The Bridge Of Khazad Dan

תומאס שם את הכפפות החדשות- אני נעמד. אביעד שואל מי רוצה לעמוד מולו- אני מתנדב.
האגו בתוכי זועק- אתה טוב יותר, אסור לך להפגע- עלייך להוכיח את עצמך!
אני עולה, בסערת רגשות, לא מבחין כמעט בין טוב לרע- האם עליי לנסות ולהלחם בשביל לימוד? בשביל הכייף?
או האם עליי להלחם בשביל להוכיח לעולם עם מי יש לו עסק?
בקיצור- אני מרגיש חוסר בטחון טוטאלי בקשר ליכולת שלי.

אנחנו עומדים אחד מול השני, ואני מנסה לתפוס את מבטו של תומאס. אני קד קידה, כדרך המסורת- אך אין תגובה מצידו. הוא לא ממוקד בי.
אני קד בשנית, ושוב- אין תגובה. אביעד קורא להתחיל:
אני עומד עמידת מוצא, מרים יידים, שומר צלעות. מוכן ומזומן לחטוף, ולהחטיף כפליים.
בנבכי ראשי עוברת לה המחשבה שאני כשלון, שאני לא מספיק טוב ושאני לא אוכל להוכיח את עצמי. בו זמנית, אני מנסה להכיר ביכולתי, וברצון שלי להראות עליונות- לווא דווקא בקרב, אלא עלינות מול האגו והבטחון העצמי שלי.

אני מתפרץ: אגרוף שמאל, ומיד אחריו עוד אחד. סרייה: אגרופים שמאל, שמאל וימין. לא פוגע.
תומאס מגן ואני חוטף ממנו מהלומה היישר לפנים. אני בסדר, עדיין עומד- מוכן להמשיך ולהראות לו מה אני שווה. להראות לעצמי שזה לא נורא לחטוף, ושאני אהיה הטוב ביותר, רק ברגע שאני אבין את זה, וברגע שאכיר ביכולות שלי.

זריקות ידיים, אך אני מנסה לשמור על הסריות שלי- אך לא מנסה ללמוד אותו. אני מנסה לפתוח את הדרך לפניו, אך הוא עומד איתן.  אני פורץ בשנית, ותומאס נע לאחור. הוא החליט לנסות ולפגוע בי עם מכת מגל. אני מבצע הגנת גוף U, אך שוכח לפגוע לו בגוף. אני עולה במהרה, ללא שום יתרון. מפוחד יותר מעצמי ומהפגיעה במוניטין שלי, מאשר מהמהלומות מתומאס.
אביעד מעיר לי על כך, ובתוכי מתנהל קרב מקביל. להירגע, לנשום- ולשלוט בעצמי.

הקרב ממשיך- אני חוטף, הוא חוטף. אני חגורה שחורה, הוא כחולה. אך בקרב אנחנו כשווים. עליי להבין שהחגורה היא סתם פיסת אריג. לא יותר.
אני מתפרץ, אך במקביל חוטף מכת מגל היישר לאוזן- מאז, היא פשוט לא בסדר. אני אלך לבדוק אותה ביום ראשון.
אני בסדר, אבל זועם. רותח מזעם, למעשה.
אני פורץ אליו שוב- עוד מעט את אותה הסריה: אגרופים שמאל, שמאל וימין. זאת אמורה להיות מכת מחץ, אבל הוא היה מוכן לי. מודע לקיבוע שלי. הוא מגן, ופורץ אליי בחזרה.
ללא הגנות, ללא מחשבה. ללא אוויר, ללא הנאה.
אני מרוכז בכך שאני לא מצליח לפגוע בו, ולא מנסה להטות את הקרב לטובתי.
אביעד עומד לסיים את הקרב. לא!
אני פורץ בפעם האחרונה- ופוגע! האגרוף שמאל שלי פגע לו היישר בפנים. הוא נע לאחור, והקרב הסתיים.

זה היה קצר מדיי בשביל להיות משמעותי.
אני מבואס לגמרי מהתפקוד שלי. מבואס מחסור הריכוז שלי, ומהחלשלוש הזה שנלחם איתי נון- סטופ.
הקרב התנהל לאט, ולא זכינו למעשה לשום ביקורת.
כאב חד מפלח את חזי, אך זהו כאב נפשי. למה אני עושה לעצמי את זה?
למה אני לא יכול לרוקן את הראש לפעמים? לזרום?
אני עומד שם, מזיע, מפוחד, מבואס ורותח מזעם. תומאס ניגש לשאול לשלומי- אוייב לעניין. חבר לעניין.
הוא מחמיא לי על הקרב, אבל אני לא מסוגל לעשות ההפך. אני מרגיש כאילו הלך לי נורא.
אני נוהם נהמה לא מחייבת, וחוזר לשורה. יושב בכדי לצפות באחרים נותנים מעצמם הכל בקרבות שלהם- ללא ייאוש, ללא קרבות עצמיים. הם עצמם שם על המזרון, והם עצמם נפגעים והורגים מנגד.

אני רואה את זה גם בשירה שלי- אני מרגיש שאני שר רע. לא טוב- חלוד.
החלטתי להקליט את עצמי ולראות איפה אני טועה. אני הרי תמיד מבקר אחרים, וחושב שאני הייתי מסוגל לבצע שירים טוב יותר- החלטתי לבקר את עצמי. אני שר דווקא לא רע, אמנם- טעון שיפור, אבל כן- אני אוהב את הקול שלי ואת הביצועים שלי.

שיהיה לכולם חג שמח!
"יש לי יום יום חג, יש לי חג יום יום..."

 מבולבל, אך רגוע.
דן.