Habla me Como te camelo yo Quere me Como te amo yo
Es un amor possible De que amor que yo tenia lo guardaba De que amor que yo tenia lo guardaba Es como un filma y volvera ye
Quere me Como te camelo yo Quere me Como te amo yo
Es un amor possible De que amor que yo tenia lo guardaba De que amor que yo tenia lo guardaba Es como un sueno y volvera ye
Y ya volvera ver Que no hay comprende De que amor que yo tenia lo guardaba De que amor que yo tenia lo guardaba Es como un sueno y volvera ye Yo se que volveras y no san fin el amor De que amor que yo tenia lo guardaba De que amor que yo tenia lo guardaba Es como un sueno y volvera ye
אני מקשיב לשיר הזה, ונזכר ברננה. מתגעגע. אני חושב עליה רוקדת על חופי יוון, כמו שהיא תמיד חלמה- מאושרת. מושלמת. אמרו לי שסבלתי נורא בגללה- אז אם כך, איך אסביר את הגעגועים שלי אליה?
תנו לי דקה לנשום. תנו לי דקה לחיות. את החופשים מבית הספר תמיד ברכתי. את החופשים מהלחץ תמיד קיבלתי בזרועות פתוחות. לחופשים מהחיים תמיד שיוועתי. בחופש אני מוצא זמן לרוקן את הראש, ולחיות את חיי כמו שהייתי רוצה. בחופשים אני מגבש את עצמי והבטחון העצמי של מחדש. כשאני נמנע מכל איטנרקציה חברתית גדולה, אני עצמי. אני משתדל. זה לא עובד, לרוב. תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר. אני אלך לעולם בעקבות השמש. זהו קושי רב לא להתחבא מאחורי מסיכה בציבור. הפחד שרבים כל כך חשים. הפחד לפגיעה באגו שלנו. הפחד מחוסר קבלתנו כמי שאנחנו. חוסר הבטחון שלנו לקבל אותנו כעצמנו. בחופש, אני מקבל את עצמי. אני לומד את עצמי. זה למה אני מחכה כל כך לנסיעה להולנד- לפתוח דף חדש עם העולם, בו אכיר אחרים, וביניהם את עצמי. שם כבר לא יהיה לי איכפת עם מי האקסית תשכב (או כבר שוכבת?) וכמה מדהים יהיה הרגע הזה , אותו פינטזתי מאות פעמים. לא יהיה לי איכפת לשמור על מוניטין "הגאון". שם לא יהיה לי איכפת לשמור על דן. על המסיכה שיצרתי כלפי חוץ. שם יהיה לי קל יותר להתמודד עם ההתנהגות שלי בחברה. תכלס? אני אוותר על תיאורית המסיכה. אוותר על עקרון הדמות. אני הוא מי שאני בחברה. ואני מכיר בכך. אבל למה כל כך קשה לשנות את זה? לעשות את המיזוג בין דן הרגוע לדן הלפרין?
כשאחזור לבית הספר, אני אחזור להתבונן ברננה. אחזור להתגעגע אלייה שוב. אני לא מבין למה? כי היא יפה? כי היא מושכת? כי היא חכמה? כי היא יודעת להתנהג בחברה? זאת למעשה שאלה רטורית. כשאחזור לבית הספר, לא אהיה רגוע. הקנאה שלי לאחרים תחזור, ואני אקרוס תחת העומסים שיפלו עליי בן רגע. אתמוטט, ואשבר. אני מודע לזה, ואני נלחם בזה כבר שנים. כל כך מוזר, יש בי את הכוחות לנצח את המכשולים הללו- אז למה אני לא מחזיר מלחמה, כמו שעשיתי בעבר? למה הבטחון שאני מרגיש ברגעים אלו ממש, לא יכול להשאר בקרבי? מי האוייב שלי שם בחוץ? אני עצמי?
הנה לא ינום, ולא יישן דן הלפרין.
הכרתי מישהי חדשה. את האמת? אני בספק אם בכלל יקרה משהו. עוד נסיון לקשר מרחוק, ובכלל- אנחנו מכירים רק שבוע, וכבר אנחנו מדברים כאילו זוג. לא מוצא חן בעיניי הרעיון, ואפילו אמרתי לה את זה. היא כמובן הבינה לליבי. זה הציק לי. אני מרגיש שאני מעדיף להשאר לבד. אבל אלו הם אותן רגשות שעלו לי עם רננה ונטלי- ואני לא יודע כיצד לפרש אותן. האם זה פחד מקשר? האם זה חוסר הרצון לקשר? מעולם לא נפגשנו, ואני כבר אוכל את עצמי... אלו הן רגשות כאב וחוסר אונים. ממש כאב פיסי. כל כך מוזר לי, והן תמיד היו כאלה. מסתוריות שכאלה. הורגות אותי ללא רחם. האמנם?- אני עוד לא מוכן לקשר?
היום היה לי שיעור נהיגה על מכונית אוטומטית. היה מעולה! שיעור באמת טוב. אני כניראה אגש לטסט על אוטומטי, ואני חושב שאני משלים עם העובדה הזאת. חבטה של ממש- שלי יהיה רשיון "נחות" משל אחרים. למורה קוראים שמוליק, והוא טוב יותר מהמורה הקודם שלי- אלי. ספרתי לו שהטסטר קבע שאני לא יודע לנהוג, אבל הוא קבע נחרצות שאין לו מושג על מה הטסטר דיבר. הוא ראה שאני יודע לנהוג, ואני באמת נהנתי מהנהיגה.
הכל מעורפל ומבולבל הפעם. ככה אני מרגיש, והרי זהו תפקידו של דף האינטרנט הזה, לא? לשמש ראי לליבי, ולפי התנ"ך גם לכליותי. אני שונא שהפוסטים יוצאים לי קצרים- אולי זאת לא הייתה הזדמנות טובה לכתוב בבלוג. אולי הפעם אני כותב בשביל הקוראים שלי, ולא בשביל עצמי? אני חושב שכן. אבל אני משתדל להיות אנוכי כמה שפחות, אז הנה לכם :)
מבולבל, וזקוק לאיזו חבטה הגונה באוזן שלא נפגעה- בכדי לחזור לאיזון, דן.שמורבטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: