אני דואג לבקר כל מקרה שבו אני נתקל בחוסר שלמות עצמית עם הגוף שלנו.
אין לי סבלנות לבעיות האחרים בנושא הזה. מספיקות לי הבעיות מבית- אמא אנורקסית, וההשפעות שלה עלינו- והעובדה שאנחנו כולנו גדלנו לא רק לגובה, עקב פינוק יתר של סבתא מרוקאית, עם טראומות ילדות של חוסר.
מאז ומעולם בעיות האכילה רדפו את הבית שלנו. אמא שלי סובלת ממנה כבר 20 שנה, ורק לאחרונה היא התחילה להתפתח. היא אושפזה במשך שנה בהדסה עין כרם, במחלקה מיוחדת של הפרעות אכילה. יש לה סיפורים משונים, מוזרים ומעניינים- ובעיקר מזעזעים. ניסיונות התאבדות, הקאות של דם, "שביתות רעב" קשות וכדומה.
אני התחלתי לדאוג לחיטוב שלי כבר לפני שנים. עוד שהייתי קטן, הייתי מנסה ללחוץ את הבטן שלי פנימה. שלא תבינו לא נכון- אני לא שמן כל כך. אבל אני מרגיש רע עם העובדה הזאת שהבטן שלי לא שטוחה, אלא רק מתעגלת עם הזמן. ניסיתי דיאטות, ושברתי אותן- כי לא היה בי כוח רצון. בכל פעם מחדש אני נשבר, כי כניראה אני לא באמת רוצה לעשות שינוי- או שאני עצלן מדיי.
בתקופת השביתה הגדולה, הייתי מתאמן יומם ולילה בקרב מגע- ובקושי אוכל. אמנם לא מפתחים שרירים ככה, אבל בהחלט יכולתי לראות שיפור במבנה שלי. הייתי כל כך מאושר באותה תקופה- אבל עם החזרה לשגרה, הבטן חזרה לתפוח שוב.
אפילו בקשר שלי עם רננה, הנושא היווה מטרד. היה לי נורא נורא חשוב לדעת איך היא רואה אותי, והאם אני נראה מושך בעינייה. אני שנאתי את הגוף שלי, עד כדי בכי תמרורים מדיי פעם.
אני מניח שזוהי תופעה מוכרת בקרב רבים בישראבלוג- ולצערי הרב, אני גם שותף לה.
כך שתמיד שפנו אליי לעצה או תמיכה, ניסיתי ככל שיכולתי- אבל זו צביעות הרי. כלומר, איך אני, אדם הסובל מחוסר שלמות מוהבק עם הגוף שלו- נותן עצות לאחרים בנושא?
אח שלי, יובל- גם היה שמנמן בעברו- אבל הוא לקח את עצמו בידיים. הוא מתאמן בחדר כושר בקביעות, ולא עובר יום בלי שאנשים יקראו לו בריון, או מחמיאים לו מאד על הגוף שלו. הוא מנופח במעט, אבל עוד בגדר גבול הטעם הטוב. אני מקנא בו לפעמים, אפילו מאד- ולא עובר חודש שבו אני לא מבקש ממנו עצות או תרגילים לשיפור חיטוב הבטן, והבטחון העצמי שלי- בסופו של דבר.
אני לא מסוגל להוריד חולצה בים מתוך בושה- והלוואי אם הגוף שלי היה נראה כמו שהוא פה בתמונה (השמאלי) :
זה רק אומר שיש לי פוטנציאל, אבל כשלא מתאמנים יותר מדיי- לא פלא שלא מגיעים רחוק.
קשה לי להחליף בגדים ליד אחרים, רק מכיוון שאני מתבייש שאני עגלגל יותר מהם.
זאת צרה צרורה.
אז התחלתי שוב דיאטה, ואני משתדל לפתח עמוד שדרה הפעם- ולהתמיד. פשוט, לא?
אני יודע שבשביל לפתח גוף חזק וטוב, יש לאכול הרבה- יש לאכול טוב, ויש לעשות פעילות גופנית.
אבל אני כל כך מפחד שזה לא יעזור, אלא רק יגריע את המצב- ולכן אני פשוט לא מוכן לנסות את השיטה הזו.
ולהרעיב את עצמי זאת לא אופציה, זה גם לא בריא. זה אידיוטי.
תאחלו לי בהצלחה.
בכל מקרה, מחר אני יוצא לגיבוש הצנחנים!
אני מתרגש, ולחוץ כל כך בו זמנית. אני יודע שאני לחוץ, כי אני פשוט לא מתפקד.
אני לא כותב בצלילות, או מצליח להתרכז- אפילו לקרוא ספר קשה לי, אבל אולי בגלל שהספר הזה חופר מדיי (הייתם מאמינים שהוא לא של טולקין?) - "שבויים בלבנון"- לא מומלץ.
כלומר- אני רוצה לשמוע את העובדות על מלחמת לבנון השנייה, ולא על השטויות שאמר פרץ לאולמרט. ולא על ארוחת הצהריים של ציפי ליבני, ולא על המשקפיים של דן חלוץ ולא על המשקפת המיוחדת של עמיר פרץ.
בכל מקרה, אני מחכה לזה מאד, ואני יודע שהדרך להצלחה היא לא להשבר מנטלית- מהבחינה הפיסית- אני יודע שאני מסוגל להתמודד. אבל אני בא עם המון מוטיבציה- אני אסתדר (:
הדאגה הגדולה ביותר שלי כרגע- היא שהצוות הרפואי יפסול אותי, ולו רק בגלל הפציעה שלי ביד.
בטופס הרפואי כתבתי שהיד שלי נחתכה מזכוכית, ופשוט תפרו לי אותה. כמובן שזאת רק שמינית מן האמת. את 6 הגידים שנקרעו והוחאו השמטתי. אני מאד מאד מקווה שלא יעשו לי בעיות להגשים את החלום הזה. לקפוץ אל הלא נודע מתוך מטוס...לפחות יהיה נוף (:
למשוגעים בלבד. ואני כמובן גאה להיות משוגע..!
וכשהפוסט הבא כבר מתבשל בראשי, אני אצא לי לעולם המבוגרים.
שיהיה שבוע נעים לכולם!
דן.
נ.נ.- ידעתם שלחץ ממס חוט שדרה? אני הוכחה מוצקה לכך. הבטחתי לעצמי שהסיפור עם רננה ניגמר. שאני לא אכנס אליה יותר לבלוג.
אבל כשהיא קוראת לפוסט שלה "תתפשטי"..מעטים האקסים שלא ייכנסו בפחד נוראי לקרוא את מחזה האימים, שלדעתם נמצא בפנים. למזלי זה היה סתם שיר...וואו, זה ממש סיוט- לחשוב על רננה עם אדם אחר. למה זה כל כך משנה לי? כי אני לא שכבתי איתה, ואותו אדם כן ישכב איתה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: