עד שהיא התחילה להתרחק,
או למען האמת, הפסיקה להתקרב, כדבריה,
לא הרגשתי בזה.
עם הזמן הדיבור בנינו הפך להיות צפוף יותר ויותר,
הייתי חולקת איתה הכל. מספרת כל מידע שרק ניתן.
רק כדי שתשאר. כדי שנוכל לדבר.
פעם סיפרתי לה משהו על רגשות.
מאז היא מפחדת לפגוע.
היא לא רוצה להמשיך בקשר,
כי היא יודעת שהיא פוגעת, גם בלי כל כוונה.
הפחדים שלי התממשו. רציתי למות.
נסיתי לדבר, לנסות לשכנע.
כלום לא עבד.
היא התחברה למסנג'ר מדיי פעם,
אבל זה לא היה כמו בעבר.
תמיד קראתי על אובססיות בפורום ההוא,
לא ידעתי שזה כ"כ קרוב אליי.
הכמיהה הזאת לאהבה מהצד השני,
והעלבון בגילוי, שבעצם לא.
הנסיונות החוזרים ונשנים לנסות לתקן.
הלב שנשבר בכל פעם שזה לא מצליח.
הרצון המטורף פשוט לבוא ולחבק.
וההבנה המתסכלת שאין אפשרות.
אובססיה יכולה להוציא אדם מדעתו.
תסתכלו עליי.
פרקתי המון מאז. המון פריקות מתוסכלות.
היא התעניינה. אבל בתוך תוכה הבינה הכל, כבר מההתחלה.
היום היא יודעת. יודעת הכל.
יודעת על האובססיה.
יודעת על הרגשות.
אני מרגישה פתוחה לספר לה, שזה חדש.
אולי עצם העובדה שגם היא כזאת, אובססיבית,
מקנה לי תחושה של 'בית'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
