אוהבת ת’’קולנוע

"אדוארד ידי מספריים" הוא אולי אחת הקלאסיקות המודרניות המעטות שיש לנו משלושים השנים האחרונות, הוא יכול להתחרות יפה מאוד עם קלאסיקות הוליוודיות בשחור לבן, עם הזוהר של הוליווד הישנה ועם יצירות קולנועיות שמנותחות עד זרא בפקולטות ובאקדמיות. ואחרי ההתחלה המפוצצת הזו אפשר להמשיך- הסרט שיצא לאקרנים בשנת 1990 אולי נראה תמים משהו בימינו אבל צפיה מחודשת בו (בסינמטק העירוני) בהחלט מעלה את קרנו בעיני. אם בפעם האחרונה שראיתי אותו  הייתי נערה מתבגרת, שמזדהה יותר עם הדמות של וינונה ריידר ועם האהבה הקרוסית והבלתי אפשרית לאדוארד (הרבה לפני אהבה קרוסית אחרת שהגיבור שלה מתקרא אדוארד .:))  , צפיה של הסרט במסך הקולנועי ולא במסך הביתי, ממבט של שנים אחר כך, מקנה לו משמעות טראגית הרבה יותר. כמו ספר טוב ששומרים בארון הספרים הפרטי רק כדי לחזור אליו ביום חורף קר מתחת לפוך כך גם "המספריים של אדוארד" הוא  אגדה מתוקה שמשאירה טעם של עוד.

הסרט גם מסופר כאגדה, כסיפור מסגרת אותו מספרת ריידר הזקנה לנכדתה השואלת אותה, סיפור שכביכול עוסק במקור של השלג אך בעצם יש בו הרבה בדידות וכאב.

אדוארד הוא יצור ספק מכני ספק אורגני, לכאורה מעין רובוט מודרני עם לב טהור ויותר חי ומרגיש מכול בני האדם מסביבו. מיומו הראשון אדוארד זוכה ליחס של מכונה מהסובבים אותו המשתמשים בו לצורכיהם. הממציא הקפריזי שגר על ראש הגבעה מתייחס אליו כמו חית מחמד במקרה הטוב ולא עוצר לרגע לתהות לגבי ההשלכות של מעשיו, הקוסמטיקאית שמוצאת אותו (דיאן ויסט הנפלאה בתפקידה הזכור ביותר אולי) מנסה למכור לו מוצרים ואחר כך עושה עליו ניסיונות גם כשהיא מנסה להסתיר את פצעיו וגם כשהיא מנסה לשלב אותו בחברת בני האדם, תושבי השכונה משתמשים בו לגינון, לטיפוח ואפילו לצורכי מין ואפילו קים, הנערה שבה אדוארד מתאהב, מנצלת אותו לטובת החבר שלה.  

קפיצה קטנה לטקסט אחר שאהוב עלי מאד, בסדרה "פיירפליי" של ווידון יש קטע שבו אחת הדמויות, שנתונה במין מצב חצי הזייתי מדמיינת כי היא אוחזת בענף עץ אותו היא מושיטה לשאר הדמויות, אך כשאנו רואים את אותה הסצינה מנקודת המבט של שאר הדמויות הנמצאות לידה אנו מבינים כי היא בעצם אוחזת ברובה ושאר הדמויות חרדות לחייהן.

הזכרתי את הקטע היפה הזה כי יש משהו בדמות של אדוארד שמזכיר לי אותו. אדוארד מושיט לכולם את המספרים החדות שלו, מספרים שנתפסות על ידי כל האחרים כנשק מסוכן אך במהלך רוב הסרט משמשות למעשים טובים ולעזרה לזולת. ואני רוצה להציע שאדוארד לא מושיט את ידי הסכינים שלו כלפי תושבי העיירה אלא את ליבו הפתוח לקראתם. ותושבי העיירה הם אלו שחותכים את ליבו לגזרים מאחר והם תופסים אותו כלא שייך (כנכה כפי שאחת הדמויות, נכה בעצמו, קורא לו).

הסרט הוא מלאכת מחשבת פריים אחרי פריים ואם עדיין לא הבנתם כל זה אומר שאם לא ראיתם רוצו לראות ועדיף בהקרנה קולנועית. טים ברטון נותן שם את עצמו הרבה לפני שנהיה טים ברטון והתחיל להתמקד בעלילות גרוטסקיות רק כדי להוכיח את המיתוס שנוצר לו. העיירה הכל אמריקאית נראית ציורית ומפחידה כאחד, וזכתה לציטוטים רבים, בין השאר על ידי אותו ווידון שנזכר למעלה בפרק זכור לטוב של "אנג'ל".

וינונה כשחקנית לעולם תיזכר בתפקידה כקים כשהיא רוקדת בתוך פתיתי השלג שנופלים עליה.

שלא כמו ג'וני דפ וינונה לא השכילה לפתח את הקריירה שלה, שאפילו מדשדשת אי אפשר לקרוא לה בשנים האחרונות.

מדד: 10

מתאים ל:10 עד 110

טוב ליציאה עם כל המשפחה, לדייט רומנטי, ולערב חברות (במיוחד אם את בת 16 וכרגע גילית את ג'וני דפ).