי והייתי מאוהבת לגמרי.  הרגשה שעוד מעט המים יתקררו ואני ארגיש כלפיו אדישות. בחרתי להתעלם מזה.  היה לי נעים  ומצחיק איתו ולא רציתי שזה יפסיק. חשבתי על הקונטרסט שאני ונ אף פעם לא צחקנו ככה.  באותו רגע פרפרים היו אוברייטד, העדפתי מחנה משותף. חיפשתי מה שהיה לי חסר עם נ. הבחור ההוא מתקשר בצורה מאוד נעימה, חיובית ורגועה. תקשורת מאוד מקרבת שבה הוא מודה על דברים שאני אומרת ומחייך וזה השפיע עלי בשבוע הקצר הזה שיצאנו.  קצת נהייתי היפית מטומטמת וכנראה מבחוץ זה לא היה ניכר אבל כן הרגשתי שאני חיובית יותר ושמחה לאינטרקציה.  אומרת לאנשים "יואו אני שמחה שאמרת/עשית ככה וככה..." "איזה כיף" 
אנשים תמיד משפיעים עלי ואני פשוט מראה של ההתנהגות שלהם כדי שחיבבו אותי. אוף. אני לא אוהבת להיות בבואה.  אני לא יודעת איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת,
הכל תלוי במי שמולי ואני שם לשרת אותו באינטרקציה. אופי של משרתת אפסה ומרצה.
אני נבוכה מלחשוב על הדייט האחרון שלי ושלו. ככל שאני חושבת על זה יותר אני נכנסת לפינות אפלות.

הוא לא נמשך אלי? התבטאתי לא בסדר? הלחצתי אותו? לא קראתי נכון את הסיטואציה? הייתי שטחית בשאלות המטומטמות ששאלתי? לא הייתי היפית ועמוקה מספיק בשבילו? אין בי עומק? זה הוא? מה לא בסדר שם? מה עשיתי לא נכון שירד לו מימני?
נראה לי אני קצת בהכחשה וקשה לי להשלים עם העובדה שזה פשוט לא היה זה ושאני סבבה והכל אבל לפעמים קורה ואנשים לא ירצו אותי בחזרה.  אני נבוכה גם מהמחשבה שאני צחקתי איתו ונהנתי והוא באותו רגע הרגיש רע עם עצמו ולא שלם ועשה כאילו באמת נעים לו ושהוא מתלהב. כנראה בגלל זה לא שכבנו והוא תיפקד ממש מזעזע כשהעניינים נהיו יותר מיניים.  

הוא מאוד איש רוח. לומד כתיבה ויודע לדבר יפה, קורא מלא ספרים. היה ניכר שהוא מחובר לעצמו ויודע להתבטא ואני הרגשתי שאני קצת בעמדת נחיתות מולו מבחינה אינטלקטואלית, עם כמה פלצני שזה נשמע.

וזה הרגיש נורא

אני מתנחמת בעובדה שהייתי אנושית ואמיתית,  ושאני יודעת שלהיות בצד הדוחה מרגיש מזעזע. 
אתמול אחרי שהוא דחה אותי, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי מוטיבציה גדולה ליצור.  שכלום לא יניח את דעתי ויעזור לי להתקדם מלבד יצירה ועשייה. זאת הייתה תחושה מרעננת וטובה.  יצרתי קצת אנימציה שאהבתי מאחד הקורסים ואמנם לא הייתי טוטאלית בעשייה אבל כן התחלתי תהליך של משהו מיוזמתי.  הפריווילגיה בלהידחות היא להיות חופשייה מרגשות אשם.  כפיי נקיות, לא פגעתי באף אחד (ממה שאני יודעת).  

אני מתנחמת בזה

ושהייתי אנושית

ופחות או יותר אמיתית

לב שנשרט הוא מנוע לחיים עצמם 

ככה חיים את החיים?