יום אחד, הרבה חדשות.
התחלתי את היום בשגרירות הגרמנית בת"א. כן כן- מתחת לפנים הרוסיות וצבע העור הפולני- יש בי גם גנים ארים.
זהו בהחלט עוד צעד לעבר המעבר להולנד. אני עדיין לא תופס את העובדה שאני הולך לעזוב את חיי שבניתי לי פה, בארץ- ואתחיל חדשים בארץ זרה מלאה בלונדינים ובלונדיניות.
כשחזרתי לבית הספר, הגעיתי לספריה ושם ראיתי את איתמר. הוא ישב עם רננה. חברים טובים הם נהיו, משום מה. שנה שעברה זה נראה כאילו היא לא סובלת אותו.
בכל מקרה, איתמר וגיל התנפלו עליי בהודעה מאד מוזרה: נבחרתי לשאול את אהוד ברק שאלה מטעם נציגות התלמידים, בעת הביקור שלו בבית הספר ביום שלישי.
"מה הוא מחפש פה?- בא להשלים בגרויות"? :) שאלה מעניינת.
אין לי מושג מה אשאל אותו, אבל אני חושב בכיוון של שלום. אחרי ששחיקתי במשחק PeaceMaker של "חברת פרס לשלום", הופח בי הרצון לראות את מדינת ישראל מגיעה להסדר כלשהו עם הפלסטינים. אז מסתבר שהארגון את עבודתו עשה.
בכל מקרה, יש לי כבר סיום לשאלה: "...האם השלום הוא לא רק חלום?". זה נתן לי את הכוון. מפה אנסה לחשוב איך אנסח את השאלה, שכניראה תהיה אל מול מצלמות.
אבא שלי אמר שהוא יעזור לי לחשוב, או בכלל הוא יציע את השאלה, כי הוא מת להתקיל אותו. אבא שלי עובד עם ברק במשרד ראש הממשלה, והם מכירים טוב. אני חושב שהוא רואה בזה משחק!- אני אוהב את אבא שלי (:
אבל הדבר שעניין אותי בעיקר היא העובדה שהם בחרו בי. בחרו בי, אמנם בנוסף לעוד כמה אחרים (אני פשוט לא מסוגל לשמור את כל הקרדיט לעצמי...), אבל בי. אני רואה בזה עובדה מוצקה לכך שאנשים מעריכים אותי, ואת הכישורים שלי.
הייתי יכול לקפוץ לשמיים, אילולא קרה משהו לפני זה:
כמו שאמרתי, רננה ישבה עם איתמר בספריה. כשהיא תכננה לעזוב, היא ביקשה ממנו שלא יגלה לי על מה הם דיברו.
מכאן מיד הבנתי שכניראה יש לה חבר חדש. פה התרחש דבר מוזר, בתוך מוחי.
עד כה, קינאתי בצורה בלתי נלאת אחרי אותו אדם שרננה מנסה להתחיל איתו, גם אם לא הכרתי אותו בכלל.
עם זאת, ברגע שהבנתי שיש לה מישהו חדש- בום, טראח, מה קרה?- התנפצה לה הקנאה.
הרגשתי טוב!!
מוזר למדיי, אבל אני חושב שאני יודע למה הגבתי ככה למקרה הזה:
הכמיהה שלי לרננה התחלקה לשניים: צד אחד בי רצה את אותה רננה שאיתה הייתי לפני שנה בדיוק. בתחילת הקשר- אז היא מדהימה ללא ספק כלל!
צד שני רצה, ועדיין רוצה, לשבור ולנפץ כל רגש שלי הקשור אלייה.
בתקופה האחרונה כל מחשבותיי היו נתונות אך ורק לה, מסיבה שאני פשוט לא יודע להסביר. ופה שיחק הצד הראשון- הצד שקיווה אי שם, בסתר ליבי, שכן אחזור לרננה. לאותה תקופה נפלאה. עם זאת, כאשר העובדה שלרננה יש חבר חדש נהייתה מוצקה, הצד השני שבי תפס את מקומו- כי השלמתי עם העובדה הזאת.
זאת אמנם רק תיאוריה, ואני באמת מקווה שזה קשור איכשהו לתגובה שלי. אחרת, משהו באמת לא בסדר איתי! :)
ולכן, בנימה זאת אני רוצה להודות לרננה- תודה שעזרת, ואת עדיין עוזרת לי, להתגבר עלייך.
חוץ מזה, אני- כמו רבים ברחבי הארץ, ניגשתי למועד ג' באנגלית. משום מה, אני לא מרגיש שום בושה שפשוט לא הצלחתי במבחנים הקודמים, (בתקווה שבזה כן הצלחתי).
המבחן היה קל, כמו הקודמים- ויצאתי באותה הרגשה: הוצאתי 100 ואם לא- משהו באמת לא בסדר איתי. בשני המקרים האחרונים- הוצאתי תוצאות עלובות (70, 80) ופשוט לא יכולתי למצוא סיה לכך. אי לכך, אני באמת קצת לחוץ- אני כל כך מקווה שהצלחתי הפעם.
בבקשה!
או, כן- זה מחזיר אותי לדילמה פילוסופית שאני כבר מתעסק בה שנים: האם קיים אלוהים?
למען האמת, עד עכשיו האמנתי ודחקתי בעצמי להאמין בכל כולי שאין הוא קיים. הוא לא הגיוני. איך הוא יכול להיות הגיוני?: הרי היקום הוא אין סופי, כך שלמה הוא יתבונן בנו, בני האדם? הרי אנחנו לא מושלמים. התנ"ך מוכיח את זה יופי! (אני עדיין תומך ברצון האלוהים לקרוע לנו ת'צורה- אחרי כל מה שעשינו לו, לפחות- בתקופת המקרא).
עם זאת, תמיד הייתה בי התחושה, שלמרות שהישות האלוהית היא אינה הגיונית, יש כוח מסויים, או ישות מסויימת, אם תרצו- בעולם. אני באמת באמת לא יכול להסביר את התחושה הזאת- אולי זאת אמונה? הסיבה שבגללה הקנטתי בסתר ליבי אנשים רבים. מפגרים כיניתי אותם.
לאורך כל חיי, התפללתי פה ושם בעיתות מצוקה לעזרה. פשוט ביקשתי עזרה מהקיר (לא הכותל), בתקווה שמשהו, או מישהו שומע את זעקתי.
עד כה טענתי שאני אתאיסט. כעת לא- אני מאמין באלוהים. פשוט כך. בלי כל יכולת להסביר את הרגש הזה, אבל כבר למדתי שמרגשות לא מתעלמים.
בכל מקרה, שבוע הבא אני ניגש לטסט שני. אני מרגיש רגוע לגבי זה, על אף שאני בטוח שאיזה איבר מתכווץ בלחץ כרגע אי שם בקרביי.
שיהיה סופשבוע מעולה לכולנו!
דן.
נ.ב- "הנה הם באים, ימים של שקט..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: