אני ועולמי הפנימי

לאחרונה אנשים אמרו לי שהשירה שלי לא מעניינת אף אחד, וזה לא ממש נחשב שירים אם אתה נהנה לכתוב אותם והרבה.

והתחלתי לחשוב מה היא השירה בשבילי?, האם זה חלק בחיים שלי שבו אני מנסה לפצות על חוסר כישרון?, או שזה נסיון שלי לבלוט?.

התשובה באה אליי מעצמה [לצערי דברים אחרים לא ממש], בכך שהרגשתי מועקה גדולה בזמן ביתספר והחלטתי לכתוב.

שפכתי את הכל על הדפים והרגשתי איך עם כל מטיפת דיו הלב שלי מתורקן קצת קצת, עד שהגעתי לשלווה שאותה חיפשתי.

הכתיבה היא הדרך שלי להוריד אבן מן הלב, זו הדרך שלי להגיד את מה שיש לי להגיד, זו הדרך שלי להיות אני ועצמי.

מתברר שלמרות הכל שיעורי ספורט יכולים להוות השראה למשהו רוחני יותר.

אני אוהב את השיר, למרות שהוא לא בדיוק מסתדר עם התפיסה שלי של שירה.

אשמח לקבל תגובות,

זרימה/ שאול חבקין

כל זרימה עתידה להפוך לנחל,

וכל נחל עתיד להפוך לפלג,

והפלג יזרום אל הים הכחול והתובעני,

שבו יתמזג למרקם האינסופי,

המציף את עולם החיים.

אך הפלג הסטה ממסלול,

ולא התמזג עם הים,

עתיד להפוך לביצה הטובענית,

מקום המוות והעינויים

בעיניי אחדים,

ומקור החיים בעיניי אחרים.

אז החלטתי לאור מצב רוחי במרומם לפרסם שיר פחות מרומם נפש, הוא לא אחד מהמוצלחים ובטח שלא עבר שום שיפוצים [כמו רוב השירים, אני אדם עצלן].

אך כמו תמיד החלטתי לפרסם אותו למרות הכל.

לכל האנשים בעלי הדמיון הפורה- לשיר אין שום קשר להתאבדות מטאפורת הדם היא בסך הכל מטאפורה. אשמח לתגובות :).

נ.ב- לשיר אין כותרת.

החתך הקטן,

והכאב הגדול,

הסכין הסטה ממסלול החיתוך,

הדם הניגר על להב מאבד מחומו,

מאנושיותו.

ואני כטיפה הנגרת על להב,

מאבד מן החום,

מן היופי,

מתרחק ממקור החיים הזורם בעומק העורקים,

מתחנן לחזור אל המקור בו נוצרתי

אך הלהב הקר המשיך להפריד,

והכח הקורא לי ממטה

מנצח הכל,

ואני נושר מקצה, ניטח על הארץ,

מתפזר לאלפי טיפות קטנות,

שהיו פעם אני,

שפעם היו קשורות אל דבר גדול יותר

דבר שהיה פעם אני.