מאותו רגע התחילו הצרות. דברים היו מושלמים מידי. הייתי בטוחה שהכל מסביבי ורוד כמו צמר גפן מתוק עד שהבנתי שקשר שמבוסס על שעה פלוס של נסיעות בתחבורה ציבורית הוא קשר של פעם בשבועיים. גם זה בקושי.
"מתי אני רואה אותך שוב?" שאלתי את שניר ברכות ובטיפה תחינה, השתוקקתי לראות אותו שוב. "לא יודע, מתי שיצא, מתי את באה לפה?" הוא שואל כשהוא יודע שבעצם זה לא אפשרי וזה יאלץ אותי למעשה לברוח מהבית. "שניר כבר דיברנו על זה, אני מצטערת" הווליום שלי נחלש וכמעט aלחשתי' "ההורים שלי לחוצים מידי, רוצים קודם כל לדעת שאתה לא סתם אחד" אני מפחדת מהתגובה שלו, זה יכול להגמר בניתוק הטלפון ובמשפט קצר של "אני לא יכול לעמוד בקשר כזה". אני במתח מחכה על הקו לתגובה, "אני אבוא" הוא אומר, הקלה.
הוא באמת בא. פעם, פעמיים. אח"כ הוא כבר התרושש. "זה הרבה כסף כל נסיעה כזאת, אין לי כל כך אפשרות עכשיו, אולי כשאני אעבוד.." הוא אומר ואני בפנים יודעת שזה היה מושלם מידי. בקשות מההורים לא תרמו דבר פרט ל"לא" אחד גדול ואכזרי שריחף מעל ראשי בכל פעם שהעליתי את הרעיון לנסוע אליו. אין מנוס, אלא לברוח.
"אפשר לנסוע עם שני לעיר?" שאלתי אותה בהפסקה של 9, מתפללת ל"כן" כי הדברים כבר ארוזים אצלי בתיק. "איך את נוסעת?" היא מתחקרת, סימן טוב- היא חושבת על זה. "באוטובוס, אני אחזור בערב" "אוקיי, אני יוצאת בערב, אבא יהיה בבית". יש! תודה אלוהים, תודה! הסתובבתי מחויכת כל היום והודעתי לשניר שאני באה. הצלצול האחרון הגיע, הלכתי בזריזות לתחנה הצמודה לבית הספר ונסעתי. רק נסעתי. נסעתי עד שהגעתי ואז התקשרתי אליו בקול הכי שמח שיכלתי לאמץ לעצמי. "אני פה".
פניה ימינה, שמאלה, ישר ישר ישר עד הקאנטרי, לעלות במדרגות, לעבור את גן הילדים, להגיע לצומת T, לרדת בוואדי. אני זוכרת את המסלול הזה כמו את כף ידי למרות שעברתי פה פעמים ספורות. ההתרגשות לראות אותו סופסוף. במגרש הפרטי שלו, לראות את החברים שלו, את הבית, את החדר, את המחשב שעליו הוא מבזבז שעות בשיחות איתי וגם סתם במשחקים. הוא חיכה לי שם, ליד הירידה לוואדי. החזיק לי את היד ווידא שלא אמעד על אף אבן. כשסיימנו את הירידה הוא חבק את כתפי והמשכנו ללכת, נכנסו לרחוב הראשון ועלינו בערך 5 מדרגות, פניה ימינה. רחוב עגול. הנוף הוא כלום, פשוט שום דבר. מדבר. אחרי כמה בתים הוא נכנס לחניה מקורה בלי שער, בית לבן, כניסה צידית. די גדול. הוא פתח לי את הדלת ונתן לי להכנס לפניו, כלב קטן קיבל את פניי. הבית היה ריק. "מה את רוצה לאכול?" הוא שאל אותי, אבל מרוב פרפרים בבטן אפילו לא הייתי רעבה. "אני לא רעבה" צחקתי, והוא, כצפוי, לא האמין לי. "נו אל תתביישי, את רוצה עוף? יש בתנור" הוא אמר בטון של אבא ואני פשוט עמדתי שם וחייכתי אליו. "אני.. לא.. רעבה" התעקשתי וחיבקתי אותו. עלינו לחדר שלו, לא גדול מידי. מיטה וחצי, שולחן כתיבה וטלוויזיה על שידה קטנה. בצד היה תלוי פוסטר מהבר מצווה שלו. "איזה חמוד אתה" חייכתי למראה התמונה הגדולה כשישבנו מחובקים מול הטלוויזיה. "עוד מילה אחת על התמונה הזאת ואני מוריד אותה" הוא אמר חצי בצחוק-חצי רציני וסובב אותי אליו, שהיא לא תהיה בטווח ראיה. בטלוויזיה שידרו איזו תכנית שאני לא זוכרת איך קוראים לה. היא לא הייתה ממש מעניינת, הייתי בעננים. התחלנו להתנשק והוא השעין אותי על היד שלו. לפתע הוא הפסיק. הבטתי בו במבט שואל כשהוא בהה בי בלי כל סיבה. "איזה יפה את. באמת, את אחת הילדות היותר יפות שראיתי בחיים שלי" הוא אמר בלי להתבלבל וגרם לי לאבד את כל המילים. פליאה מוקסמת הופיעה על פניי ומשכתי אותו לנשיקה נוספת.
אני לא זוכרת כמה התנשקנו, רק שלא הפסקנו להתגלגל על המיטה ושהוא כמעט הפיל אותי פעמיים. "זהירות" הייתי קופצת בבלה והוא היה תומך בגב שלי, מרגיע אותי, מחייך וחוזר לענייניו. זה היה היום הכי כיף בחיים שלי. בעצם, זה תואר שמקבלת פגישה אחרת שלנו. אבל זה כבר סיפור אחר. אח"כ הלכנו למור, החלפתי לבגד ים ונכנסו לבריכה שלו. זה פשוט מדהים לשבת בבריכה כשלידך 2 בנים שעושים שטויות ומטר ממך, אחרי הגדר, יש פשוט חול. עוד כמה מאות מטרים ויושב איזה גמל.
ככה שרפתי את כל היום ושניר ליווה אותי לתחנת האוטובוס. הביתה הגעתי בעשר בערך, צרודה ועם יובש בשפתיים וכאבים בגב. נכנסתי הביתה, "היי" קצר לאבא מלווה בתנועות ידיים של 'כואב-לי-הגרון-אני-לא-יכולה-לדבר' וכעבור כמה דקות כבר הייתי במיטה, בפיג'מה, אחרי סטרפסילס וסמס לשניר. "לילה טוב"