שניר מיהר לעלות על האוטובוס הירוק ואני חציתי את הכביש לעבר המתנ"ס, חיוך עלה על פניי כשקפצתי מעל ערוגת פרחים וצעדתי לכיוון של הבית של שני. אחרי כמה מאות מטרים צג הפלאפון שלי הבהב לנוכח הודעה חדשה. "מה זה היה?" היה כתוב מתחת לכותרת 'שניר'. החיוך נמחק. מבאס. "אממ.. אני לא יודעת, טעות?" הלב שלי דפק כמו מטורף והצטערתי שהאדמה לא בולעת אותי. מה זאת אומרת 'מה זה היה?!' יכול להיות שזה בכלל קרה בטעות? אולי אני יזמתי את זה? די נטע! תשתלטי על עצמך! לא יזמת שום דבר וזו אשמתו ואשמתו בלבד! צליל ההודעה קטע את הויכוח שלי עם עצמי "לא יודע. זתומרת, הייתי רוצה אבל את רוצה?" הקלה. "אממ, נדמה לי שכן, אבל יש את כל העניין עם שני". שוב באסה, למה היא חייבת לעמוד באמצע?! "אל תדאגי, אני אטפל בזה" הוא ענה לי ומשום מה לא הרגשתי בטוחה כ"כ ברעיון שהוא ידבר איתה על כל הסיפור הזה. היא רגישה מידי. מי כמוני יודעת שהיא נשברת בקלות, שברונות לב שבאים והולכים אבל כאב נצחי שתמיד משאיר עוד צלקת. אוף שני כמה שאני מצטערת. הימים חלפו והקשר הנרקם ביני לבין שניר התחזק בסתר. שיחות ארוכות וסינון אלפי שיחות מצד שני "על הדרך", 12 בלילה ואני במיטה בוהה בתקרה וליד האוזן שוכב הטלפון. שניר בצד השני עם חברים, מתעלם מכולם- רק אני קיימת. "אני מת עליך!" הוא זרק כשנעלבתי ממשהו שאמר, "את יודעת שהכל מאהבה!" חייכתי, גיחוך קל יצא לי מהפה ולקחתי נשימה נוספת לפני שאמרתי את מה ששנינו לא רצינו לשמוע "אני לא יכולה לעשות את זה לשני" שתיקה קלה ולאחריה הטון של שניר קצת עלה "לא לא נטע! אני נשבע לך שאם אני מאבד אותך בגללה אני קובר אותה! אני לא מקנא בה!" אוף, הוא כזה חמוד כשהוא מקנא לי. "שניר זה לא קשור לזה, אני פשוט מרגישה מסריח עם כל זה!".
התלבטות שהרגישה לי כמו נצח.
"תקשיבי, יש לי פתרון" נשמעה לי קצת תקווה מצידו השני של הקו כשאני יושבת בעבודה רגל על רגל במקום לעשות משהו עם עצמי, "אני אומר לה שיש לי חברה. לא מי או מאיפה, אני אגיד לה שהכרתי מישהי אחרי המסיבה ואנחנו ביחד. בואי נראה את התגובה שלה". בהססנות-משהו הסכמתי, הוא ניתק ובערב קיבלתי שיחה משני. "יש לו חברה!!!" היא בכתה לי בטלפון, ואני מתלבטת אם לשמוח שלא סיפרתי לה מראש או לכעוס שאני גורמת לה כזה סבל.. ניחמתי אותה, ניחומים קצת צבועים- כי עם כל כמה שאני אוהבת אותה ורוצה שהיא לא תיפגע, אני גם יודעת שאני זו שפוגעת בה בלית ברירה. מטומטמת.
"איך היא הגיבה?" שניר שאל אותי מרוצה ואני עניתי קצת פחות מרוצה "שבורה. לגמרי. אני לא יכולה לספר לה שזו אני" שקרים מסתבכים אחד בשני, שקר בתוך שקר אחרי שקר- זה כבר לא משהו זמני. "אז אל תספרי לה. לא יודע כבר מה לומר לך!" אוף. "תראה, אתה חייב להבין אותי, תחשוב שהיית במקומי!" הקול שלי טיפה נשבר, אבל הדמעות עוד היו עצורות בי וגרמתי לעצמי לשלוט בהן. "אבל נטע תביני, אני רוצה אותך! אותך! את מדהימה ואת חשובה לי ואני רוצה אותך. לא אותה- לא את שני, אותך!" תפסיק לגרום לי להנמס כל פעם מחדש! מתחשק לי לומר לו, אבל במקום זה אני מסבירה בשקט ובכניעה "אני פשוט לא יכולה לעשות לה את זה. מצטערת".
חרטה, תחושת פספוס. החלטה.
"שניר אני יודעת שאתה מחכה ומחכה, ועברו כבר כמעט 3 שבועות, אבל היא צריכה זמן. אני צריכה זמן בשבילה. אתה מוכן לתת לי את זה?" "את איתי?" "כן" "אז כן".
הקלה.
"מאמי את יכולה להגיע רגע אליי? אני צריכה לדבר איתך.." אמרתי לשני בטלפון בלי לדעת יותר מידי מה אני הולכת לספר לה- את האמת או שקר נוסף שיפגע בה פחות. שקר לבן. "מה קרה נטע? את מלחיצה אותי!" "כלום כלום, פשוט תבואי לפה." כעבור חמש עשרה דקות נשמעה דפיקה בדלת ושני נכנסה. היא התיישבה על השולחן ואמרה בפרצוף 'חצי צוחק-חצי עוד~שנייה~בוכה' "אני יודעת מה את רוצה לומר לי", נלחצתי קצת אך שמרתי על הבעה אטומה ומעט מבודחת, להוריד מהלחץ. "מה?" "את ושניר ביחד" ראיתי את העינים שלה בורקות והדמעות עוד רגע פורצות וגולשות על הלחי. "לא מאמי, לא ממש.." הקלה מסוימת אך חשדנית עלתה על פניה והדמעות שבו להסתתר- "אז?" "תראי, שניר וחברה שלו נפרדו, לא יודעת זה היה איזה משהו מוזר כזה אחרי המסיבה והוא אמר שזה היה סתם" "אוקיי, ו..?" היא ניסתה להבין מה אני אומרת לה "ו... אני לא יודעת, חשבתי אולי יהיה איתו משהו.." "ואת רוצה לשאול אותי" היא השלימה את המשפט "כן.. מה את אומרת?" שאלתי אותה והרגשתי את המעמסה בלב שלי נעשית קלה מבלון הליום, "אני כבר לא רוצה אותו, אין לי בעיה. יהיה לי קצת קשה לקבל את זה אבל אני אסתדר". חייכתי וחיבקתי אותה "תודה". "אין בעד מה" היא השיבה, "בשביל מה יש חברים?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
love*girl