טוב, נתחיל:
אני דן. אני בן 17, בכיתה י"ב, ומתגורר אי שם בארץ ישראל היפה שלנו.
כבר הרבה זמן נמצאת לי המחשבה על לפתוח בלוג אי שם בנבכי הראש, אבל מעולם לא באמת חשבתי לעשות עם זה משהו.
אני אדם לחוץ, ובתור אחד שכזה- אני נתקל בהרבה מאד לחצים ובעיות, שלפעמים, לצערי, אני פשוט לא יודע איך להתמודד איתם.
אני לא מכיר את כל הפסכילוגיה שמאוחרי זה, אבל חשבתי שאולי אם אוכל לבטא קצת את מה שאני באמת מרגיש על כתב, יהיה לי קל יותר להתמודד עם הדבר הזה שנקרא "עולם".
לא, לא קל לבטא קשיים- במיוחד להודות בהם. אני חושב שעיסוק בנסיון לבטא את כל מה שיושב לי על הלב (ועל הכתפיים) יעזור לי להבין טוב יותר מה לעזאזל קורה מסביבי, ובתוך הראש שלי.
אז הנה, מתחילים. אשתדל להיות הכי אמיתי שאפשר. אני מקווה שלא אתחיל לנסות רושם, במיוחד לא פה. לא בריא!
אני לוחם קרב מגע בעמותת "לחימה ישראלית"- חגורה שחורה! וואו, כמו אגו יש בזה!
אנשים מאד מעריכים אותי על זה, גם אם אני לא שם לב לזה בכלל. זה חשוב לי מאד לדעת את זה, כי העובדה שאני חגורה שחורה, מעלה לי את האגו לרמות שכאלו, שאם אדם מנסה להטיף לי גם אם בצחוק, גם אם באימון וגם אם ברחוב (במציאות): אני פשוט נקרע מבפנים. כמובן, אני אומר לעצמי שזה בסדר- לא קרה דבר. אני הרי אתכרע (אקרע ת'צורה!!) לכל אדם שינסה באמת ללכת איתי מכות. זה לא עוזר, נקודה. אולי אם לא אתכחש לעובדה שזה פשוט הורג אותי מבפנים, יהיה לי יותר קל לשלוט בלחצים שרוצים להתפקע ממני כמו בהר געש ממש.
הנה למשל, דוגמה:
אני לא אדם שמתכסך במכות או בריבים בכלל. אני משתדל להיות רגוע (כן, בטח) ונינוח כמה שאפשר (אולי זאת טעות בפני עצמה?)
בכל מקרה, כבר הרבה זמן דבר מסויים מציק לי, והוא- על אף שאני חגורה שחורה (אגו בלבד)- האם אני באמת אוכל להתמודד עם הדבר האמיתי?
נסיתי: ערס ניסה לעבור דרך דלת, ואמר לי "סתלק". אני במקום לעשות את הצעד "החכם" (להסתובב וללכת- "הוא לא לרמה שלי"), החלטתי שאני מתמודד עם זה. החזרתי לו: "סתום ת'פה!"
מיד, חטפתי ספק ליטוף ספק סטירה לרקה שלי. אני. החגורה השחורה. כמה שהתעצבנתי, ולא ציפיתי לזה. רעדתי שם מול אותו ערס מצ'וקמק. לא שלטתי בעצמי. מזל שהחברים שלי היו שם לעצור אותי- במשך יום שלם מאז פשוט לא יכלתי למנוע מהדמעות לזלוג. האגו שלי נפגע כל כך. אבל זה היה חשוב, כן. היה חשוב בשבילי להתמודד עם זה. לראות איך אני מגיב למצבים האלה. הרי הצטפרתי לקרב מגע מלחתכילה במחשבה שאוכל להתמודד עם ההצקות הבלתי פוסקות של ילדים בבית הספר היסודי (וגם כי זה ממש כייף!).
אבל הנה, רק הקדמה.
בתחום התרבותי?
אני מעריץ של אריק איינשטיין, ואני יכול להקשיב אפילו לשירים הגרועים שלו, רק כי הקול שלו סוחף אותי. הוא באמת זמר מדהים! חבל שהוא לא בדיוק דוגמה לבן אדם טוב, אבל ניחא. כן, אני מעריץ של מסומם...
כמובן שפה זה לא ניגמר, ואני נהנה משלל הסוגים של המוזיקה. וכמובן שאין על הסאונדטראק של "שר הטבעות". גאון הווארד שור. גאון.
אני אוהב לקרוא, וכן- גם אני נפלתי תחת קסמיה של ג'יי.קיי.רולינג. גם אני קראתי את הארי פוטר לפחות 5 פעמים (את כל הסדרה!) וגאה בכך :)
כמובן שכל הקשור במלחמת העולם השנייה והאימפריה הרומית (ספרים, תכניות, הרצאות, אתרים וכולי) מדבר אליי. משום מה, יש לי משיכה לא מוסברת לגדולה, אפיות, עוצמה ומוות. מוות בקרב. תהרגו אותי, לא יודע למה.
בכל מקרה, נושא מרכזי מאד בחיי כרגע הוא, לצערי הרב, האקסית שלי. כן, החברה היחידה שהייתה לי.
רננה. כן, שם שמעביר בי צמרמורת, וזה רק אחרי שנפרדתי ממנה.
אנסה לפרט קצת.
רננה בלונדינית, עיינים כחולות, נמוכה במקצת, לא רזה, אבל גם לא שמנה. אני אהבתי, ועדיין אוהב את המראה שלה. אני שמח שהיא הייתה החברה שלי.
נפרדנו. נפרדנו ב10 לאוגוסט השנה. הפרידה הזאת הייתה כל כך משחררת, כי הקשר עם רננה היה כל כך קשה. לא אהבתי אותה, ובכל זאת שיקרתי. אמרתי לה שאני אוהב אותה הכי בעולם, ות'אמת? גם רציתי. רציתי להחזיר לה את אותה אהבה שהיא נתנה לי. היא הייתה מאוהבת בי בכל כולה. אבל מי אוהב בכוח? זה לא עובד.
רננה העיקה עליי, מסיבות כאלה ואחרות שאספר מאוחר יותר. ולצערי היה לנו קשר מיני בלבד- על אף שהוא היה באמת מדהים. זה חסר לי.
היום, 3 חודשים לאחר שנפרדנו- רננה חשובה לי וחסרה לי יותר מתמיד. אבל אני מתפתה לחשוב שאולי זה בגלל שאני צריך חברה. ואת כל המשתמע מכך, אבל בעיקר- את הכתף התומכת. גם לי מגיע לבכות למישהוא לפעמים, ואני מודה- זה לא רע. וזה היה חשוב לי בקשר עם רננה.
אבל אדבר על רננה בפוסט אחר.
מה עוד מטריד אותי?
כן, הטסט. כמו כולם, גם אני לומד נהיגה- ובתור אדם לחוץ, מן הראוי שאלחץ. אבל הטסט הפנימי עבר ובהצלחה יתרה. גם את הטסט אעבור, אבל בנתיים- קשה לי להתמודד עם הלחץ הזה. לצערי, המחשבה שכבר הי"אניקים בבית הספר כבר התחילו את השיעורים שלהם, והחרדה שהם יעשו טסט לפניי, גם היא- לא נותנת לי מנוח. טיפשי, וכל כך משמעותי.
או, גם צה"ל מטריף אותי, אבל זה כבר להזדמנות אחרת.
אז- מה זה הלחץ הזה? זה לחץ שמונע ממני לחשוב בצלילות. להיות מבריק, כמו שאני יודע להיות. הוא מונע ממני להיות יצירתי, לנתח דברים כמו שצריך, אפילו להקשיב ולהבין דברים פשוטים.
כשאני נלחץ, וזה קורה יום ביומו, אני מרגיש כאילה חלק מהמוח האחורי שלי מתכווץ לאגרוף. איך אני מתמודד עם זה? האם אני לא לבד במקרה הזה? הלוואי והייתי שומע גם חווית אחרים.
טוב, זה הכל לבנתיים.
חנוכה שמח, בלוג.
שלך, דן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: