"לירון, בחייך- איפה טעיתי פה? הרי אין פה בעיה נורמלית אחרת! השאלה הזאת עולה לי ב7 נקודות קריטיות!"
"דן, כבר אמרתי לך מזמן- אתה חכם מדיי לשאלות האלו. אתה מנסה למצוא בשר בדברים שהם ריקים. אתה חושב יותר מדיי."
כן, כך ניראת השיחה שלאחר השיעור עם המורה הסקסית שלי לתנ"ך. קיבלתי 87, ואני ממש לא מרוצה. כן, עוד ציון גרוע לאוסף.
ניגשתי אליה בטענה שאני פשוט לא מבין על מה היא כיסחה אותי, והיא טענה שניסיתי למצוא הגיון בתנ"ך, ולכן טעיתי.
העובדה שיש לי קצת שכל בראש נהפכת לבעיה?
אבל היום, היא כבר הגזימה. היא חזרה על חומר בכיתה, והגיעה לנושא בו ירדו לי 7 נקודות שערכן לא ידלה מפז. עם זאת, היא אמרה שאף אחד לא טעה בה חוץ ממני : "...חוץ מדן- מה לעשות? אתה חכם מדיי לשאלות האלו!"
באמת שלא ידעתי איפה לקבור את עצמי באותו הרגע. זה כל כך לא בסדר מצידה- כל כך לא מתאים.
לאחר מכן אחרים המשיכו להחמיא לי וכולי. שמתי לב שנעשתי אדיש למחמאות מסוג זה.
אפרופו שכל- היום ביקשו ממני לייצג את בית הספר בבית ספר אחר, בפורום של מצטיינים. וואו, כמה קרדיט נותנים לי בבית הספר!
אני נציג הכיתה שלי בתחומים רבים, ביקשו ממני לשאות את אהוד ברק שאלה, משבחים אותי נון סטופ בישיבות מורים...ועכשיו זה.
לצערי, כל זה פשוט חולף לי מעל ראשי, ולא משאיר איזו צביטה קלה בלב, וחיוך ענק על הפנים. כלום.
כניראה פשוט התרגלתי לכך שאנשים כל הזמן מחמיאים לי. כל הזמן. עשו ממני גאון, ופשוט השלמתי עם התדמית הזאת. לא שזה בריא לי- ממש לא.
אבל זאת תדמית לא רעה, בסופו של דבר- אלא הדרך בה אני מתמודד.
היום בסוף שיעור חינוך קצרצר, המחנך שלי, דובי- החליט להכריז בקולי קולות שנבחרתי כנציג מצטיין בית ספרי. אם מקודם לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, הפעם באמת רציתי להיות בת יענה ולא יותר.
אנשים ברכו אותי וכדומה, אבל שוב- חבל לי שנעשיתי אדיש למחמאות. מכל סוג. כלומר, זה לא מרגש אותי, או מפריח שדה שלם בבטני כשאני שומע אותם, שוב, שוב ושוב.
חבל, אתם לא חושבים?
אגב, הוצאתי 100 בבגרות בע"פ באנגלית!
היום שמעתי מידידה שהאקסית המיתולוגית שלי ממש נמרחת על הידיד שלה, צחי. כמובן שהיא עשתה את זה גם כשהיא הייתה איתי, וזה הפריע לי- אבל היום? היום, הידידה הזאת "גרמה לי סוף סוף לחייך...". כלומר- לא הרגשתי קנאה, או מועקה. השלמתי עם זה. המשכתי הלאה, או לפחות אני מתקדם יפה מאד!
למעשה, שמעתי שהם בכלל מתנשקים. מתמזמזים. מתחרמנים.
אבל חברים? הם כניראה שלא.
כל הכבוד רננה- בסופו של דבר הגשמת את חלום "היזיז".
בכל מקרה- לקחתי את זה בקלות. זה בהחלט הפתיע אותי. זה לא ריגש אותי יותר מדיי, ולא גרם לי לכאב, אי שם עמוק בתוך תוכי.
זה לא הזיז לי יותר מדיי. וטוב שכך.
אז מסתבר שעבודה עצמית אכן עוזרת, ולאחר כמעט 3 שבועות שאני לא קורא אצלה בבלוג יותר, בחיפוש אחר התיאור של הנשיקה הראשונה שלה עם צחי- אני מרגיש טוב. "עכשיו טוב..עכשיו טוב..."
כניראה שלקראת השיעורי הנהיגה שלי אני נלחץ. ואז מחשבותי נודדות לרננה שוב. כלומר- כשהבטחון העצמי שלי יורד במקצת, אני מוצף שוב ברשות כאב וגעגועים קלים. מסתבר שהרגשות שלי לרננה הם אינם טובים. מה היה מאמין?
היום המורה החדש שלי, שמוליק- לקח אותי לראושנה להרצליה. איזה כייף זה לנהוג במקום חדש.
ובכל זאת- שוב התאכזבתי. שוב התאכזבתי מחוסר ההתרגשות שלי מהעובדה שהרכב מסיע אותנו ממקום למקום.
בשבילי- זה מובן מאילו. זה חבל לי. מובן מאילו שאנחנו יכולים להגיע למקומות רחוקים יחסית במהירות.
טוב, לפחות אני עדיין נהנה לנהוג. אמנם אני ממשיך לעשות טעויות, אבל שום דבר שאי אפשר לתקן, ומהר.
בהחלט רואים הבדל בנהיגה על רכב אוטומטי- אני פתאום יכול להשקיע מאמצים בללמוד לנהוג טוב יותר, ולא להתעסק עם המוט האידיוטי של ההלוכים.
להתמקד בלהגביר את המהירות בעת השתלבות, להבין למה כל מראה משמשת ולהשתמש בה כראוי- בקיצור- נהנתי היום.
לאחר השיעור, לקחנו ילדה בשם אסתר. היא נהגה על הילוכים, ואנחנו החלפנו מכונית בביתו של שמוליק.
היא נהגה טוב מאד, אני חייב לציין- ואני צופה לה עתיד ורוד כנהגת.
עם זאת, זה הציף אותי ברגשות כאב חדים, שמציפים אותי עם המחשבה שאני אעשה את הטסט שלי על אוטומטי.
כלומר, כולם יעברו את הרשיון על מכונית ידנית, ואני- על אוטומטי. על מכונית פשוטה יותר. זה יוצר בקרבי רגש של כשלון אדיר.
ובכל זאת- ההגיון אומר שאין דבר- אני בכל מקרה לא ארצה לשוב ולנהוג על מכונית ידנית, אבל הרגש מתערב.
כמו בסוגיית האלוהים- ההגיון קובע חד משמעית שאין אלוהים ואין בטיח. אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה שאני מרגיש בתוך תוכי, שאכן יש ישות או כוח נשגב, שאין בכוחי ויכולתי להסביר או להבין.
אני כל כך רוצה לכתוב פה: "עברתי טסטטט!!!@!$#!#@!"
בקרוב. מבטיח.
למדתי על עצמי שאני גמיש במקרים מסוימים, ויותר מדיי.
כלומר- הכרתי מישהי חדשה, שהיא נחמדה בסופו של דבר, אבל היא ממש לא הטיפוס שלי. תחילה המשכתי לפלרטט איתה, ואפילו הנחתי לחשבון הטלפון שלי לשבור שיאים של החודשים האחרונים. לפחות תפסתי את עצמי בידיים ואמרתי לה שזה פשוט לא מתאים לי, ואין לי כל רצון לפתח את זה לקשר רציני של ידידות- או מעבר לכך. זה אמנם מגעיל, אנוכי- אבל זה טוב לי!
"יש דברים שנועדו להיות, ויש דברים שכן. זה לא".
אתמול החלטתי לגשת ולנסות להיות חלק מטקס יום השואה בבית הספר. רציתי להגשים את אותו חלום ישן נושן- לשיר בטקס. להופיע.
חשבתי שזה יהיה מעולה בשבילי, לעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות. לשתות דיאט קוקה קולה XD
היום ניגשתי לפגישה, וראיתי את כמות העבודה שנדרשת להעמיד טקס שכזה על הרגליים. הייתי חרד ולחוץ מהעבודה שאני רוצה לשיר, ואני לא בטוח בעצמי כל כך בנושא הזה- אז הסכמתי עם עצמי שכל העניין הזה ארוך ומסובל מכדי לשיר 3 דקות על הבמה, בסופו של דבר.
פרשתי.
חשבתי שייתכן וזהו וויתור עצמי- אבל אין לי שום רצון להביע את דעתי ועמדתי על השואה בטקס הזה- רק לשיר. לכן- אני חושב שזה פשוט לא שווה את המאמץ!
אני כניראה מתחיל להיות מאמן קבוע של קרב מגע בבית הספר, בהתנדבות. אני כן מתרגש וחרד לגבי זה, אבל אנשים ממש נהנו בשיעורים שלי.
אני בטוח שכך זה גם ימשיך!
ביום ראשון אני מקבל קבוצה של חבר'ה מכיתה ט'- 22 תלמידים!
וואו, אני בהחלט אהנה ואזיע מהתרגשות! :P
אפרופו קרב מגע- החברה של המאמן שלי נפגעה ביום שישי בצורה בינונית בתאונת דרכים. ממש מול העיניים שלו. אני מרחם עליו, והצעתי לו כל עזרה ותמיכה שיבקש, על אף העובדה שאני צעיר ממנו ב13 שנים!
טוב,
זהו עדכונון קצרצר.
ואל תשכחו- יש גיטרה וכינור- ואריק אינשטיין ושלום חנוך בהחלט יודעים לעשות איתם מוזיקה אלוהית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: