הרי לפני שנה, או שנתיים- הייתי אדם אחר לגמרי. ילד בנפשי. נער קטן ומתבגר בגופי.
הייתי תופס דברים אחרת, ולפעמים לא תופס דברים כלל. כלומר- היו דברים שהיו נשגבים מבינתי, וכעת הם לא.
אני אמנם עדיין לעיתים רואה את אותו נער מגושם, עם שרירים פה ושם, ושומן פה ושם. אך לפעמים אני מתבונן במראה שבקומת החדר שלי, ולא מסוגל להוריד את העיניים מעצמי. אני אוהב את עצמי, ומנסה להשלים שהגוף שלי הוא רק שלי, וזה מה שיש לי. וכשאהיה מוכן, אבל גם אצא במוטיבציה לטפח אותו.
אני מתבונן במראה, כשהאור מאיר עליי בזווית כזו, שרואים את הווירידים בידיים מנופחים, שרירי החזה שלי מחוזקים בהם, ואפילו אפשר להבחין בריבועים ועצמות הצלעות שלי באזור הבטן. כן, אני אוהב לעשות שרירים למראה :P
זה מראה לי שאני בסדר. שעל אף הקשיים שלי, ועל אף המחלה הקטנה שלי- שהיא ספק הפרעת אכילה קטנה, ספק שומן- יש לי עוד מה להציע, לעצמי- ולעולם.
מדהים אותי לראות כיצד הפנים שלי משתנים, וכיצד אני תופס תווי פנים ייחודים לי. ועל אף שישנים ילדים בכיתה ז' שמגיעים לגובה שלי (העולם השתגע?!)- אני עדיין מרגיש כיצד הגוף שלי יותר מפותח משלהם. יותר בוגר משלהם.
לא אכחיש שאני מקנא ברבים אחרים שלהם גוף מחוטב יותר, וגוף "אידיאלי" יותר- אבל לא פעם, ולא פעמיים- קיבלתי מחמאות על הגוף שלי.
שוב, כמו עם השכל שלי- אני פשוט לא רואה את זה.
אני דפוק ;)
אז כן, שבוע שעבר: ב- 21/03/2010 עברתי את הטסט שלי בנהיגה. מאז- אני משתדל שלא לרדת מהכביש.
אני כמהה ללמוד כמה שיותר. לא סתם אמרו שרק אחרי הטסט מתחילים ללמוד באמת!
וכן- כבר הספקתי לדפוק את האוטו. זה היה בניסיון לחנייה, ולהגנתי ייאמר שהברקסים במכונית של אמא שלי דפוקים ממילא. הברקס פשוט לא נלחץ לי, והייתי חייב לעצור. אינסטקנטיבית, חשבתי שאני עושה משהו לא בסדר, וביודעין שהרגל שלי זזה מהברקס אל דוושת הגז- לחצתי את הגז. חוסר שליטה מוזר. בכל מקרה, דפקתי את האוטו- אבל לא משהו רציני. האדם שנכנסתי בו היה כל כך מתחשב ונחמד, שהוא אפילו לא לקח ממני פרטים. הוא ראה כמה זה היה קשה לי- לא פלא, כשאמא שלי פשוט כבשה את פניה בידיה, כשנכסתי במכונית שלפני. לפי התגובה שלה- חשבתי לרגע שלא כדאי שאעלה יותר על הכביש לעולם. שהעולם נחרב ממש. שחקנית דרמה מקצוענית, אמא שלי.
ובכל זאת- כבר נהגתי לתל השומר, ולנתניה. אפילו בחניות אני משתפר (עם האוטו החדש זה פשוט מוזר לי- אבל אני עובד על זה)- והנהיגה שלי טובה. טובה מאד, הייתי אומר.
אני זוכר כיצד רננה אמרה לי שגם כשאעבור את הטסט, לא ירשו לה לסוע איתי. ההורים שלה שמרו עליה כמו על הנוסחא של הקוקה- קולה. אבל שובבה, שכמותה- איזה דברים היינו עושים מתחת לאפם ואזניהם ;)
ת'אמת? אני עדיין חושב עלייה. גם אם זה כבר יותר בכיוון של התת- מודע. כלומר- אני עדיין מחפש אותה לכל מקום שאלך, ועדיין מקווה בסתר ליבי שאראה אותה בכל מיני מקומות. שתראה אותי, שיהיה בינינו קטע מביך ומוזר- ושלמעשה תתאהב בי מחדש. אני פשוט מתגעגע עדיין לחיקה, ולקשר הנחמד שהיה לנו. נחמד, לא נחמד- העובדה שאין לי חברה עדיין משאירה בי חלל ריק וכואב.
אני תוהה אם היא עדיין חושבת עליי לפעמים- תוהה מה היה המצב בינינו, אם היינו נשארים יחד. אם הייתי אוהב אותה בחזרה.
אוף, הגנים הפולניים שלי זורמים בעורקיי- ולא מניחים לי לעזוב את העבר, ואת רננה מאוחרי.
אני עדיין מחפש את כותרות הפוסטים שלי בדף הראשי- אך לא מעז להכנס. הרי כבר חודש וחצי שאני לא קורא שם את הרעל שהיא כותבת. היא כותבת יפה, שלא תבינו- אבל מילותיה זורמות כרעל בעורקיי: גורמות לליבי לפעום בחוזקה, לזיעה קרה לשטוף את פניי, ולגופי כמעט לפרפר.
לא- התמודדתי יפה מאד עד עכשיו, ועל אף שקשה לי איתה- אני אצליח להתגבר. אני בדרך הנכונה.
נטלי. נטלי מורן.
היא ידידה משכבר הימים, המתגוררת לה במודיעין ובת"א. הוריה גרושים.
אנחנו מתכננים להפגש השבוע, אחרי יותר מחצי שנה שלא התראינו. זה מן הסכם לא מדובר שלנו- להפגש פעם בחצי שנה. לא בריא.
נטלי הייתה הדייט הראשון שלי. הוא היה בת"א, כשנפגשנו בעזריאלי, ומשם הלכנו לנו לטייל בעיר.
באתי כמו בוק / חנון גמור, והיא בכל זאת רצתה לפגוש אותי לאחר מכן.
אוי, איך אבא שלי ירד עליי בגלל זה.
בכל מקרה- החלטנו לנסות ולהכנס לקשר- אבל לי לא היה מתאים. לא הרגשתי שזה מה שאני רוצה, ולמרות שניסיתי לשכנע את עצמי בכוח שאותה אני רוצה (כי היא רוצה אותי בחזרה)- הפסדתי בקונפליקט העצמי. מי היה מאמין?
הכרתי את נטלי בפורום הנקרא "סקס נוער", שבו שוטטתי מכיתה ז', עד י"א. המון למדתי משם, ומאד התענייתי לשמוע גם את בעיות האחרים, ולתת קצת מהידע שלי לאחרים. מאד אהבו את התגובות שלי. אמרו לי שאני כותב יפה :P
בכל מקרה, היא התחילה לדבר איתי בפרטי, ולאחר שבועיים- החלטנו להפגש. פגישה עיוורת- מסוכנת ביותר- אבל רציתי.
מה שווים החיים אם לא לוקחים סיכונים? זה כל הקסם :)
נפגשנו מספר פעמים, והחלטתי שזה לא בשבילי- ו"נפרדתי" ממנה.
מאז נשארנו דווקא ידידים יחסית טובים, ותקופות האינטרקציה בינינו באו בגלים. היא מאד אוהבת את השירה שלי, ואני? אני נהנה מהקרדיט והחוויה. אני נוהג לשיר לה עם המקרופון המחובר למחשב- ואנחנו יכולים לשבת שעות, כשאני עושה לה מן תכנית רדיו, בה אני משמיע שירים שאני בעצמי שר. היא צוחקת, אני צוחק- ואנחנו עושים חיים, גם במרחק רב אחד מהשניה.
לא פעם חשבתי עליה בסיטואציות מיניות, והיו פנטזיות שהיו מגרות אותי במיוחד. מוזר, הרי תחילה לא רציתי אותה.
אבל כל פעם שאני שומע את הקול שלה בטלפון, או רואה כמה היא גדלה והתבגרה (אני נשמע כמו דודה מארצות הברית): רציתי לפגוש אותה יותר ויותר. היא באמת יפה לדעתי, ויש לה קול כל כך חמוד. היא גם מעניינת, כך שזה גם תוסף חשוב. אבל אני והיא כבר הסכמנו, עוד "בתקופת רננה"- שטיימינג, הוא מחוזו של מרפי. ולכן, אני לא רואה כל דרך שבה בכלל נחשוב על לנסות מחדש את הקשר הזוגי הזה- אבל בסופו של דבר, אני גם עוזב להולנד- כך שטוב לי גם ככה.
אפרופו ת"א- לפני יומיים הייתי בטיול רגלי מאחד היישובים באיזור (כפר הס) אל ת"א. הלכנו עם שביל ישראל, ועל אורך הירקון. טעינו בדרכים, הרגליים כאבו בצורה נוראית, ו45 ק"מ ו14 שעות הליכה השאירו עליי את חותמם. עם זאת, צחקנו, דיברנו וטיילנו יחד. עשיתי חיים משוגעים בסופו של דבר, עם חברים טובים. מומלץ.
את היום סיימנו ב20:00 בערב, בנמל ת"א, כשאת הדרך מעבירים לנו הנוף היפייפה של שביל הירקון בת"א, ובנות יפייפות למען האמת, שהלכו או רצו לאורך הירקון. סתיו, החבר המשגוע ביותר שיש לי, פשוט התחיל לרוץ אחרי בנות. זה בהחלט היה מצחיק, והלוואי שיכולתי להצטרף לחגיגה- אבל רגליי הרגו אותי. עצמות כף הרגל כל כך כאבו, והשרירים היו כל כך תפוסים. אז ככה, כמו חבורת אידיוטים- צעדנו עד נמל ת"א, וסיימנו במקום מיוחד במינו.
"גלידה מונטנה" הייתה ריקה, אך אני בטוח שבתקופת אסקימו לימון- היא הייתה מפוצצת באנשים רוקדים, צוחקים וחרמנים לבנות וגלידה.
טרפנו גלידת שוקולד- וניל עם קצפת, רוטב תותים וסוכריות. תענוג לחיך! רק חבל שהייתי מצונן, אז לא היה לי כמעט טעם בכלל..
עשינו כאלה טעויות, עד שהלכנו סחור וסחור, ולעיתים לא היה לנו פשוט מושג איפה אנחנו. אבל היי- זה כל הכייף שבטיול שכזה, לא?
הניווט, המתח וההפתעה שבסופו של דבר עלינו על הדרך הנכונה.
בכלל, זה היה אימון לא רע לגיבוש הצנחנים המממש ובא. אני באמת מתרגש לקראתו, וכבר מחר אני יוצא לרוץ 10 ק"מ בירקון. איזה כייף!
אם יש מקום שאני אוהב לרוץ בו- זה הירקון. הנוף, הריחות, הרוח- ושאר האנשים על השביל. הכל כל כך דינמי, עד שזה לא משעמם, ולא לרגע אחד!
את הסדר אנחנו עושים היום בבית. כבר עברו הימים שהתרגשתי מזה כל כך, אבל עכשיו- זאת חוויה מסוג שונה.
זה כבר יותר מנהג חד שנתי שעושים עם כל המשפחה, ולווא דווקא חגיגת חג וחופש ארוך ביותר.
אנחנו נקרא את ההגדה, נשיר את השירים המוזרים, ונתפלל לאלוהים בכדי שנסיים את זה מהר- ונתחיל לזלול!
תמיד יש אנשים מעניינם ליד שולחן הסדר- שנה שעברה התארח אצלינו חבר משוגע של אבא שלי, שמאוהב ממש בחווה אלברשטיין- מסכים איתו.
השנה יש לנו חבורת אנורקסיות.
זהו הסדר האחרון שלי בארץ לזה שנתיים, ואני בטוח שהוא יהיה נחמד.
העוזרת הערבייה שלנו עושה לנו את ניקיון הפסח. טוב, זאת לא חוכמה- היא עושה נקיון פסח בבית כל שני וחמישי.
איך, אבל איך אני מצליח לבלגן את החדר ברגע שהיא מסיימת? תכונה מעניינת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: