"את לא כבר לא שמה עלי, אפילו לאמא שלי אמרתי את זה היום".
"למה אני לא שמה עלייך?! כי יש לי עוד דברים בחיים חוץ ממך? כי לא כל היום אני איתך? כי אני לא דבוקה לך כל היום לתחת?
"את פגעת בי עכשיו......"
"למה פגעתי בך? אתה הרי יודע שזה נכון..."
למה אני פוגעת בו? אני אוהבת אותו. למה אני לא מראה לו את זה? אולי אני לא אוהבת אותו מספיק? הוא צריך לקבל יותר אהבה ואני לא מצליחה להעניק לו אותה.
אולי אני באמת לא בשבילו? אולי אני צריכה לגמור עם זה, כדי שהוא יוכל למצוא מישהי שתעניק לו יותר אהבה?
אני יודעת שאהבה שלי לא מספיקה לו. אבל הוא מסתפק בה. למה הוא אוהב אותי כל כך?
"אל תגמרי את זה רונית, בבקשה ממך. הלב שלי קשור אלייך אם את תלכי אני כולי אלך..."
למה הוא מתחנן?! למה הוא מסתפק באהבה שלי? יש מלא בנות שיכולות להעניק לו יותר אהבה ממני.
אז למה אני?!
למה בעיני אני תמיד יותר חשובה ממנו? אני זאת שצריכה להיות במרכז, לי צריכה להיות השליטה, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות או כמו שבעיני זה נראה, לתת לי פקודות. ובטח לא גבר, חבר שלי.
למה אני לא יכולה להקשיב לו? או לפחות לתת לו את ההרגשה שאני מקשיבה לו?
ולא אין פה שום משחקי שליטה מצידי, פשוט ככה אני.
"לאהוב אפשר רק באותה מידה שבה אתה מפנה מקום מתוכך מאהבה עצמית".
אני לא זוכרת מי אמר את זה. אבל הוא צדק.
אבל למה אני לא יכולה לפנות בשבילו את המקום הזה?
אני אוהבת אותו. זאת האהבה הכי חזקה שהייתה לי אי פעם. חוויותי איתו דברים שלא חוויתי עם אף אחד אחר לפניו.
אבל זה כנראה לא מספיק.
למה אני לא יכולה לתת לו אהבה באותה מידה שהוא נותן לי? למה אני קרה איתו? הרי הוא בין האנשים היחידים שאני לא צריכה ללבוש מסכה כשאני נמצאת איתם. אני ממש כמו שאני. בל משחקים.
אז למה אני עדיין מתנהגת ככה?
למה בעיני מותר לי הכל (לא שעשיתי משהו, עוד לא, ואני גם מקווה שאני לא אעשה), אבל חסר לו אם הוא רק יעשה משהו?
"כתבתי לך מכתב היום בשיעור, למה את כבר לא כותבת לי מכתבים?"
מה אני אמורה לענות לו? אין לי זמן? אין לי כוח? לא, ממש לא, אין לי שום הסבר לזה, אפילו לא אחד. אין לי שום הסבר לתת לו.
אני רק חושבת איך הייתי מרגישה במקומו.
אבל אני יודעת שהמחשבה על זה לא תעזור לי לשנות את המצב.
אז מה אני צריכה לעשות על מנת לשנות אותו? אם הוא בכלל ניתן לשינוי, או שאולי הפתרון היחידי הוא לגמור את זה?
אני לא רוצה לחשוב על זה, לדעתי זאת תיהיה בריחה ואני צריכה להילחם עלינו, על האהבה.
אני אוהבת אותו ואני לא רואה את עצמי בלעדיו, אני אפילו לא יכולה לדמיין את זה.
בלי החיבוקים, בלי הנשיקות, בלי כל החום והאהבה שהוא נותן לי, בלי השיחות שמתארכות שעות, בלי כל הדאגה שלו, בלעדיו.
הוא אומר לי שכמו שהוא אוהב אותי הוא לא אהב אף אחת אחרת, והוא גם לא יאהב. אבל אף אחד לא יוכל להבטיח לי שזה לא יקרה, אפילו לא הוא.
אני לא יכולה לדמיין איך אני ארגיש אם אני אדע שהוא עם מישהי אחרת, אחרי.
שהוא עושה איתה את כל הדברים שהוא עשה איתי. אני אתפוצץ מקנאה. אני ארצה אותו שוב. אבל זה כבר יהיה מאוחר מידי, ומה שהכי גרוע זה שלא יהיה לי את האומץ לדבר איתו , להסתכל לו בעיניים.
אני זאת שפגעתי, אני זאת שעזבתי, אפילו שביקשת שאני אשאר, אני!!! רוצה אותך שוב איתי כי קשה לי לראות אותך עם אחרת.
כרגיל רק על עצמי אני חושבת. לא על איך שהוא התמודד אחרי שעזבתי לא על מה שהוא עבר בתקופה הזאת. רק על איך שאני מרגישה, רק על מה שמתאים לי.
אני אגואיסטית.
למה אני לא מוכנה לוותר, לעשות קצת בשבילך. אבל למה?! אני הרי אוהבת אותך!!!!!!! אתה לא יודע כמה.
בא לי לבכות.
והכל בגלל האגו הדפוק שלי.
לא לימדו אותי שבאהבה צריך ללמוד להתפשר? לוותר? לאיפה כל זה נעלם? למה זה לא נמצא בי? למה אני מאמללת אותו? מה אני נהנת לראות אנשים שמתחננים אלי שאני לא אעזוב, שאני אסלח? לא.
מה אני אמורה לעשות? אני יודעת שהוא לא יקרא את זה. הוא לא אמור להגיע לכאן.
אולי אני אכתוב לו את זה במכתב, או שאני פשוט אגיד לו את זה.
מקווה שיהיה טוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
