שבוע טוב. שבוע נעים. כן, אני יכול לסכם אותו ככה.
מאיפה להתחיל?
מההתחלה: שבוע שעבר קיבלתי הודעה בפייסבוק מאחד האנשים שאימנתי:
"מה שלומך? רציתי להודות לך על הסמינר שהעברת לנו ביום חמישי מול הקבוצה ללא חגורה, עזרת לי המון לשפר את ה 360 ועוד... בכל מקרה אביעד החליט שאני אגש לבחינה יום ראשון ואני אמרתי שגם אני מרגיש מוכן, רצית לשאול או יותר נכון להתייעץ איתך, בתור אחד שמבין ומבין הרבה האם יש לך טיפים מסויימים שאתה יכול לשתף אותי... אם תוכל בכיף, אם לא גם מובן... בכל מקרה שיהיה לך סופ"ש מעולה ותודה על הסמינר:
זה היה כל כך מרגש בשבילי לקבל את זה. זה כל כך טוב לי לדעת שאנשים באמת אהבו והעריכו את ההשקעה המנטלית והגרונית שלי (הילדודס עשו לי צרות...:P)
הוא ביקש טיפים. הוא ביקש עזרה לקראת המבחן שלו לחגורה צהובה (החגורה הראשונה בהיררכיה). לא יכולתי להתאפק: כתבתי לו מסמך של 4 עמודים!!
אני ממש גאה בעצמי על כך. הוא עצמו נדהם:
"דן תודה רבה, לא ציפיתי לכזאת השקעה, מצד שני אתה משקיע כל כך הרבה בלאמן אותנו אז למה שתשקיע פחות גם בחומר המילולי, שוב תודה רבה ושיהיה לך סופ"ש מדהים, המאמן"
ממש אורגזמה למאמן צעיר.
נתתי גם למאמן שלי לקרוא- הוא כתב לי שהוא מאד גאה בי על כך.
כן, התחיל סופשבוע נפלא, בו הייתי רגוע, וגם יכולתי לחשוב בצלילות. לפתע, היה לי גם קל לשים את נושא רננה בצד, כי אחרי הכל- הוא כבר היסטוריה.
אפילו מהניסוי בכימיה נהנתי- הכנו גלידה בתבנית שהיא מן כדור, שאליו מכניסים את החומרים לתא הנמצא בתוכו.
בצד השני של הכדור היה פתח מלא בקרח- לשם הכנסו מלח בישול. הטמפ' ירדה...שיחקנו מסירות בכדור- ולבסוף הייתה לנו יופי של גלידה.
בסופשבוע הזמינו אותי לכנס של קרב מגע שמתקיים ביום שלישי בפרדס חנה. המחשבה על כך גורמת לי להיות מאושר. כבר זמן מה חיכיתי לפגוש שוב את כל החבר'ה מהקורס מדריכים בקיץ. הם מתאמנים בעמותה הנקראת "האגודה לקרב מגע חיים זוט"- ודרכה עשיתי את הקורס. איזה כיף!
הם אנשים טובים, באמת. אחד אחד.
המורה שלי לנהיגה חזר מהסוטול של תאילנד, ועכשיו- ביום רביעי הבא- ה6 לינואר אני ניגש לטסט ראשון!
אני מודע לעובדה שאני נוהג לא רע בכלל, ות'אמת- אני דווקא אוהב את הפרפרים בבטן. ב7 בבוקר טסט- תאחלו לי בהצלחה!
היום הייתה לנו הרצאה של עורכת דין על תאונות דרכים. ההרצאה הכי טובה שהייתה לנו בנושא עד כה! היא דיברה לעניין, הראתה המוני קטעים (חלקם מזעזעים לגמרי!) וסיפרה סיפורים ודוגמאות. בהחלט נהנתי. אחד הקטעים היותר משמעותים לדעתי היה הקטע בו היא קראה מכתב בדיוני (אשר נכתב באמת) באחת הסדנאות שהיא העבירה:
המכתב דיבר על ילד שלא נכנע ללחץ חברתי, ולא שתה במסיבה, ולאורך כך הדרך הודה לאימו שחינכה אותו. הוא כתב על כך שכשנסע הבייתה הוא נסע בזהירות, כמו שהאמא ביקשה- אבל הבעיה היא שמולו נסעו שיכורים. הוא נפגע. נהרג! החמורים רק נפצעו קל. הוא סיפר על הגסיסה, על הדם ועל רגע המוות. אני חייב לציין שאם זה לא היה מביך, לא הייתי מונע מן הדמעות לזרום.
אבל החלק המשמעותי ביותר בהרצאה, קרה למעשה ממש בשיאה. קיבלתי SMS. את אותה רעידה קטנה בכיס.
כשהסתכלתי על הצג החיצוני של הפלאפון ראיתי את המלה "קיץ". ידעתי שההורים רוצים לנסוע איתנו לחו"ל בקיץ, וחשבתי שהם בדיוק החליטו לאן.
כשפתחתי את הטלפון לראות את ההודעה- לא ידעתי אם לבכות או לצחוק: אנחנו נוסעים לשליחות להולנד ל3 שנים.
נדהמתי. לא האמנתי. ידעתי שמבחינת המשפחה זאת רק עוד פנטזיה נחמדה- אבל כן, אנחנו נוסעים לאירופה. להולנד.
אני בהלם. אני פוחד למען האמת. ההורים יעזבו אותי פה- אהיה חייל בודד.
אמנם, יש לי את האפשרות להצטרף אליהם לשנה, אבל אני באמת תוהה מה אעשה שם במשך שנה שלמה?
חלק טוענים שאפשר ללמוד- לא, רק שנה? אני לא אשיג בכך כלום.
חלק אומרים שזאת הזדמנות פשוט מעולה לטייל באירופה, לפגוש אנשים חדשים וכולי. כן, זה דווקא נשמע חלום טוב, אבל בתור אדם שלא טייל, לצערו, לעולם לבדו- טיול בודד באירופה ניראה לי קצת מוגזם בשביל פעם ראשונה.
אני בשום פנים ואופן לא אגרום למשפחה שלי לא לנסוע בגללי. אני צריך לדעת להתמודד עם העצמאות שלי- כי זה גם שיעור לחיים העתידיים. גם ככה בצבא אהיה בלעדיהם רוב הזמן, כך שזה פשוט לא רלוונטי למנוע זאת מהם.
כן, אני פוחד וזה מלחיץ אותי קצת, אבל אם הכוחות האמריקנים פלשו לאומהה ביץ' ביום הרה הגורל, והצליחו- גם אני אצליח לעבור את זה.
טוב, אני בהלם ראשוני בנתיים, אבל אני כמובן מתכוון לדבר עם ההורים שלי על זה, ועל האופציות שלי בכל העניין.
שיהיה המשך יום מעולה!
דן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: