RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2010
"אתה חיי רק פעמיים...או שלא".
אני זז, מתחמק- מניח את ידי על היריב. אוחז בו, בכל כוחי- ותוקף. אחד
שניים, שלושה, או אפילו שבעים אגרופים מונחתים על פרצופו במיידית. הקוואלר,
שעליו אני מתאמן כבר שנים, סוף סוף מצליח, ובן זוג של על הריצפה. כאוב
ומובס.
כן, אני מת על האימונים האלה.
היה לנו אימון הגנות נגד סכין, והיה פשוט מגניב! דקירות מכל עבר, תזוזה- ומגן ראש שלא רק חוסם לנו את שדה הראייה, אלא גם גורם לנו להיראות כמו קופים של ממש. קופים עצבניים למדיי..!
אני פשוט נהנה לראות כיצד האינסטיקנטים שלי מתחדדים עם הזמן, ואיך הביצועים שלי נעשים זורמים ומוצלחים יותר.
כמות האנרגיה שהוצאתי, פשוט מדהימה- ובכל זאת, החיוך לא יכל לרדת לי מהפנים. אני פשוט אהבתי להידקר, לדקור ו"להגן על חיי". הרי באימון כולנו חברים, ואנחנו משתדלים לא לפגוע אחד בשני. למרות שיש איזה אחד שפשוט בא לי להרוג אותו לפעמים, אבל -"באמת דן, אתה חגורה שחורה, איפה השליטה שלך?!"..אני חייב להקשיב לאביעד, ולא להרוג את אותו ילד מעצבן, מטומטם, חסר טאקט אך גם חסר ישע. אוי, יהיה טוב לא לראות אותו יותר כשתיגמר השנה.
הגעתי למסקנה חשובה: אני חסר בטחון עצמי שזה לא ייאמן. אני באמת כבר כמעט לא בטוח בשום דבר שאני עושה. זה למה השיעורי נהיגה שלי לא ברמה, התרגילים שלי בלחימה לא בשיאם לפעמים, והתפקוד שלי לא טוב.
אבל השבוע טוב לי. אני בטוח יותר. אני מחוייך. אני מרגיש יותר בטוח בכל דבר שאותו אעשה. וזה למה למשל הוצאתי 100 במתוכנת שלי בע"פ באנגלית. וזה למה יהיה לי שיעור נהיגה טוב מחר, שאליו אני כבר מחכה בשקיקה.
האגו הגדול שלי נובע מחוסר הבטחון העצמי שלי. הוא נובע מתוך ממאמציי הקשיים להיות בטוח בעצמי:
אם היה לי בטחון בעצמי וביכולותי, לא הייתי צריך להרגיש כיצד אני מצטמק כשאני חוטף מכה באימון, והייתי אף מפרגן לחברים שלי. אבל השבוע טוב לי, ואת האגו שלי הבסתי לעת עתה- כשהוא יחזור, אני גם אחזור לכתוב פה יותר.
מה אתם אומרים? הגיע הזמן לשכוח מרננה? הגיע הזמן להתחיל להלחם בדחף העז להכנס לבלוג שלה, לקרוא את הפרטים שאני פשוט לא רוצה לקרוא, ולהלחץ? כל פעם שאני מנסה, כואב לי ממש. כאילו אני פשוט חייב לקרוא בבלוג שלה. אני כמעט ולא מתעניין במה שהיא כותבת, ובכל זאת אני נמשך לשם כמו עש לנורה. בדיוק כך- מגיע למנורה ונכווה.
אני מתסכל עלייה בבית הספר, וכשאני רגוע למדיי- אני פשוט לא מבין מה אני רוצה ממנה עכשיו. מה מצאתי בה אז: עדיין אותה ילדה. עדיין אותה מנייאקית. כל כך קשה לומר שלום בחזרה? אני סך הכל רוצה לחיות בשלום בבית הספר, ולהיות מסוגל לעבור לידה בלי לאבד את הראש.
הגיע הזמן, אתם לא חושבים? הגיע הזמן להחזיר לעצמי את חיי שאיבדתי. אני לא חיי פעמיים, כמו ג'יימס בונד- אני לא יכול לבזבז חודשיים שלמים על כלום. האם אי פעם מישהו הבין את התופעה הזאת? הגעגועים הריקניים? המשיכה חסרת המשיכה?- ממש להיות זומבי!
לאחרונה אני מנסה לעבוד על דבר חדש. גיליתי לאחרונה גורם עיקרי לניתוק שלי מהרגשות שלי:
אני מוצא את עצמי בהמון מצבים, מתנתק מעצמי, ועובר לחשוב כיצד אדם אחר היה רואה אותי.
אנסה להסביר: כשהייתי עם רננה, למשל- לא היינו שם, היא ואני- אלא רק היא ועוד גוף של אדם זר. אני כאילו הייתי אדם אחר אז, כאילו יצאתי מתוך גופי, ובכל זאת נשארתי בו.
כל כך מוזר לנסות להעלות את המילים האלו כל כתב. את אותן רגשות. את אותה מלחמת תופת.
אבל לפחות אני יודע במה מדובר- ואני מנסה להתמודד עם זה. אני מנסה ממש להרגיש פיסית את היישות שלי בתוך הגוף שלי. להיות מחובר לגוף שלי, ולא רק למחשבה.
וזה עובד!! אני מסוגל להרגיש פרפרים בבטן שוב, מסוגל להריח שוב, מסוגל להרגע שוב- מסוגל לחשוב שוב. אני מסוגל להיות עצמי, אבל זה כמובן בא בגלים. מדיי פעם אני דן הלפרין, ומדיי פעם אני זומבי.
בבית הספר התחילו להעביר לבנות י"א אימוני קרב מגע על חשבון שיעורי ספורט.
אני סתם מציין את זה, כי הרעיון לעשות זאת התבשל במוחי כבר לפני זמן רב. היום ביקשתי אישור מאביעד להעביר קורסים בבית הספר של קרב מגע, אך בהתנדבות. הרי צריך לשמור על עקרון זכויות יוצרים, ולכן אני לא יכול לעשות זאת על דעת עצמי. ביקשתי מאוריאל להצטרף אליי לעבודה, והוא אפילו שמח. סיפרתי על כך לחברים, והם ממש תמכו ברעיון. איזה כייף זה הולך להיות!
הרעיון של ההתנדבות הגיע אליי מאותה חברת א"ל, שחברי תום הקים. אותה חברת התנדבות שביום שישי הזה הולכת לחוף פולג לנקות את החוף!
אני לא יודע אם אלך, כי על אף שאני מודע לחשיבות שבכך, ועל אף הזיקה שלי לנושא איכות הסביבה- פשוט לא בא לי. תום ממש בונה עליי שאצטרף אליו, אך כל מה שעשיתי עד עכשיו (פתיחת החנות הירוקה, הכנה ותליית שלטים בבית הספר וכו') היה אך ורק בשבילו. לא לעצמי.
אני מתנדב בשביל תום, ולא בשביל ילדים.
אני מתנדב בשביל תום, ולא למען איכות הסביבה.
אני מתנדב בשביל תום, כי קשה לי לומר לו- לא.
טוב, אני אחזור בהזדמנות!
שיהיה שבוע מעולה!
דן.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: