מחשבות שבלב

הייתי בת 18 וחצי, לקראת סוף שנת השירות בשומר הצעיר. אחת השנים המשמעותיות והמדהימות שעברתי בחיי, מכל כך הרבה בחינות סותרות ומנוגדות.
הייתי כבר לקראת סוף שנת השירות כשקרסתי נפשית טוטאלית. המוות של אבא שלי שאליו הייתי קשורה בנימי נפשי ומי שכנראה עיצב את מי שאני היום, הפגיעה המינית הקשה והממושכת בגיל 15 שנשמרה בסוד ועוד כמה דברים שמי שיודע יודע ומי שלא, מוטב כך כנראה; כל אלה גבו את מחירם והתמוטטתי לחלוטין. גם טיפול פסיכולוגי לא הצליח לאושש אותי. עלו רמיזות על כך שאולי עדיף שלא אתגייס. לא הייתי מוכנה לשמוע זאת לשניה. חונכתי על ציונות ואהבת הארץ ולא היה מצב שלא אתגייס.
באופן לא מפתיע הטירונות גרמה להחרפה אף יותר קשה במצבי הנפשי. הייתי בתחתית.
למזלי פגשתי בטירונות מפקדת מופלאה וקב"נית נפלאה (הלוואי ויכולתי היום לאתרן כדי פשוט לאמר להן תודה) שראו אותי. ממש ראו אותי. ולא היו מוכנות לוותר עלי.
כן, בתוך המערכת הצבאית הלפעמים כה איומה היו מפקדת וקב"נית מזן אחר. עברתי את הטירונות בתמיכה ובסיוע מסור שלהן שעד היום חרוט בנפשי.
מצבי הנפשי לא היה טוב אז במקום להיות עם כל הגרעין שלחו אותו להיות פקידה של מפקד הנח"ל בבית ליד, כדי שאוכל להמשיך ולהיפגש עם הקב"נית פעם-פעמיים בשבוע.
הקב"נית והמפקדת מהטירונות דאגו שאגיע לפסיכיאטר צבאי. הסכמתי ללכת לפסיכיאטר רק אחרי שהן הבטיחו לי שהוא לא יוציא לי 21 לפני שאספיק למצמץ. והוא באמת לא הוציא. גם הוא מסיבה מוזרה לא היה מוכן לוותר עלי. ניסינו טיפולים תרופתיים שונים אך ללא הטבה.
ואז יום אחד כשהגעתי לפגישה עם הפסיכיאטר הוא סיפר לי שהצבא קיבל כדור חדש שנקרא פרוזק ושזה אמור להיות הדבר הבא. שלחו אותי במיוחד לצריפין לקצין בריאות הנפש הראשי כדי לקבל את הפרוזק. האפקט היה מדהים. תוך חודש חזרתי להיות מלאת חיים. פתאום להיות פקידה נראה לי קטן ורציתי להיות מ"כית. לצערי הריחוק הפיזי מהגרעין וההסתגרות שלי לאור המשבר שעברתי גבו את מחירם בדמות ניתוק מכל האנשים שהיו החברים הכי טובים שלי. אז רציתי להיות מ"כית. רציתי להיות עבור אחרות כמו שהמ"כית שלי היתה עבורי. בחוצפה לא אופיינית ניגשתי לקצינת הח"ן הראשית של הנח"ל וביקשתי לשוחח עימה. הנתונים שלי היו גבוהים ובשיחה מאוד הרשמתי אותה וביחד עם שיחת טלפון מהקב"נית לקצינת הח"ן, חצי שנה לאחר תחילת השירות, יצאתי לקורס מ"כיות. 
כולם הסתכלו עלי כאילו אני משוגעת. למה לך לחזור עכשיו לקורס מ"כיות, הקשבים, טרטורים וללא לישון כשאת כבר פז"מניקית משופשפת? כך כולם שאלו. אבל לי לא היה אכפת. הגעתי למחנה 80 לקורס מ"כיות כולי מלאה בתחושת ניצחון.
לצערי תחושת הניצחון לא ארכה הרבה.
יומיים אחרי תחילת הקורס נקראתי למפקדת האישית. היא הודיעה לי שלמפקדת מחנה 80 נודע שאני נוטלת פרוזק ושהיא לא מוכנה לקחת אחריות על מישהיא שמטופלת בתרופות פסיכיאטריות (פרוזק, שהשם ישמור...). הודיעו לי שאעלה לשיחה עם המ"מית ומשם לשיחה פורמלית עם מפקדת הבסיס ושאחזור לבית ליד.
הייתי בהלם מוחלט. בגלל שאני לוקחת פרוזק שעוזר לי להיות אני, אני לא כשירה להיות מ"כית?!? בלי לדבר איתי ולשמוע בכלל את מה שיש לי לאמר?!? בכיתי את נשמתי. הרגשתי שאת כל הדרך שעשיתי אני חוזרת בחזרה.
נכנסתי לשיחה עם המ"מית. אין לי שמץ של מושג מאיפה קיבלתי את האומץ אבל גם אם בבכי ובקול חנוק, לא קיבלתי את גזר הדין בהכנעה. בקושי ובאיטיות סיפרתי למ"מית את שעברתי בחיי והוביל אותי למשבר. סיפרתי על תחושת ההישג שבלהתגבר על הקושי למרות כל המגבלות. אפילו הוספתי ואמרתי שלהדיח אותי מהקורס זה בעצם לתת פרס למי שפגע בי מינית והרס את חיי דאז ולא לעודד אותי להתגבר.
פתאום המ"מית נעשתה פחות בטוחה בדבריה. טון הדיבור שלה השתנה. התרכך. היא ביקשה ממני לחכות בחוץ כי היא רוצה לדבר עם המ"פית.
חיכיתי בחוץ כעשרים דקות ואז נכנסתי אל המ"פית. המ"פית שוב שאלה אותי על מה שאמרתי למ"מית. שוב גייסתי ממקום לא ברור את הכוחות לחזור שוב על הסיפור. לא לוותר.
התגובה של המ"פית הדהימה אותי. היא אמרה בפשטות שאני צודקת בכל מילה. היא הבטיחה שתעמוד עימי מול מפקדת הבסיס ותעשה הכל על מנת לשכנע אותה להשאיר אותי, כי לדבריה, אני עשויה מהחומר האנושי אותו היא מחפשת.
האמת, הייתי בטוחה שהיא סתם אמרה את זה. הרי פטרו אותי כבר מהשתתפות בפעילויות של הקורס והייתי על מדי א'. חיכיתי בחדר שיבואו לקרוא לי לטקס ההדחה הפורמלי אצל מפקדת הבסיס "בגלל שאני מקבלת פרוזק". 
בצהריים הלכתי לחדר האוכל לאכול. בדרך נתקלתי במפקדת הקורס. הסתבר שהיא בדיוק יצאה ממפקדת הבסיס. חוק מרפי שכזה. היא קראה לי ואמרה שאין שום כלום אצל מפקדת הבסיס ושאני חוזרת לקורס. במבט שמח ומלא תדהמה שאלתי אותה "איך?". היא ענתה לי (חלפו כמעט 22 שנים ואני עדיין זוכרת את התשובה) שאני צדקתי בדבריי, שאין שום סיבה שאני אשלם את המחיר והוסיפה בחצי חיוך שהבהירה למב"סית שכל עוד היא מפקדת הקורס, אני אהיה בו.
ואז היא נתנה לי שבע דקות מטכ"ליות לעלות על מדי ב' ולהצטרף לשאר הקורס. אני חושבת שמעולם לא עשיתי זאת בכזו מהירות כמו באותו יום.
הנצחון שלי היה שסיימתי את הקורס, הניצחון שלי היה בכל יום ויום כשהייתי בין החניכות המובילות בקורס, הנצחון שלי היה כשנבחרתי למ"כית מצטיינת בהמשך הדרך. אבל הנצחון הכי גדול שלי היה בכל אותם המקרים בהם עזרתי לנערות אבודות שהגיעו לצבא למצוא את דרכן ולהחזיר להן את האמונה בעצמן. בדיוק כפי שאותה מ"כית החזירה לי את האמון בעצמי.

ולמה אני נזכרת בכל זה היום, כמעט 22 שנה אחרי? כי היום אמרו לי על משהו שמאוד רציתי שזה לא מתאים ואי אפשר במצבי. ואני התעצבנתי. אז נזכרתי איך בצבא אמרו לי שאני לא יכולה ואיך הראיתי לכולם שאני יכולה ועוד איך.
אז אל תתנו לאף אחד להגיד לכם אף פעם מה אתם יכולים ומה לא. כי האדם היחיד שיודע למה אתם מסוגלים הוא אתם ורק אתם.
‫#‏מחשבות_שכאלה‬
‪#‎Mind_Over_Body‬