אופוריה לא עדינה

זה יהיה די שטחי מצידי לומר את המילים האלו, אבל החלום שלי זה להיות יפה

אומנם עלי לציין שהדבר האחרון שאפשר להגיד עלי זה שאני שטחית

לאנשים קשה להבין למה אני קשה עם עצמי ולמה אני לא רואה את עצמי כמו שהם רואים אותי

אני לא יושבת ומתלוננת על המראה שלי בד"כ אבל אם מישהו מחמיא לי אני מרגישה בושה

מרגישה שאותו בן אדם מרמה אותי או צוחק עלי,

שאני יושבת באוטובוס ומתיישב לידי  מישהו צעיר אני מפנה את המבט ובתוך לבי מקווה שלא יביט בי שלא יראה איך אני נראת

לעיתים אני מביטה בחזרה ורואה שהוא בוהה בי, אני לא מבינה למה באותו רגע בא לי לבכות לקבור את עצמי

שיפסיק להסתכל עלי בבקשה , למה הוא בוהה ?

אותו דבר קורה שאני הולכת ברחוב אני לא רוצה שמישהו יראה אותי, אם מישהו מביט בי אני לא מבינה למה,

שיפסיקו לסתכל עלי אני לא רוצה שמישהו יראה שאני לא יפה.

הכל התחיל בגיל ההתבגרות, תוייגתי שמישהי מכוערת וזה ליווה אותי כמה שנים טובות, לא יודעת אם אפשר לתאר את התחושה הזאת

שיושב לידך מישהו בכיתה מביט בך ואומר "איזה מכוערת את", או שולחים לך מכתב כדי להסביר לך את זה יותר בבירור במקרה שלא הבנת בכל המאה פעמים שאמרו לך,

שלא רצו לשבת לידך בכיתה או בטיול באוטובוס חס וחלילה שלא הדביק אותך בכיעור שלי, או שלא התייחסו אלי שאמרתי משהו ופשוט צחקו

איך מישהו אי פעם יוכל להבין את משאני הרגשתי, במשך שנים, ההשפלה והבושה, ואיתו בא הדכאון

להיות מנודה בגלל משהו שלא בשליטה שלי , הרגשתי שאני נענשת על משהו שלא עשיתי

זה לא אשמתי איך שאני נראת ככה נולדתי,

אולי כל השנים הקשות האלה גרמו לי להיות משאני, אנילא מצטערת עליהם כי אני מבינה כמה זה היה מרכיב חשוב באישיות שלי היום, חזקה ויציבה מבחוץ המבטחון העצמי שלי נראה מאוד  חזק ויציב וזה באמת ככה,

אבל הנקודה הרגישה הזאת של המראה החיצוני שלי, למה אני מתביישת ללכת עם בגד ים למרות שתמיד הייתי רזה אבל אני מתביישת  להראות את הגוף שלי, כי תמיד בוהים בי מוזר שאני לובשת בגד ים זה מטריד אותי.

למרות שעברו שנים ואני השתנתי לגמרי אבל אני עוד רואה את עצמי  מעוות

החלום שלי זה להיות יפה