RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2010
האור, יזרח האור.
כמה שאני אוהב לשמוע שירים בלופים. את האחרים בבית זה פשוט משגע, אבל אני כל כך נהנה.
למרות שלאחר תקופה מסויימת אני כבר לא יכול לשמוע את אותו השיר, קשה לי להפסיק לשמוע אותו מרוב שהוא יפה. למשל "גאולה" של חמי רודנר, "הלוואי" של בועז שרעבי וכולי.
ממליץ.
רע לי הלילה. רע לי מאד.
אני לפני שבוע החלטתי בלב שלם שאני לא מתכוון לכתוב פה יותר, מכיוון שאני לא תמיד כותב פה בשביל עצמי והפורקן, אלא בשביל שאנשים יקראו.
גיליתי שאת הבלוג פתחתי בגלל שרציתי שרננה תמצא אותו, ותדע מה קורה איתי, בתקופה שלאחר הפרידה- היא נתנה לי את הרעיון לפתיחת בלוג, בסופו של דבר, שכן יש לה אחד משלה. הבנתי את זה כשהיא הייתה במסע הישראלי, ולי לא היה חשק לכתוב.
לא היה לי רצון לכתוב דבר, והיה לי שבוע כמעט פשוט נהדר. תפסתי את עצמי מבחינת הלימודים, ואני חוזר לאט לאט למיטבי. עזרתי המון בהכנות ליום חשיפה של 'חברת א"ל (איכפת לי)', ואפילו הזמנתי מתמר לצאת איתי לנשף הסיום. היא אמרה שהיא כבר תפוסה, אבל אני הרגשתי מאושר מפאת העובדה שפשוט ניסיתי. סוף סוף ניסיתי לעשות משהו ביני ובינה, כשזה לא במסנג'ר- אלא ממש פנים מול פנים. היה שווה כל רגע.
כל כך הרבה אנשים אמרו לי שאני ותמר מתאימים, אבל בתוכי ידעתי שבסופו של דבר- אני אהיה עם תמר, באותה מידה שהייתי חוזר לרננה. בקיצור, אסימטוטה אנכית של X=0.
"תמיד תאמר את האמת, גם היא תוביל אותך למותך".
המשפט הזה הדהד במוחי במשך כל השבוע- כאילו עליי לדבוק ברצונות שלי, כמו עם תמר למשל, אבל גם ברצון לשמור על כנות, צניעת, חוסר אגו וכדומה. אני עובד על זה. באמת משתדל. זה לא קל.
היום אותו אדם שנכשל איתי בטסט השני עבר את הטסט השלישי שלו. לא יכולתי שלא להרגיש את הצביטה הקלה בלב. פשוט בא לי לבכות מרוב לחץ ואכזבה שזה עוד לא מאוחרי גם.
אני כל כך רוצה לקבל את הרשיון שלי כבר. אוף.
אני עייף ומדוכא. קורה.
אני לא מבין למה אני נמשך כל כך לקרוא בבלוג של רננה, עדיין- חצי שנה אחרי כל הספור. בכל פעם שאני נכנס לשם, הלב שלי צונח למכנסיים. כל כך קשה וכואב לי לקרוא כל דבר שהיא כותבת, לא משנה באיזה נושא בכלל.
היום למשל, גיליתי שהיא פשוט מתעבת אותי. זה כל כך מציק לי...זה כל כך מדכא. על אף שהייתי חבר נוראי, בסופו של דבר- זאת לא סיבה להרעיל אותי.
אפילו המחשבות על האהדה והערצה של החניכים מהלחימה הישראלית לא מעודדת אותי כרגע. ביום רביעי הייתי שוב ברעננה- המאמן שלי אביעד נפצע ברגלו, והזמין אותי לאמן בשבילו את הקבוצות. כמובן שהוא עזר לי לאורך כל הדרך, אבל הוא נתן לי כינוי מתאים: אווטאר. הוא דיבר, אני ביצעתי. הוא אדם כל כך טוב, ואני והוא נעשים לחברים לכל דבר. איזה כיף!
עם זאת, לאחרונה שאני מרגיש אני מפקשש בכל דבר שאני עושה בלחימה, ואני באמת מתוסכל מזה. אבל אני דואג להזכיר לעצמי כל הזמן שאני טוב, ושקשה יש רק בלחם. הוא אפילו טעים, אגב.
כשאני פורק את תסכולי מול אחי, יובל- הוא תמיד דובק בטענה שאני מבצע דברים בצורה מושלמת פשוט, ושלפעמים אני מבצע דברים אפילו טוב יותר מאביעד עצמו.
למה אני פשוט לא מסוגל להאמין לו?
למה קשה לי כל כך לאחרונה?
אני עדיין נתקל בבעיות אגו רציניות. האגו שלי נפגע כשני לא מבצע תרגיל בצורה מושלמת, לפחות לדעתי, או כשאדם בדרגה נמוכה משלי מכה אותי. אני כועס על עצמי במצבים שכאלה. הדבר הזה גורם לי להיות מסוכן- אני פוגע בחברים שלי. אני חסר שליטה במצב שכזה. קשה לי עם זה- עם העובדה שלפעמים אני לא שולט בעצמי ובכעס שלי.
כך היה למשל בשיעור נהיגה האחרון שלי- במשך חצי שיעור הייתי לחוץ, והרגשתי שהנהיגה שלי פשוט נוראית. לא הייתי ערני, הברקסים שלי היו חדים למדיי, אם בכלל לחצתי על דוושת הברקס...חניתי בצד, בצורה מרושלת למדיי- נחתי, ואלי, המורה שלי, נתן לי עצה- לדבר בקול רם בזמן הנהיגה. זה עזר לי, והרגיע אותי. נהגתי טוב. כן! איזה פרץ של התרגשות עבר בי כרגע...!
אני חושב שכרגע אני לומד להעריך כמה חשוב היה הטיפול הפסיכולוגי שלי, שליווה אותי לאורך כל החטיבת ביניים והתיכון. יש חלל בחיי עכשיו, כי אני לא מוצא את מי לשתף כמו שצריך.
ולכן חזרתי לכתוב פה- ואני אדאג שזה יקרה רק אם אני באמת ארצה. כשארגיש שאני רוצה לכתוב, באותה מדה שרציתי להזמין את תמר לנשף- אז אדע שהגיע הזמן לדבר עם זרים...!
:)
זזתי לבהות בפייסבוק ולראות "אהבה בשחקים" ("Top Gun")
שבת שלום.
דן.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: