מצבי רוח משתנים,
בכי, צחוק, חירפון,
הכל היה בתקופה הזאת.
והכל הגיע מהאומללות הזאת,
מהעצב הכ"כ אמיתי הזה,
של- נטשו אותי.
אני לבד.
ערב של התחרפנות עם חברות,
שמסתיים בבכי קורע לב,
זה לא נורמלי.
זה כמו להרגיש שיכורה,
ואח"כ להקיא את הכל.
גם לפלוט הרבה דברים,
זה גם קרה,
אבל אף אחד לא הבין.
לא באמת מבין מה היה.
שמעתי שיר שישב לי בדיוק על התקופה ההיא,
"בשעון מחוג סופר איתי עוד כמה,
כמה עוד מרחקים להתקרב
אל כל מה שאז עטף אותי, חיבק,
וריק לי בלעדיו..."
[הראל סקעת- להתקרב]
אני לא יכולה לומר שנרפאתי לגמרי.
אני גם לא יודעת אם זה יקרה אי פעם.
אבל כן, אני בסדר עכשיו.
זו עבודה עצמית. יום-יום. שעה-שעה.
לנסות להפסיק לחשוב.
אח, המחשבות..
זה הדבר היחיד שלא נתן לי לישון בלילות,
לא נתן לי להתרכז בשיעורים,
לא נתן לי לחיות. בכלל.
"למה היא אמרה לי ככה?
למה היא התכוונה?
למה היא לא מתחברת כבר כמה ימים?
וואי, ואם נפגש.. מה יהיה..?"
חלומות בהקיץ שמוציאים אותך מהדעת.
לא מאחלת לאף אחד כאלה חלומות.
אבל כמו שאמרתי,
אני בסדר.
ברוך ה'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
