RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2010
פרידות הן דבר אכזר.
הבילבול, המועקה והיגון. כל אלו מציפים אותי כמו הצונאמי את חופי תאילנד והודו.
אני מודה, מודה שקשה לי, מודה שאני מתקשה לראות את סבלות אחרים, ומודה שאני לא חכם מספיק בשביל לעשות את החשבון הפשוט, לפעמים.
פגעתי בה, וידעתי שאין לי דרך לברוח מזה. שבוע שלם עבר עליי במהלך החופש הגדול, כשהסוגייה היחידה שמטרידה, ולמעשה מטריפה אותי: למי אנחנו יחד? למה כל כך קשה לי לקבל אותה, ואת הקשיים שלה? למה לא רציתי לנסות לתקן? למעשה ידעתי שזה לא אפשרי. לומר שאני לא אוהב אותה, אחרי כל הזמן הזה יחד- כל הזמן ששיקרתי לה? לא, לא הייתי מסוגל להמשיך.
אני מודה שהיו לי בעיות איתה גם במהלך הקשר שלנו- אבל המשכתי להלבליג, כי לרוב היה לי טוב איתה. הגענו למצב שבו הפרידה שלנו הייתה הדבר היחידי שהיה אמיתי באמת בקשר שלנו. באותם רגעים, שהיינו שם על מיטתה, כשהיא מנסה למשוך אותי חזרה אליה בכל הכוחות שנשארו לה אחרי שבישרתי לה שאני לא רוצה להמשיך- באותם רגעים, רציתי לספר על הכל. על הכל הבעיות שהיו לי איתה,על כמה אני היא עצבנה אותי לפעמים, עד כמה קשה לי לקבל את העובדה שאני חושב על להיות עם אחרות- על כמה שכואב לי, ואני לא מבין למה.
אז לא הבנתי, וגם עכשיו אני לא מבין.
מבולבל, כן- הייתי לאורך כל הקשר, ואני עדיין. באמת שלא הצלחתי להבין כמה פגעתי בה. אני יודע כמה נלחצתי, וכמה התת מודע שלי ניסה להרחיק את המחשבות שלי עליה. לא יכולתי בכלל לחשוב עד כמה פגעתי, ועד כמה אני פוגע בה.
מאז שאני זוכר את עצמי, יצרתי לעצמי בעיות, שהשטלתו עליי כמו הנאצים על אירופה. אני לא יודע כיצד להתמודד איתן, אבל זה לא אומר השמחתרת הצרפתית לא נמצאת כל הזמן בפעולה, על אף אבידותיה הקשות- כן, אני פוגע בעצמי, בשביל לרפות את עצמי. את צודקת, את פשוט צודקת רננה- יש לי עוד המון על מה לעבוד, ואני מצטער שאת בכלל נקלעת לתוך החור השחור שבתוכי. אני קורא שוב ושוב את הבלוג שלך, כי קשה לי לראות שאת ממשיכה הלאה- ואני תקוע במקום. אני נמשך אלייך בצורה כל כך מסתורית, ואני לא מבין למה. האובססיה שלי כלפייך- היא זו שהפכה אותי ל"זומבי" מלכתחילה. לא את, אני. אך ורק אני. הקנאה שלי, הורגת אותי. הקנאה שלי בבני הזוג הבאים שיהיו לך, פשוט קורעת אותי. אני רוצה להתנצל, אבל אני לא יודע על מה. אני פוגע בך, ואני מודע לזה. אני פוגע בי, ואני מודע לזה. אני פוגע בכולם, ואני כואב על כך.
את האמת? עם כל הטינה שיש בבלוג שלך כלפיי, את אותה טינה שאני מבין שמגיעה לי- אני מקבל- ואני אמשיך לחזור על הפוסט הזה רבות. אני יודע שאני פשוט עיוור לצרות שאני גורם. אני עיוור לחיי האחרים שסובבים אותי. אני מאז שהכרנו, הייתי עיוור לך- רננה. אני, דן- לא החבר שהיה לך. החבר השנוא על שנינו. החבר שגרם לשנינו כל כך הרבה בעיות.
אני מתקשה, וכל כך רוצה לקבל את כל הביקורת שאת מפילה עליי. אני "עירום בחשיכה".
אני מרגיש דק, ללא כל קליפה. אבל כשאני רואה אותך, אני עוטה את אותן אלפי שכבות מעליי. יוצר מחדש את אותו דיסטנס, ואפילו באותם רגעים- אני מרגיש כמה אני שונא את זה.
אני שונא את ההתכחשות שלך אליי, למרות שאני יודע שהיא מגיעה לי. אני בעצם לא יודע שהיא מגיעה לי, אבל אני לפחות מסוגל להבין את זה.
למה אפילו עכשיו אני מנסה להרשים אותך, כשאני יודע שזה לא נותן לי דבר, אלא רק ביקורת שלילית מצידך.
אני מודה שמועלם לא התעמתתי עם נושא הפרידה שלנו כמו שצריך. זה לא שזה קשה לי- אני פשוט לא מצליח להעלות את אותן רגשות ומחשבות. האקס שלך- החגורה השחורה הזאת, פשוט דוחק אותי הצידה, ללא כל רחמים.
אני מרגיש כאילו הייתי רוצה לספר לך על כל מה שחשבתי עלייך, וכל הרצונות שהיו לי ממך, ממני ומהקשר שלנו, לטוב ולרע. אני יודע שהייתי רוצה לפנות ימים שלמים, בכדי שתוכלי לספר לי את החלק שלך בספור האימה הזה. אפילו אם לא היה לך כלום להגיד, הייתי רוצה לשמוע אותך.
כמעט כל דבר קטן, מזכיר לי אותך. אותך, רננה.
השיר Hable m- Geepsy KIngs פתאום נשמע כל כך יפה בעיניי- וכל פעם שאני שומע אותו, אני מפנטז כמה טוב היה לראות אותך באותו רגע. לראות אותך מאושרת, עם אותו חיוך שובב.
התמונה שהבאת לי ליום ההולדת שלי- לא פעם זרקתי אותה לארגז, ולאחר ימים ספורים עד שבועות החזרתי אותה למקומה על שולחן העבודה שלי.
אני יותר כמהה לנסות להבין איתך מה לעזאזל עבר עלינו. מה גרם לשנינו לרצות להרשים אחד את השנייה, על אף שהיינו אחד של השנייה, אמנם רק פיסית וחברתית. אמרת שאהבת אותי- שאהבת אותי באמת. אני רוצה שתביני שאני לא מסוגל להבין את זה כרגע, ולא ידעתי להבין את זה דאז. להבין שאת באמת נקשרת אליי, כשאני עצמי יצרתי חומת אבן מוצקה ביני לבינך.
אני לא אומר שרק אני אשם במערכת היחסים הדפוקה שהייתה לנו, אבל אני אסכים איתך אם תגידי שאני גרמתי לבעיות רבות מספור. אם זה הקיר, אם זה חוסר הבטחון שלי, אם זה הרצון שלי להרשים אותך, אם חוסר ההבנה של האהבה שלך אליי- או אם הפחד שלי להיות איתך, עם רננה שלי. עם החברה המקסימה שהייתה לי. שעל אף כל השקרים שלי, והעוינות שלי כלפייך, חיבבתי אותך. אפילו מאד. אמנם לא אהבתי, שכן לא אהבתי דבר באותה תקופה, אבל כן- כן ניסיתי לעבור את המחסומים שהחבר שלך הציב בפניי. מנייאק אמיתי, אם תסכימי איתי :)
"'...ואני יודע, שזכיתי- לאהוב....' לילה טוב רננה שלי". זוכרת את האסאמאסים הללו? את המשפטים האלו? אני מוכן להשבע שלא אמרתי את זה סתם בשביל לשמח אותך. המסרון הזה למשל, בא היישר ממני. באמת שמחתי כששלחתי לך אותו. כמה שמחתי לקבל את התגובה שלך.
אניי הייתי שם, רננה- הייתי בקשר- אבל לא מספיק. לא מספיק בשביל להיות איתך.
לרוב, את גרמת לי למבוכה כי הייתי אטום לדברים, ואני התעמתתי איתך- סתם. סתם כי פגעת לי באגו. שוב, לא באשמתך, אלא מרצונך הטוב- מהרצון שלך לעזור לחבר שלך, ואני ירקתי לך בפנים. חבר מרוקאי "לתפארת".
אני זוכר את הנשיקה, על אותו עץ עלוב. כמה שאת לא אהבת אותה, ותמיד הסכמתי איתך שהיא לא הייתה טובה. לדעתי, אגב- היא הייתה מדהימה. כואבת, מוזרה אבל כמעט מושלמת.
לא התייחסתי לאיפה הנשיקה קרתה, ומה הייתה הסיטואציה- פשוט רציתי אותך, באמת ובתמים. זאת הייתה נשיקה מדהימה.
אבל אז אמרת שאת אוהבת אותי, ושאלת אותי איך אני לא מסוגל לאהוב אותך בחזרה?
את יודעת מה הייתי צריך לעשות אז? לעמוד על שלי. להגיד לך שאני לא אגיד לך את אותו משפט קיטצ'י ויפייפה, לפני שבאמת אהיה מוכן.
ללא עמוד שדרה, ללא בטחון, ללא כבוד עצמי- זה היה החבר שלך.
אני תוהה המון, שאם היינו יכולים לחזור בזמן, האם הייתי חוזר לחיקך? לזרועותייך?. התשובה היא כן. אבל מה הרעיון בלעשות את הדברים כמו שצריך, עכשיו- לאחר שפגעתי בשנינו כל כך. פגעתי בך כל כך.
אני מצטער, רננה- ואני בכלל לא יודע אם תקראי את זה. אני באמת מצטער על הקשר המוזייף הזה שהיה לך איתי. אני מצטער גם בפני עצמי.
חוסר התקשורת שלנו, וכל הדברים שפשוט לא יישבנו בינינו- גורמים לי להשתגע.
בכל פעם שאמרת כמה ערכי יורד בעייניך, אני נפגע קשה אף יותר. למרות שאני מנסה משתדל ומנסה להתחבר לעצמי, ופשוט לזרוק את החבר שלך החוצה- אני פשוט נכשל, כל פעם מחדש. אני פוגע בך, וכך אני פוגע בעצמי.
אני יודע שהפוסט הזה קצת מעורפל, מבולגן ואבין אם לא תביני דברים ממנו- אבל זהו נסיון קל לבטות חלק מהקושי שלי בתקופה הזאת- לא קושי שאת גרמת. קושי שהחברה שלי, רננה- גרמה. הרי את יודעת שלא התייחסתי אלייך כאל מי שאת, ואת צודקת בהחלט שאמרת שלא הכרתי אותך. שאני עדיין לא מכיר אותך. לא מכיר אותך בכלל, וזה באמת ובתמים חבל לי.
טוב, אני מקווה שלשנינו יהיה המשך סופשבוע נעים,
ואת לא יודעת כמה הייתי שמח לשמוע תגובה ממך. קשה ככל שתהה, או מבינה- לא איכפת. אני רוצה לשמוע אותך, ולדעת את הצד שלך. בפעם הראשונה מאז שנה וחודשיים להיכרות שלנו.
שלך,
דן. לא האקס שלך.
נ.ב- אני מרגיש כאילו כתבתי המון, אבל לא כתבתי כלום בעצם. כל כך הרבה שמור אצלי בבטן- כל כך הרבה אני רוצה לפרוק.
אילו הייתה לי הזדמנות בכלל לנסות ולהוציא מעצמי משהו.
"הלוואי, ולא נכאב ואיש אחיו יאהב,
...הלוואי ולא ננטוש את דרך התקווה,
...הלוואי".
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: