RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2010
I have a dream...A song to sing
אני עומד שם על הבמה, באודיטוריום הריק. מולי על מספר כסאות עומדים הבוחנים, ולימיני הלהקה. הפקודה להתחיל מגיעה, והלב שלי פועם בחוזקה, אך בבטחון מלא.
אני מתחיל לשיר, ומתמסר לכל מילה ומילה- מאוהב בכל רגע ורגע באודישן שלי. אני מלא בטחון ורצון עז להוציא ממני הכל בשירה! מוחאיים כפיים, ואני מקבל תפקיד באחד הטקסים / הופעות בבית הספר.
איזה חלום- חלום שגורם לי להתרגש כל פעם מחדש. אני מרגיש ממש אורגזמה מלשיר. לשיר מול אנשים. איזה סטיות יש לי...או יה! :)
אני חולם לחזור ללהקה, ולשיר שוב. להרגיש את הלחץ הקל, למען האמת- ואת ההתרגשות. ההופעה עצמה מדהימה, אבל כל ההכנות אליה שווים אף יותר.
הגנים הפולניים הדחוקים שלי תופסים את מקומם, ואני נזכר בטעויות העבר- בצער ובגיון. בכאב ובושה. בחכמה ובגעגוע.
אני אוהב לשיר, לא פחות משאני אוהב להלחם. רק לאחרונה, למדתי להשלים עם הקול שלי- ועל אף שהחלודה שעל מיתרי הקול שלי רק הולכת וגוברת, ההנאה שלי נשארת כשהייתה כל חיי.
במצבים שכאלה, אני בטוח ואוהב את השירה שלי, כמו שהרמטכ"ל דדו אמר בבטחון על המצרים במלחמת יום כיפור: "אנחנו נשבור להם את העצמות !@!@!"
כל מה שנותר לי זה קריוקי ביוטיוב. לאן הדרדרתי? :)
ביום רביעי אני ניגש לטסט השלישי שלי. אני מרגיש מוכן ורגוע לקראת הרגע.
אותו רגע ב6 בבוקר, בו אלי- המורה שלי, יחכה לי בשער המושב. אראה אותו מחכה מאחורי השער הסגור, וליבי פועם בחוזקה. כל כולי מודע יותר מדיי לגוף שלי. כמו שאני אוהב.
הלב שלי פועם בחוזקה, כשאני מברך אותו בברכת בוקר טוב, ומתיישב בכסא הנהג. אני מסדר את הכיסא, מתכונן, לוקח נשימה עמוקה מאין כמוה- ומתחיל בנסיעה. נסיעה לחוצה במקצת, כראוי לקראת המפגש השלישי עם עולם הטסטרים. הפראנויות שהם יצרו אצלי. מזל שלמדתי להתמודד איתם.
אוספים את דניאל, הפרטנרית שלי לנסיעה- וזהו, אנחנו בדרכינו להתקף לב.
אני באמת מקווה שיהיה טוב. אני בטוח בעצמי, אבל אני בכל זאת מפחד. מפחד מאד.
אוי, אני אהיה בסדר! :)
בפורים אני מתחפש לדוס, ומצאתי את אותה מסיכה שרציתי ללבוש בשנה שעברה, לפני הפציעה שלי ביד. רציתי להתחפש לערבי, והמסיכה פשוט מושלמת. השנה אני אהיה ישראלי אמיתי- יהודי מאמין, וערבי.
הפציעה שלי. הו כן. היא קרתה ב3/3 שנה שעברה. השעה הייתה 18:27 בערב, ואני הבנתי שאם במשך השעתיים האחרונות לא הצלחתי לשנן מילה למבחן הקרוב בהסיטוריה, כדאי שאקח הפסקה. הלכתי להציק לאח שלי, יובל. התחלנו לשחק, והוא ניסה לחסום את חדירתי לחדר שלו כשהוא נשען על הדלת. כשכמעט הצלחתי להכניע אותו, הוא פתח אותה, עקף אותי, ורץ לחדרי שם. כמובן- רצתי אחריו. כשבאתי להכנס, הוא טרק את הדלת. אני נכסתי בתוך חלונות הזכוכית שבדלת שלי, עם שתי הידיים, והן התנפצו. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא שאבא שלי פשוט יתפוצץ מזעם, ושלפתי משם את ידיי. אני לא יודע אם זה קרה ברגע ההכנסה או בשליפת הידיים, אבל לפתע ראיתי חור ענקי לאורך היד שלי, ודם זורם ללא הרף החוצה. צעקתי נורא, והייתי בטוח שאני עומד למות פשוט. במקרה המעולה- רק מאבד את היד. ראיתי את הבשר שלי, ואת העצמות שלי- מחזה פשוט מזעזע, למרות שיש כאלה שדווקא יתלהבו מן מחזה האימה הזה. יובל, שהיה בלבושים כמעט מינימלים רץ לשכנים וקרא לעזרה, כמעט ערום. מסכן, הוא עבר טראומה קשה לא פחות משלי. השכנים הגיעו, ועשו לי חוסם עורקים עם דילגית. רציתי לקרוא למד"א, ואני התקשרתי למשטרה בטעות. אני זוכר באיזה רוגע שאלתי מה המספר של מד"א. ניקתי, התקשרתי והזמינו לי אמבולנס.
בדרך לבית החולים, פשוט צחקתי- לא כאב לי מרוב אנדרנלין, והייתי מחוייכך עד שהגענו. מוזר, אני אמרתי לעצמי שאני רוצה לזכור את הדרך לבית החולים עם חיוך- אז חייכתי.
כשגענו, תפרו לי את הפצע עם חוטי ברזל במיון, ושלחו אותי למחלקה הפיזוטראפית. שם, כשהכל נרגע, וראיתי שהיד שלי לא זזה- לא יכולתי להזיז דבר, אבל זה גם בגלל שהייתי חבוש לגמרי- בכיתי. פשוט פרצתי בבכי תמרורים- הייתי כל כך מפוחד, כל כך כועס על עצמי, כל כך כואב על אחי יובל- ומצטער שהזעקתי את אבא שלי מפגישה עם הילרי קלינטון. הייתי כל כך פגוע, ואני עדיין- עד כדי כך שאפילו עכשיו, אני כותב את מילים אלו עם דמעות בעיניים.
קרעתי 6 גידים ביד, והרופאים שיש לי כל כך הרבה מזל שלא פגעתי בעצבים שלי- שכדאי שפשוט ארוץ למלא לוטו.
בבוקר שלמחרת נכנסתי לניתוח, ומאד התרשמתי מן המנתח- דר' אדלר. הוא היה חברותי, וראו על תווי פניו שהוא רגוע ובטוח במה שהוא עושה.
כשהשכיבו אותי על שולחן הניתוחים, הייתי כל כך חלוץ- וכשרק החדירו לי את המזרק ואת הצינור, שדרכו הזרימו את חומר ההרדמה- חשבתי שאני חוטף התקף לב. לאחר דקה שאלתי את אחד הרופאים מתי החומר אמור להשפיע, כי אני כבר עמדתי למות מרוב לחץ- והוא אמר שהם בכלל לא הזריקו לי את החומר. הוא צחק עליי, ואני יכול רק להודות לו מקרב ליבי.
ברגע שהזריקו את החומר, נרדמתי, אני זוכר כיצד קמתי כל כך מטושטש בחדר השיקום, ואבא שלי עמד לידי. אני כל כך אוהב אותו, את אבא. (הדמעות פשוט קולחות על פניי כרגע).
לאחר מכן במשך יומיים הייתי בבית החולים, והיה לי חדר ריק! שרתי לעצמי ולמדתי למבחן בהיסטוריה שאותו לא אעשה. כן, דרשתי בכל כוחי שאבי יביא לי את החומר למבחן לבית החולים. זאת השקעה, לא? :)
רציתי שרננה תבוא לבקר אותי, אבל היא סירבה לי בטענה שהיא מרגישה לא נוח בחברת הוריי. זה בסדר, אני מבין. אני יודע שהיו לה בעיות עם זרים, ולעמן האמת גם אנחנו היינו דיי זרים אחד לשנייה דאז. לפחות שמחתי לשמוע שהיא דאגה לי מאד. חברה מקסימה הייתה לי, כשרק הכרתי אותה. באמת.
הסקס היבש שהיה לנו לאחר מכן, על אף שהייתי עם יד פצועה- היה פשוט מדהים. ייאמר לזכותה.
כשחזרתי, זה היה ביום חמישי. רציתי ללכת לאימון של הלחימה, אבל סירבו לי בכל תוקף. אוף!
ביום למחרת אף הגעתי לתגבור בכימיה, למרות שהיו לי אישור להשאר בבית במשך חודשיים. היה נחמד לקבל כל כך הרבה תשומת לב. הכיתה שלי הכינה לי זר ברכות, ושלחו לי קופסא ענקית של ממתקים.
בפורים התחפשתי לערפד. "ערפד נכה" כינו אותי, בגלל המצב שלי. התחפשתי לערפד ולא לערבי מכוער, כי רננה שיתפה אותי בפנטזיה שלה לראות אותי בבגדיו של דרקולה. ניסיתי לעשות ככל שביכולתי לנסות ולרצות אותה. לא הצלחתי, אבל כל כך נהנתי איתה. בפורים, זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לה שאני אוהב אותה. הרגשתי כלפיה חיבה עמוקה, אבל רציתי לומר לה שאני אוהב אותה. אז אמרתי. היא נתנה לי מתנה קטנה: פתק הכתוב בכתב היד המסולסל שלה: "דןדן, אתה לא יודע כמה התגעגתי. אוהבת אותך כל כך, פורים שמח. שלך, רננה", וסוכריה. תחילה, לא ראיתי את הפתק, וזה גרם לי לפאדיחה, כשהיא דיברה איתי לאחר מכן על הפתק, ואני דיברתי כמו טמבל על כמה הסוכריה הזאת משמעותית. היא הייתה לא משהו בכלל, אבל היא חיממה את ליבי. אני עדיין שומר את הפתק הנחמד הזה.
במהלך החודשים לאחר מכן, הייתי בפיזותרפיה בבית החולים מאיר: במשך חודשים התבקשתי לשים את ידי בדלי מים חמים, ולנסות לפתוח ולסגור את היד. דווקא היה נחמד, אבל אין כמו יד רגילה.
טוב, לפחות רגילה: אני עדיין לא יכול לבצע את פעולת הספיידרמן (כשהוא יורה קור). גיליתי את זה למען האמת, כשניסיתי לסמן לרננה ש"אני אוהב אותה" בשפת הסימנים.
עכשיו נשארה לי צלקת אדומה וגדולה. אני דואג לספר שנלחמתי בכרישים, ניצחתי, ואז כשיצאתי מן המים- החלקתי על אבן, נפלתי על זכוכית וקרעתי 6 גידים ביד.
או שנלחמתי ב50 מחבלים, ניצחתי, אז או שבאמת לאחר מכן החלקתי על אבן, נפגעתי מהזכוכית ואז נפצעתי, או שהם חתכו לי את היד במהלך הקרב. שניהם סיפורים הירואים :P
וואו, פעם ראשונה שאני באמת מספר את כל הסיפור הזה. הסיפור הנוראי של חיי. הפצע עדיין כואב לפעמים, ולא נעים לגעת בו- אבל אני חיי איתו. למרות שבגללו פיספסתי את הגדנ"ע ואת היכולת שלי לעוף ברחבי העיר ניו-יורק.
מאז שהייתי קטן, שמעתי סיפורם על אנשים שנפצעו בדרכים מגוונות: זכוכיות מחלונות, מסמרים בידיים וכדומה. רציתי להאמין שלי זה לא יקרה.
קרה. למרות שכבר דרכתי על אולר בעברי- אני ממש לא מחכה לפעם הבאה. עולה בי המחשבה הנוראה שאאבד איבר במהלך שירותי הצבאי, ואני באמת מקווה שלא אגיע למצב שכזה.
אני קורא בימים אלו ספר שנקרא "סיפורו של לוחם", ובו מספר חייל את סיפורו ממלחמת רוסיה- צ'צ'ניה השנייה. הוא מספר על הזוועות שהוא נתקל בהן, ועל כמות ההרג והפציעות.
אוי, למה אני עושה לעצמי?! אני מתחיל לחשוב שמידה מסויימת- אני מזוכיסט. אני ממש "נהנה" להכאיב לעצמי....לפחות התת מודע שלי. אבל זה ייחכה לפוסט אחר, אני מניח.
טוב, אשתדל לעדכן בקרוב, יומן קרוב- יומן יקר.
מי ייתן וזהו יהיה שבוע מעולה לכולנו!
שלכם, ובעיקר שלי-
דן.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: