RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2010
Into the sea
אני כל כך נהנתי. הטיול שעשינו השבת היה באמת מעולה. זה מזכיר לי את אותו ישראלי שטיפס את האוורסט: זה בער לו בעצמות.
אני כל כך אוהב לטייל, ואני בהחלט שמח שגם החברים שלי.
התחלנו את הטיול אתמול, למעשה. נסעתי אל חבר, ומשם הלכנו ברגל למושב משמרת, ללון את הלילה בביתו של חבר אחר.
אנשים חדורים במטרה אחת: לטייל ולהנות כמה שאפשר.
את המסע האמיתי התחלנו למחרת ב7:30 בבוקר. קמנו, ארזנו ויצאנו לדרך.
בסתר ליבי ציפתי שאראה כל סימן לרננה, אבל ידעתי שכבר עדיף לי למלות טופס אחד ויחיד של לוטו, מבחינת הסיכויים.
יצאנו לעבר בני ציון, דרך פרדסים ושבילים. פשוט כייף לטייל, לצחוק, להצטלם ולהתשדל ולדחוק כל דאגה מליבנו.
ידעתי שהעובדה שהייתי שוב במשמרת בלי לראות את רננה, מציקה לי. סתיו, חבר טוב שלי, ניסה לעודד את רוחי. בסופו של דבר, הוא דיבר בהגיון: ייתכן ואני פשוט מתגעגע לחברה, ואולי לא לרננה עצמה. מי יודע? "...ארוכה ביותר הדרך לשכוח..."
המשכנו ללכת והגענו לפארק הלאומי של "בני ציון". סתם עוד שמורת טבע- לא יפה, לא נקייה והנוף- הנוף פשוט משעמם. חבל לי שזה המצב פה בשרון. שום פיסת אדמה שמחממת את הלב. בכל אופן, את השמורה עברנו בקו ישר, בכדי להמשיך במסלול- ובדרך סתיו התלונן על אנשים עירוניים. "הם פשוט לא מתאימים לטבע", טען. אולי אפשר להבין אותו: הייתה שם קבוצת מטיילים שבתוכה ילד שאל את אימו אם הוא יכול לזרוק את השקית על הריצפה. כמובן שהוא נענה בשלילה. אבל הבורות שלו הדהימה אותי: "אמא, למה אי אפשר לזרוק את זה על הרצפה?!"- פשוט לבכות. חינוך נוראי, אין מה לומר. אני מקווה שישרשו בו טוב מאד, שכל מי שמזהם את ארץ ישראל, יש לו עסק איתי :P
משם עברנו מסילת רכבת, והנושא שעלה לשיחה הוא "עיר האוהלים" המתוכננת לנשף הסיום. עיר האוהלים- משמע אוהלים לסקס פרוע של חברי השכבה עד אור הבוקר. זה היה במחזורים קודמים, זה כמובן יהיה גם השנה. חוץ מזה, נפוצה השמועה ש"דורקס" ייתכן ויממנו את הנשף. הורמונים :)
הגענו לגעש. חצינו גשר, קנינו פיתה דרוזית עם לבנה וזעתר, ויצאנו שוב לדרך. נכנסו לכפר, וסתיו (שלא התגבש כדמות רגישה במיוחד בעיניי) הדריך אותנו בדמעות במקום בו הוא גדל. אני בהחלט מעריך ואוהב אותו. עד כה, הוא ארגן טיול למופת.
עברנו את הכפר, ויצאנו לשמורת הטבע של געש. ביניהם הייתה ביצה / אגם. היה נוף מרהיב למדי, וכמובן שלא יכולנו להתאפק ועשינו בוק תמונות לכל אחד מחברי הקבוצה.
המשכנו ועשינו בדרך עצירה בפינת התכנסות / גן שעשועים שחברי הכפר בנו על העצים. אומגה, בתים על עצים וקירות טיפוס. כן, היה ממש נחמד.
בשמורת הטבע היה בהחלט מדהים. הנוף, אוי הנוף. ממש אורגזמה למטייל. המחשבה שהייתי לוקח לשם את רננה, פשוט לא נתנה לי מנוח. אבל כבר לא היה לי איכפת. נהנתי מכל רגע!
ואני בטוח שהייתי נהנה גם איתה! :)
צילמנו אין ספור תמונות נוף, ותמונות שלנו עצמנו- וקבענו שאנו חוזרים לשם, בניגוד לחוקים, ועושים לילה על המצוק. זאת בהחלט תהיה חוויה טובה!
ירדנו לים, ועשינו הליכה של 5 קילומטרים מחוף געש עד חוף פולג. היה כבר קשה, והרגליים דאגו להזכיר לי את ה20 ק"מ האחרונים שעברנו. התערבנו על השעה שבה נגיע- התערבנו על פקודת "פול" (הפקודה שאותה אפשר לתת בכל עת, ועל הנפקד לרדת לשכיבות שמיכה- לא משנה באיזו סיטואציה הוא נמצא. כן כן, גם באמצע טקס יום השואה לדוגמה- לא אני המצאתי את החוק, אבל אני חייב לציין שזה מלהיב). חוץ מזה, את כל הדרך העברנו בבדיחות חוזרות ונשנות מהסרטון המפגר "גדלתי כמעט בר מיצווה"- כל כך מטומטם, אבל הבדיחות שם נעשו למין מסורת בטיולים. אה, כן- גם השירים של חבר שלנו דניאל, שהם מזעזעים למען האמת- זוכים לקבל את מקומם הראוי. אנחנו פשוט לא הפסקנו לשיר ולהתפקע. אילו הוא רק היה יודע :) (http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=2598535- השיר להתבגר. תקשיבו למילים, אנחנו פשוט לא יכולנו שלא להעיר- אנחנו פשוט חברים נוראיים! ).
תכננו לעשות על האש בסוף המסלול- בחוף פולג.
בדרך ראינו את האסון טבע- המקום היה מטונף. ררררר....
הזכרונות על הכאבים, המאמץ, הקושי והסיפוק היו חזקים ומרעננים. אבל לא, ידענו שאין סיכוי שאנחנו עולים אותו אז, הרי רצינו לשמור על הטעם הטוב של הטיול..! :)
מיד כשערכנו את כל הציוד לארוחת הצהריים המתוכננת, התחיל לרדת גשם. מוזר, היה רטוב וחם.
אספנו את עצמינו ונסענו עם אבא של סתיו לכפר הס, לביתו. עשינו שם סעודת מלכים, לא פחות- וצחקנו המון. בדיחות מפה ועוד הודעה חדשה- ואפילו שתיתי לראשונה בקבוק בירה שלם. זה היה פשוט מגרה ומזעזע בו זמנית. אני פשוט לא סובל אלכוהול, ואני דווקא שמח בחלקי!
לאחר מכן, אמא של סתיו הכינה לנו הר של מוס תותים, אבל החלטנו לשחק עליו. שיחקנו משחק טריוויה מומצא, וכל המקדים לומר את התשובה הנכונה, זכה בכף הגונה של מוס. כמובן- שלא שמרנו על זה. גנבנו מהקערה בכל הזדמנות אפשרית!
מסביב לשולחן ישבה גם אחותו הקטנה של סתיו. שמה יעל, והיא פשוט מתוקה בעיניי.
מהרגע הראשון שראיתי אותה, רציתי אותה. ולמרות זאת, ידעתי שאין זה אפשרי. היא קטנה ממני ב4 שנים, והיא אחותו של סתיו, שכבר רתח עליי בעבר, בעילה שניסיתי להתחיל איתה. לא אכחיש- זה היה נכון :)
היא באמת כל כך חמודה. היא אחת הבנות היחידות שפגשתי או ראיתי שהשכל שלהן לא היה חייב להחשב כקריטריון למשיכה כלשהי שלי אליהן.
עולם אכזר :)
בסוף הערב, תום, חבר נוסף שלי, נהג חזרה הבייתה. אוף, דאמט, כוס אמק, באסה, לעזאזל ושאר שארי ירקות. אני נכשלתי אתמול שוב בטסט. אני באמת ובתמים מאכוזב, הפעם.
במשך יום שלם האמנתי, שזהו- עברתי את הטסט. אבל הנכשל האדום באתר משרד התחבורה לא השאיר מקום לספק- בשביל להיות טסטר, אתה צריך להיות בן זונה. אחרת, אתה פשוט לא מתאים :)
אני מרגיש את זה בוער בעצמותיי. אני יודע לנהוג, ואני יודע את זה בכל כולי. אני אוהב לנהוג, ואני כבר רוצה לאחוז את ההגה- כשהלחץ של טסטים והגבלת זמן הוא רק עוד זכרון מודחק ורחוק. לעזאזל.
אני כמו מוניקה, מחברים- כמו שהיא מוכנה לילדים, אני מוכן להיות נהג.
היא אימצה ילדים, בסופו של דבר. אני אשכב עם הטסטר/ית XD
אני יודע שאעבור, אבל אני מקווה שיתמזל מזלי, וזה יהיה כבר בחודש הבא. מעולם לא הייתי יותר מוכן לנהיגה, ממה שאני כעת. אנ יודע את זה.
טוב,
אני באמת מקווה שמחר יהיה יום טוב. בעצם, הוא יהיה! יום קצר, נעליים חדשות, ולא יותר מדיי דאגות.
שיהיה לילה טוב,
דן (כהן) הלפרין.
נ.ב- אגב, גיליתי אתמול שהשם שלי אמור להיות עם "כהן" כתוספת של שם המשפחה. הוא הורד כשמשפחה עוד הייתה ברוסיה, לפני עשרות שנים- בעקבות הפרעות ביהודים.
כן, מסתבר שמה שאנשים רואים בי הוא דווקא נכון. אני כן רוסי,במידה מסויימת.
אוי, פשוט טוב לי.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: