אלו היו שבועיים מעניינים עד כה: חנוכה היה קצר למדי אבל עמוס בעבודה, לחימה וכמובן בנייה של הבטחון העצמי.
עבדתי בסמינר של "לחימה ישראלית", ואף הרווחתי 550 שקל. לא יותר מדיי, אבל לי אישית זה מספיק. מעל ומעבר. כמה שזה היה כייף. כמה שזה היה חשוב לי!:
אנשים ממש העריכו אותי על ההדרכה שלי, על הכושר דיבור שלי ועל היכולות שלי.
לא יכולתי לבקש ליותר.כן, לאחרונה הרבה אומרים לי שאני מדבר מול קהל בצורה משכנעת וסוחפת. גם בטיול השנתי, במעגלים הכיתתיים, כשהרצתי בקצרה על נושא לכיתה, וכשהדרכתי בלחימה. מוזר לי, למען האמת. מאז ומעולם היה לי קשה לעמוד מול אנשים ולדבר. למה? לא יודע.
לא איכפת לי שיאכלו אותי! :)
זה סימן טוב, כן. אני מרוצה ושמח בחלקי, הבעיה היא- שאני מכיר את עצמי, ואם לא אשים לב, אני עלול להתחיל לבקר את עצמי ולדאוג שאהיה נואם מנוסה, ואם לא- ארגיש כשלון חרוץ. חבל, באמת- לא נחוץ לי עוד לחץ.
רננה, רננה (כבר לא) שלי. כמה שאני מתגעגע ולא מתגעגע לחיקך. אני מתגעגע לחיבוקים ולמגע שלך, אבל לא לשיחה איתך. אני מתגעגע לקרבה, אבל לא להקנטות. אני מתגעגע לאהבה שלך, אבל לא ליחס המזלזל והפוגע שלך.
במשך חודש לא יכולתי לשלא לחשוב עלייך. רק עלייך. ואני זה שעשיתי את הצעד. אני זה שנפרדתי ממך, כי לא היה לי טוב איתך. אז למה, למה חזרת להציק לי? כשראיתי אותך בזרועות אחר, לא הרגשתי קנאה- כלל לא. אבל הרגשתי איך הלב שלי פועם במהירות- אם הייתי נשאר לראות אותך רק לכמה דקות נוספות, הלב שלי היה פורץ החוצה, בצורה שלא הייתה מבזה את בני המאיה (
אפוקליפטו- סרט בן זונה). את יפייפיה בעייני, ותמיד היית- אבל רק מבחינה חיצונית. תמיד כשאני חושב על איך היה אם היינו חוזרים להיות יחדיו, אני מרגיש רע, רע כל כך. זה לא מה שאני רוצה. ההפך.
אני מתחיל לשכוח ממך, סוף סוף. למרות שזה קשה, ותמיד יהיה.
אני נזכר איך אמרת שאני דוחה, מכוער, מסריח ואת אפילו לא מבינה איך היית איתי- לא הבנתי למה אמרת את כל זה, וניסיתי למצוא מקום לביקורת עצמית משום מה. למדתי לא להתחייס לזה יותר מדיי, אם בכלל. אני אוהב את עצמי, על אף כל בעיותי.
אני חושב שאני פנוי לקשר חדש, אבל אני רודף אחריו. הוא יגיע, בזמנו שלו- וכשאמצא מישהי שמוצאת- חן בעייני, אני מקווה שיהיה לי את האומץ ללכת לעשות מעצמי צחוק
סתם- אבל אני אשתדל, למעשה- אני מבטיח לעצמי, שאעשה צעד כלשהו. כן, אוי- אני מתגעגע לאותם פרפרים בבטן.
אבל אני חושב על האדם שישכב איתך, במקומי. מי זה יהיה? איך האקט יהיה? האם תהני איתו יותר ממה שהיית נהנת איתי?
אלו מחשבות שלא קל לי להתעלם מהן. מה אני אעשה, אני עדיין מקנא. מודה. הייתי רוצה לשכב איתך, אבל זהו. אני לא אוכל לחזור לקשר כזה. קשר כה מעיק, כה מלחיץ- בקיצור, כל כך לא בריא לי.
אני אוהב להיות רגוע- זה לא מובן מאילו אצלי. לרוב, אני לחוץ.
אבל כשאני רגוע, אני גם מאושר- אני שקט עם עצמי. זה כייף.
אפילו מומלץ.
אני אוהב להיות בשליטה עצמית, אבל למדתי שיתר שליטה, זה גם לא דבר טוב. צריך לחיות, ולחיות ברוגע. כן, לשם אני שואף. השאלה היא איך? איך מגיעים לשם? אני מנסה בכל מיני דרכים:
לדבר עם עצמי ארוכות, לשתף אחרים וחברים במה שמציק לי. זה עוזר, אבל אני לא חושב שזה מפסיק.
למדתי שאני גם צריך לבצע דברים (כמו לדאוג שתעודת ההדרכה שלי תגיע, למשל), ולא לשמור את זה עמוק בבטן.
מאז שעזבתי את הטיפול הפסיכולוגי, התחלתי לחשוב שוב- אני בכוחות עצמי, צריך לדאוג לעצמי. אני רואה את זה כאתגר, ולמען האמת-
אני גם נהנה ממנו!אני הטבעת, ואני אמשול בשאר הטבעות.
בנתיים, יש דבר מרכזי שמטריד אותי מאד. הצבא.
מאז ומעולם רציתי להיות בחיל קרבי, להשתתף בקרבות- בדיוק כמו בסרטים, בסיפורים ובחולומות שלי. זה יוצר בי כזאת התרגשות.
כרגע, אני בבעיה. מונעים ממני להצטרף לחילות השדה, בגלל הטיפול הפסיכולוגי שלי. הצבא לא רוצה לקחת את הסיכון שאני "בטעות" אתאבד במהלך השירות שלי.
כן, לא אכחיש- זה מטריף אותי. במיוחד העובדה שסיפרתי שלקחתי בעבר רספירדל. לא קלטתי אז איזו טעות עשיתי.
אין לי סיווג בטחוני, ואני מועד להתאבדויות. זה אמנם "הפסד שלהם"...אבל זה בעיקר ההפסד שלי. וחבל. זה מצער אותי.
אני עוד איכשהו מתנחם בעובדה שאני אולי, אני ממש מקווה- אוכל להתנדב לצנחנים (כן, אני- עם הפחד גבהים שלי. להתמודד, זה שם המשחק!)
מעולם לא עצרתי להתעמק עד כמה זה מפריע לי, רק עכשיו- בבלוג. לכן אני כותב פה, כי רק פה אני למעשה מתעמת עם הצרות האלה. פה בחרתי לעשות את זה. פה בחרתי לשים אול-אין.
אני לא רוצה שיחשבו שאני עצלן, או פחדן- אבל אני גם לא רוצה שהתדמית החברתית היא זו שתדריך אותי בחיי. לא עוד. דיי. נמאס לי.
אני אעשה את הדברים בצורה שאני רוצה, בלי לחשוב, אפילו אם לא במכוון, איך האחר יראה אותי. שיקפוץ לי!!
אני רוצה לחיות את חיי, ולא לחיות את חייו של "דן הלפרין".
אני נכנס עכשיו לתקופה עמוסה, בית הספר וכדומה. אני יודע שאני אסתדר. לא אתן לעצמי לשקוע שוב בבוץ.
לפחות אין לי על הכתפיים את הכושר קרבי יותר (או את השקי חול...).
אז אני חושב שאפנה לפה בקרוב,
תמיד נחמד לפרוק קצת מהלב, ובעיקר מהבטן.
שלך,
דן, שר הטבעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: