אני ועולמי הפנימי

אז החלטתי לאור מצב רוחי במרומם לפרסם שיר פחות מרומם נפש, הוא לא אחד מהמוצלחים ובטח שלא עבר שום שיפוצים [כמו רוב השירים, אני אדם עצלן].

אך כמו תמיד החלטתי לפרסם אותו למרות הכל.

לכל האנשים בעלי הדמיון הפורה- לשיר אין שום קשר להתאבדות מטאפורת הדם היא בסך הכל מטאפורה. אשמח לתגובות :).

נ.ב- לשיר אין כותרת.

החתך הקטן,

והכאב הגדול,

הסכין הסטה ממסלול החיתוך,

הדם הניגר על להב מאבד מחומו,

מאנושיותו.

ואני כטיפה הנגרת על להב,

מאבד מן החום,

מן היופי,

מתרחק ממקור החיים הזורם בעומק העורקים,

מתחנן לחזור אל המקור בו נוצרתי

אך הלהב הקר המשיך להפריד,

והכח הקורא לי ממטה

מנצח הכל,

ואני נושר מקצה, ניטח על הארץ,

מתפזר לאלפי טיפות קטנות,

שהיו פעם אני,

שפעם היו קשורות אל דבר גדול יותר

דבר שהיה פעם אני.