כן, כך התחיל הבוקר שלי. ב4 בבוקר התייצבתי בפסגת "גבעת הפורשים" שזכתה בשמה לאורך השנים, מכיוון שלפי שמה, פשוט כמשמעו- רבים החליטו שזה לא בדיוק בשבילם, לקפוץ ממטוסים עם כומתה אדומה. (ולנקות שירותים עם כומתה אדומה, ולזחול עם כומתה אדומה, ולהתגבש סביב הכומתה האדומה, ולהלחם ואף להקריב את עצמם- עם הכומתה האדומה).
אתמול הגענו לבסיס הצבאי בתל השומר, לגיבוש צנחנים. את החבר'ה אהבתי כבר מהשנייה הראשונה- והיינו חברים לאורך כל הגיבוש.
לאחר בדיקות רפואיות, ישיבה בשמש וארוחת צהריים מפוקפקת- אפילו קיבלנו מדים. למפקד שלי קראו איציק, והוא פשוט לא ידע מה לעשות איתנו. יום שלם של בטן גב, למען האמת. הוא התחיל לדבר איתנו על התכניות שלו לשירותים. כן, רק להמחיש לכם את המצב. אבל הוא גם סיפר לנו חווית כצנחן, ומעופרת יצוקה. היה בהחלט מעניין.
היה עלינו לעבור בוחן ראשוני, שנקרא "ברור". הבוחן הזה הוא בסך הכל ריצת 2000 מטר בשדות היפים של תל השומר. אני ממש מרוצה מעצמי, לאחר שהגעתי 8 מתוך 40 חבר'ה במקבץ שלי- ואפילו לא התאמנתי לפני. זה יחזור אליי כבומרנג לאחר מכן. כמובן שהיו מד"סניקיות שהעבירו חיממים. החבר'ה יותר התעניינו מהגוף החטוב שלהן, מאשר מהתנועות המצחיקות שהן עשו שוב ושוב.
יום שלם שבו לא עשינו כלום, אבל חולקנו לצוותים בהם נעשה את הגיבוש, לאחר הסינון הראשוני שלאחר בוחן הברור.
הייתי בצוות מס' 1, עם עוד שני חבר'ה מהשכבה שלי. בהחלט שהיינו צוות לעניין.
ולאחר ארוחת ערב מפוקפקת עם טעם מוזר, הלכנו לישון ב8:10- בכרס מלאה, מצב רוח בשמיים, ושמיכת צמר מגעילה ביותר. אבל זה היה חלק מהחוויה, למרות שזה קצת הרתיע אותי בהתחלה- טוב, לפחות עד שהשמש הותירה מאחוריה רוח מקפיאה.
אני זוכר כיצד קמתי באמצע הלילה, לפחות כך זה נראה, וראיתי חיילים מדברים מחוץ לאוהל. הייתי בטוח שזהו- הסיוט מתחיל.
חבר שלי, תובל- קם איתי ושאלתי אותו לשעה. מסתבר שהיה רק 9 בערב XD
חזרתי לישון, כשפלאשבקים מהסדרה "אחים לנשק" רצים בראשי, ומזכירים לי כמה הטראומה שנעבור שווה את זה.
אז כמו שאמרתי, ב4 בבוקר הקימו אותנו- ואנחנו, קמנו, עלינו על מדים, הוצאינו ציוד והגענו למגרש המסדרים. שם חיכה לנו אדם שמן ומגעיל, שלימים יקרא ארנון השמן. הוא היה המפקד שלנו לגיבוש. העמידו אותנו בח', נתנו לנו מד חום- שעבר בין כולם (יחי ההגיינה!), והוא צעק עלינו שתוך דקה וחצי- אנחנו כולנו עם מימיות מלאות בידיים.
כמובן- שלא עמדנו בזמנים. אנחנו לא היינו אמורים לעמוד בזמנים. אבל זה נועד לשמש לו תירוץ לקרוא לנו עצלנים, מפגרים וחסרי כבוד עצמי. אני מניח שכבר פה, אנשים מסויימים החלו להשבר. דוב זקן שאומר לנו שאנחנו עצלנים ונמושות? זאת ממש בדיחה!
לאחר כמה בעיות משמעת קלות, שהדוב כבר ציפה להן מראש- יצאנו לחימום, ולאחר מכן שנית לשדות שבמתחם הבסיס. בעוד האלונקה על כתיפינו, ותיקינו רתומים- השמן עוצר. עוצר ומצביע על ערימה גבוהה של שקי חול שחורים. הוא ציווה מייד להעלות 7 שקים על האלונקה, ויצאנו לדרך- כשאנחנו מנסים ממש לרדוף אחרי ארנון, שהתגלגל לו לאיטו.
הגענו ל"גבעת הפורשים". הוא הראה לנו באופק, ממש בקצה מדרונות הגבעה אדם, ולרגליו שק חול.
"20 שניות עד לשק, לעקוף אותו ולהיות פה בחזרה. זוז..!"
רצנו, נפלנו, צעקנו ועודדנו אחד את השני. היינו טירונים חסרי אונים. היינו חבורת מסכנים שנתקלו דוב גריזלי בלילה רע.
כ15 סיבובים עשינו סביב שק החול והגבעה. 15 סיבובים בהם צועקים עלייך, ואומרים לך בבירור שככה אתה לא עובר. שאין לך סיכוי. שאתה אפס מאופס. אני ידעתי שזה פשוט התפקיד שלהם לומר זאת, אבל נתתי את כל כולי. אחרים, כניראה לקחו את זה לריאות ולשרירים- ופרשו כל עוד נפשם בם.
עוד אנחנו ממשיכים לרוץ סחור וסחור, ארנון עוצר אותנו, וטוען שאנחנו חבורת אפסים וכשלונות. הוא טוען ש: "אתם לא רוצים לרוץ? בסדר גמור. נרים שקים!"
כל אחד נצטווה להרים שק חול במשקל 10 ק"ג. להרים אותו מעל הראש- מרפקים כפופים.
"14 דקות יספיקו, לדעתי. (כן, אני יודע שאני בן זונה..)"
בן רגע החלו להשמע אנחות, גניחות וצעקות. הגוף שלנו בגד בנו. המרפקים פשוט לא יכלו לסבול את הכובד, והשרירים פשוט קרסו תחת המשקל. בחיים שלי שלא החזקתי דבר כל כך כבד, מסתבר.
השתדלתי, צעקתי וגנחתי- ואת השק הורדתי רק מס' פעמים בודדות, ייאמר לזכותי- ומיד החזרתי אותו למעלה.
כל המלש"בים הסכימו פה אחד- זה היה החלק הקשה ביותר בגיבוש. כמובן שהוא גווה מאיתנו אנשים נוספים מתוך הצוות.
אנחנו מקבלים הפסקה קלה של 7.5 דקות. להשתין ולשתות. "כל אחד, מימיה שלמה". הבטן שלי בגדה בי. מעולם היא לא הקשתה עליי להכניס אליה מזון או שתייה בצורה שכזו. לא יכולתי להכניס טיפה. בכלל, לאורך כל הגיבוש שתינו כל כך הרבה מים, שכמעט כולם היו חייבים לרוץ לשירותים כמעט כל חצי שעה. כן, עלה החדש שסיממו אותנו.
לאחר שצעקו עלינו שאנחנו לא ממלאים הוראות, ניתנו לנו לטוס ממש, בתוך 10 שניות לתוך וואדי הרחוק מן העין בגלל החשיכה, ולעמוד שם בשורה.
שם חבר שלי הדגים זחילה מושלמת, לפי דברי ארנון. מיד לאחר מכן- זחלנו אנחנו.
"אתם רואים את הקו הלבן הזה שם?"
"(על מה הוא מדבר?!)"
"זחילה אידניאנית עד לשם, ומיד לקום ולהקיף את העץ- לאחר מכן להסתדר בסדר הגעה בשורה. זוז..!"
קפצנו על הקוצים והאבנים, חטפנו בעיטות אחד מן השני, והשקענו את כל הכוח שנותר לנו בלמשוך את עצמינו בעזרת העשב עד לקו הסיום.
הגעתי בין הראשונים, ייאמר לזכותי.
לאחר מכן היה עלינו לבצע את המסלול 3 פעמים ברציפות.
ואז 5 פעמים ברציפות, ואף צרחו עלינו שנעשה את זה יותר מהר.
עמדתי במשימה, והוצאתי כל כך הרבה אנרגיה בשביל לעקוף, ולנסות לעמוד במטלות השטן.
בזחילה איבדתי את החגורה שלי- אך הסיוט הזה יסופר בהמשך.
לאחר מכן עשינו תרגיל ספרינטים על הגבעה, ומסביב לשק החול- אף הפעם עם האלונקה. תמיד פספסתי את ההזדמנות להרים אותה, אך התמזל מזלי, ויצא לי לעשות סיבוב אחד- לפחות זה. בשביל ארנון, האלוקנה היא "ערך עליון", ולכן היה עלינו להחזיק אותה כמה שיותר.
עוד 30 סיבובים סביב השק. לאחר מכן היינו צריכים לעשות תרגיל קבוצתי, בו היינו צריכים להביר את כל הקבוצה "נהר" (שלפי ארנון היו בו פיראנות, אנקונדות, תנינים ומוקשים) תוך 3 דקות. נכשלנו. אי לכך, ירדנו ל60 שכיבות שמיכה. אני באמת ובתמים לא הייתי מוכן לזה. ממש מכה מתחת לחגורה.
זה היה לי כל כך קשה, אבל התמדתי, וסיימתי את כל ה60. המחשבה על פרישה לא הייתה בלקסיקון שלי.
או אז, התבקשנו תוך 7.5 דקות לשרטט מפה של מדינת ישראל, עם כל הבא ליד. לאחר שעיוותנו את מדינתינו היפה, התבקשנו- כל אחד בתורו, למצוא את ביתו על המפה. מסתבר שאני גר אי שם בצפון, ליד הגבול עם לבנון. אם כך, מוזר שלא חטפנו קטיושות.
בכל מקרה- יצאנו לחלק האחרון- מסע האלונקה.
בחלק הזה המשכתי והפצרתי בחבר'ה שסחבו את האלונקה לאפשר גם לאחרים לסחוב, מכיוון שאת הניקוד שלהם הם קיבלו. עם זאת, הגעתי למשבר:
נתפסו לי שוב שרירי התאומים. מחשבות אימים חלפו במוחי באותן שניות. אבל אחד המפקדים שהיה מאוחרי דחף אותי קדימה, ואני הצלחתי לסיים את המסלול עם השירירם התפוסים. גם אם הם לא ראו בזה חוזק, אני גאה בעצמי. אפילו מאד!
יצא לי להחזיק את האלונקה לעוד חצי דקה, לא מספיק- אבל ידעתי שעדיף שהשקים לו יפלו מהאלונקה.
זהו. סיימנו. סיימתי את הסיוט שארך 3.5 שעות, אבל למזלי הרע- ללא החגורה שלי. הרי עליי להחזיר את הציוד במלואו, אחרת אני נכשל בגיבוש ואני לא מקבל חזרה את תעודת הזהות שלי.
במשך שעה שלמה לא ידעתי את נפשי מרוב לחץ. איזה מפקד מטומטם החליט שהוא מרים את החגורה שלי, וחוגר אותה. שילך לעזאזל.
לאחר שכמעט קיבלתי התמוטטות עצבים, מצאתי את השמנדריק, והחזרתי את החגורה למקומה.
במהלך הפרק זמן הזה, מצא אותי איזה מפקד וביקש ממני לנקות שירותים:
"שמע, אני ממהר מאד לראיון שלי, ואני מחפש את דדי, כניראה- שיחזיר לי את החגורה שלי"
"כן, שמע 116, תנקה ת'שירותים ואז תחפש אותו".
קפוץ לי, אידיוט.
אז ככה- הראיון היה ארוך, אבל נחמד. התשמשתי בהמון דימויים (כמו "להתקבל לצנחנים ממש בוער לי בעצמות- ממש כמו שטען הישראלי הראשון שטיפס על האוורסט. הוא סבל נורא, אבל הוא הרגיש שזה כל מבוקשו!").
למרות שחשבתי שאמרתי קצת יותר מדיי. לשאלות מסויימות ("מה אני עושה עם חברים?") לא היו לי תשובות טובות במיוחד (באמת דן...למה לספר להם שאנחנו עדיין משחקים מונופול?!) אבל אני חושב שהם התרשמו ממני שאני ישר, הגון וכנה. גם חכם. גם צנוע.
בכל מקרה, הוכחתי שאני רוצה לשרת כצנחן, ומקומי שם. עכשיו הכל תלוי בהם- רק בעוד חודש אקבל תוצאות.
זה בגלל שתקופת הגיבושים אורכת כחודש ימים. אוי, הטיורנים שהיו שם הבוקר, לא ידעו עוד מה מצפה להם הלילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: