קיבלתי זימון לגיבוש צנחנים / דובדבן. את האמת? אני כל כך מתרגש. זהו חלום ישן נושן, שכרגע- נראה קרוב מתמיד. יותר מכל משחק בחצר האחורית.
הולכים להתיש, לקרוע, לכסח ולהרוג אותי שם- בגיבוש. אבל אני לא אוותר. אני אעמוד בכל. עם יש רצון-יש יותר מיכולת.
אני יודע שזה לא קל להתקבל לצנחנים-אבל אני כל כך רוצה. אני אשתדל לבלוט כמה שאפשר. ככל שביכולתי. ואף יותר.
אפרופו קריעה- אתמול ניגשתי לבגרות שלי בחינוך גופני. ריצה של 3500- שני הקפות וחצי מסביב לבית הספר.
אני כל כך מרוצה מהתוצאה: 15:17. 98 במבחן.
כמובן שהיו כאלה ששברו שיאי בית ספר ממש! אבל אני מרוצה מאד מאד מעצמי.
הרי בריצות הכנה לבגרות, סיימתי בתוצאות של 16:40 ו16:00- אני לומד על עצמי עוד ועוד. על הכוחות שיש לי ברגליים.
זה היה יום מעולה! לפחות הבוקר.
תחילה, קיבלתי תעודת הצטיינות על ההתנדבות שלי- העברת שיעורי קרב מגע בבית הספר.
לאחר מכן- ההתרגשות שלקראת הבגרות. האנדרנלין שזרם בעורקים. המתח שבאוויר.
אני הייתי במקבץ השני: כשניגשנו אל קו ההתחלה, הייתי כל כך מאושר- עד שכמעט יכולתי ולעוף את המסלול.
ברגעים האלו- כל דבר מציק. השיערות המזדקרות ברגליים, זווית הגרב, העור שמתחיל לגרד לפתע, חוסר השלמות בהתאמת הרגל אל תוך הנעל וכדומה.
אני פשוט חושב על דברים אחרים- וזה עובר. זהו כל הקסם.
כשהתחלנו, פתחתי בספרניט. ריצה כה מהירה, עד שהייתי בטוח שכבר באצמע המסלול אני אתמוטט. הוכחתי לעצמי אחרת.
את הסיבוב הראשון (1250 מטרים) סיימתי תוך 3 דקות ו40 שניות. לא האמנתי למשמע אזניי- כל כך מהר? וואו!
גם הסיבוב השני הלך לא רע, והשלישי- אוי השלישי. התאומים זעקו, הקרסוליים רעדו, הגב התעקם, השפתיים זעקו לנוזלים, והראש- צועק "קדימה!!"
סיימתי בכוחות שלא ידעתי שקיימים ברשותי. 15:17. לא יכולתי לבקש יותר.
עם זאת, את היום סיימתי עם כאב ראש נוראי- שלא ידעתי כמותו לעולם.
הרגשתי כאילו הראש שלי עובר תהליך סופרנובה: מתכווץ עד לאין שיעור, ואז מתפוצץ לחתיכות. מפזר לכל עבר חתיכות נכבדות ממה שאמור להיות המוח שלי.
לא יכולתי לשלוט בתגובות שלי- ובאימון של הלחימה פשוט התמוטטתי. מעולם לא ביקשתי שיבואו לקחת אותי לפני סוף האימון. כניראה תמיד יש פעם ראשונה.
אמא שלי נתנה לי תרופה חזקה במיוחד- שנלחמה בווירוס ללא רחם. תוך 20 דקות של תרופה ואמבטיה ארוכה ולוהטת- עורקיי ראשי חזרו להיות חופשיים מאותה התקפת בזק.
אילו הפולניים היו עושים אמבטיה טובה לפני הקרב ב1 לספטמבר 1939- הם היו מנצחים את הנאצים באותה מידה :P
ביום שלישי יצאתי להתנדבות באחד המושבים באזור. הלכנו וצבענו ביתן בחוות טיפולית לילדים מפגרים, ובית ספר המשלב חילוניים ודתיים כאחד.
היה כל כך נחמד- והבנתי שמלאכת הצבעות בהחלט דורשת כוחות פיסים ונפשיים רבים.
אבל באמת נהנתי, ובזמן הצביעה למדתי להכיר חברים בצורה טובה.
כולם באו בגישה טובה, ללא כל כאב או רוע בליבם, לפחות באותן שעות של עבודה מפרכת.
אני דווקא מרוצה מהעבודה שלי, ואני בהחלט מקווה שהביתן בצבע אפרסק יחמם את ליבו של אדם אחד, לפחות.
א"ל- איכפת לי.
יום שלישי, למען האמת- היה אחד הימים הטובים ביותר בתקופה האחרונה. הייתי רגוע. ללא כל חרדות וטרדות מיותרות- חייתי את חיי, והודתי על כל שנייה מהם. הבנתי שאיזו מישהי החלה להתעניין בי- מסתבר שזו האקסית של הידיד הטוב ביותר של האקסית שלי. אוי, "זה עולם קטן מאד!".
אני אישית התחלתי להתעניין במישהיא אחרת. קוראים לה טופז, ואני יודע את זה- כי היא רשמה את פרטיה על טפסי ההרשמה לחברת 'א"ל'.
היא מכיתה '. היא באמת יפה בעיניי. גם אם אני לא עושה עם זה דבר כרגע, אני באמת נהנה מסתם להביט בה- ולקבל מבט חמוד בחזרה.
עם זאת- אני לא יכול להתעלם מהעובדה שכבר היה לי ניסיון עם מישהיא מכיתה י'. אני לא יכול להתעלם מהעבודה שאני עצמי הייתי בכיתה י'.
בגיל ההתבגרות- השנים האלו הן קריטיות ביותר, ובעיניי היא רק ילדה יפה. ילדה. זה באמת מרתיע אותי, גם מבלי להכיר אותה. אולי זאת סטיגמה- ואני לא אומר שאני לא אנסה לדבר איתה, אבל החשש הזה אכן קיים.
אגב, מסתבר שבקרב, שעליו כתבתי תחת הכותרת "The battle of the Ego" בחודש הקודם- קרעתי את עור התוף. מסתבר שקרב מגע זה עסק מלוכלך, מסוכן- וכייף בצורה לא נורמלית. חלק בלתי נפרד ממני.
אמנם הוא התאחה, אבל לא יכולתי להתעלם מהרעיון שהייתי צוחק על כך עם רננה. היא כמובן הייתה עושה פרצוף חמוץ למשמע הבדיחה המוזרה שלי, אבל הייתה נותנת לי חיבוק דוב- חם ואוהב. וואו, איזו התרגשות עוברת בי מכתיבת המילים האלו. אוף, היא עדיין חסרה לי מדיי פעם.
אני אעשה בדיקת שמיעה- ואראה שאני כשיר. או שתהיה לי הפתעה לא נעימה :)
בכל מקרה- ברביעי בבוקר הייתי בפגישה של "וועדת הצטיינות", שעליה סיפרתי בפוסט הקודם.
וואו, אני חושב שהיא ממחישה לי תכונה מאד בולטת בי- לוותר בקלות.
בוועידה של שעה וחצי, חברי הקבוצה לא הגיעו לכלום, ודיברו בשפה כה גבוהה, עד שאיבדתי עניין מיד.
אני אמנם חכם, ואוהב לשמור על שפה יפה ונקייה- אבל לא לדבר בפלצנות שכזו.
לא יכולתי להתעלם מן המחשבה שאני חכם, ואני אמור להנות משיחה "חכמה" כל כך- אבל התגברתי עליה דיי מהר. אני מי שאני, ואני לאט לאט מתחיל להכיר בשכל שלי. באיחור אופנתי, יש לציין :)
אני לא חושב שאמשיך- זה היה דיי והותר בשבילי.
פלצני, וחסר פואנטה. לא לשווא הם ישבו 3 שנים לכתוב מסמך בין שני עמודים על "הצטיינות", "מצטיינות" ו"מצויינות".
הם רוצים לקדם את הערכים האלו במסגרות החינוכיות של המועצה, ובמשך פגישה שלמה הם הסבירו אחד לשני שזה מה שהם עושים. "מצחיקים" שכמותם :)
לא בשבילי.
אבל אולי אני שוב מרים ידיים, מבלי להתמודד? כמו עם טקס יום השואה? כמו עם אלה מרגולין? כמו עם עוד כל כך הרבה דברים בחיי?
אני מקווה שלא. אני מקווה שאני פשוט עושה את הצעד החכם בשבילי.
בראשון אני ניגש לטסט שלי, ואני מרגיש מוכן. המורה שלי טוען שאני והרכב,- אנחנו כמו יד וכפפה.
אני כן מרגיש רגוע לגבי זה, אבל לא אוכל להכחיש את הפחץ החולף מדיי פעם. לא, אני עובר את זה הפעם.
אני כל כך רוצה לנהוג כבר- כל פסח. כן, הנה זה מגיע. אוי, כן- איזו התרגשות!
אני מקווה שלא אגיע עד כדי אורגזמה, אם אקרא שעברתי ביום ראשון בחמש וחצי ;)
כן, גם חופשת פסח כרגע במקום. קצת שקט, על אף שיש לי תגבורים ללא הפסקה. ממש חצי המחופשה שלי הולכת ל"זמן איכות" עם המורים שלי.
אני צוחק? אני נהנה מזה :P
אמנם חבל לי שאין לי חופש גדול וארוך יותר, אבל כן- אם כבר, אז כבר. אני אהנה.
קיבלתי את התעודה שלי מוויגנייט- ועכשיו אני מדריך קרב מגע רשמי לכל דבר.
ווהו!
כמובן שיש לי עוד דברים לספר, ולשתף אתכם ואת עצמי בהם- אבל בהזדמנות אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: