יפה וערומה בתאטרון רוסי.

עד אתמול הייתי ממש בסדר. כלומר, בסדר יחסית לבחורה שאביה מפרפר זה השבוע הרביעי בין חיים למוות. הצלחתי לעבוד, ללמוד ולבקר בבית החולים בכל דקה פנויה. אפילו לא בכיתי יותר מדי. הייתי גאה בעצמי. איך אני לא מתפרקת ולא מוותרת לעצמי, ניגשת למבחנים ומגישה כתבות בדד ליין שהוצב לי, על אף שכולם סביבי מנסים להקל. אין צורך, אמרתי, זה מה ששומר עלי יציבה. העבודה והלימודים והמסגרת הזאת. וחברים שלי המהממים, כמובן. ומאז שאבא אושפז, לא חשבתי על הבחור. למעשה, היה בחור אחר לשבריר שניה. והבחור ההוא, על אף שזה היה חד פעמי, גרם לי אושר עילאי. הפסקתי לתפור טלאי זכרונות כל לילה לפני השינה. התחלתי לצאת, לשתות, לחיות כמו בחורה בת 25 ולא כמו אישה שמחכה לאהוב שלא יחזור.

עד אתמול.

כי אתמול הבור הזה נפער שוב. באיזו הפתעה החלל הריקני הזה הכה בי. ומאז ועד עכשיו אני לא מפסיקה לבכות, מרגישה כאילו חזרתי ליום הראשון. אני לא מצליחה לנשום כמו שצריך, אני מחכה שוב. הוא לא יחזור. הוא יודע איפה את גרה, אם הוא היה רוצה אותך חזרה, הוא היה יודע איפה למצוא אותך. אני אומרת את זה בקול רם. ואני צודקת, כי הוא לא חוזר. הוא לא יחזור. בטח שזר את חייו בחייה של מישהי אחרת מהעבודה החדשה שלו ואני כאן, בחדר שזועק אותו, בעיר שטוענים שהיא הכי הכי, ובשבילי היא מצבה גדולה ועצובה, כמו חדר של חייל שנפל ולא משנים בו כלום כי אולי יום אחד הדלת תיפתח, והוא יחזור.