ואלו הם חיי...

שלום לכם קוראים יקרים:)

אני לא מרגישה ממש צורך להציג את עצמי,אני לא אסתיר את הזהות שלי אבל אני חושבת שתכירו אותי יותר טוב במהלך הבלוג הזה..

נראה לי שאת הפוסט הראשון שלי אני רוצה להקדיש למסע לפולין..

לפני קצת יותר מחודש אני והשכבה שלי יצאנו למסע לפולין....זאת הייתה חוויה מדהימה..היה מצחיק,קשה,עצוב,מבלבל,קר אבל היה גם המון כיף,ואנשים תמיד נרטעים כשהם שומעים שהיה כיף-"מזתאומרת,איך יכול להיות כיף בפולין זה שואה והכל.."

אז זהו שלא,נכון אנחנו כל היום מדברים על השואה,מוות,רצח,מחנות השמדה...ואי אפשר להתמודד על הנושא הזה 24 שעות ביממה במשך 8 ימים,אז לכולנו היו את הבריחות שלנו אם זה קריוקי אחרי קטע קשה,הצחוקים,שירים הכל.

זה לא הופך את המצב לפחות עצוב אלא לפחות קשה.

אז כן יש צחוקים בפולין וזה לא כל הזמן אבל רובו.

וקשה,קשה יותר להעביר את הרגשות השלילים שהרגשנו שם מאשר את הצחוקים,כי הבכי והעצב חווה כל אחד בתוך עצמו ברמה שלו ואת הצחוקים חווינו יחד כקבוצה,אז זה מה שאנחנו משדרים כקבוצה לשאר.

ומעצבן אותי שאני צריכה להצדיק את עצמי מול השכבה ולהגיד כן בכינו כן היינו עצובים וכן שווה לצאת למסע.

זה באמת שווה,המסע באמת שינה אותי כבן-אדם.

אז הנה כמה תמונות מן המסע:

ממריאים 

אני בטרמינל שלנו:)

הטרמינל הפולני:)כולנו ביחד

פולין-קרקוב

מיידנק

המסילות באושוויץ

*יש מלא תמונות שרציתי לשים והם ממש גדולות ואין לי מושג איך להקטין אותן אבל זהו זה בנתיים