"חיבוקים שבורים" הוא סרטו האחרון של אלמודובר שהוקרן בארץ. כחובבת של הבימאי הספרדי וכבת לאם שחובבת אותו אף יותר, מזה מספר שנים שאני צורכת כל מוצר תרבותי שלו בדבקות. לצערי,"חיבוקים שבורים" לא מצליח לעמוד ברמת יצירות אחרות של אלמודובר כמו "הכול אודות אמא" או "דבר אליה" ואפילו לא ברמתו של "לחזור" המוכר פחות.
"חיבוקים שבורים" כמו מרבית סרטיו הוא בעצם טלנובלה אחת גדולה, עשויה היטב, הנדחסת לפורמט קולנועי. הסרט נע אחורה וקדימה בזמן והשבירה הזו עוזרת לו לצאת מהז'אנר המלודרמתי אליו הוא משתייך.
זהו סיפורו של במאי לשעבר שנעשה לעיוור, הנזכר בסיפור אהבתו הגדול עם אישה שהייתה שייכת לאחר (פנלופה קרוז כמובן באחת ההופעות היותר טובות והפחות שבלוניות שלה). אותו גבר אחר מממן את סרטו שבו היא מככבת ושולח את בנו חמוש במצלמת וידאו כדי לעקוב אחריה.
מלבד קטעי אנושיות קטנים פה ושם וכמה הבלחות הומוריסטיות (הגבר העשיר שוכר את שירותיה של מתרגמת שפתיים כדי שתפענח לו את טיב היחסים בין הבמאי לבין אשתו) ומלבד שימוש חביב בשחקנים שהופיעו בסרטיו בעבר, אלמודובר שומר על ריחוק בין הדמויות לקהל, כך שאין בעצם שום דמות שאליה אנחנו כצופים נקשרים. הדמויות מתערבבות זו בזו ומתחלפות במהירות, מה שמקשה לעיתים להשתקע בנוחות בסרט.
כוחו של הסרט הוא לווא דווקא ברמת העלילה או הדמויות ונוגע יותר לעיצוב התפאורה המוקפדת. פריים אחרי פריים מגיש אלמודובר תכנון מוקפד של הסביבה שבה פועלים הגיבורים עד שלעיתים כיף להתנתק מהעלילה, ולבהות פשוט בטפטים שעל הקיר או בסידורי העציצים המסוגננים, משל היו פוסטר פרסומי אופנתי.
זו בדיוק בעייתו של הסרט. בדומה לטים ברטון שהזכרתי בפוסטים הקודמים גם אצל אלמודובר יש תחושה שהבמאי הידוע הפך למותג כך שהוא נועד למחזר שוב ושוב את אותן מניירות שעבדו יפה בפעמים הראשונות אך משאירות תחושה עמוקה של חזרה בסרטים האחרונים שלו. אולי זה אומר שהוא צריך להחליף את פנלופה במוזה אחרת...
מדד: 8
מיועד ל: חובבי הבמאי ותלמידי אדריכלות, אופנה ועיצוב
גילאים: 14- 104
בבלוג זה
בכל הבלוגים
