אני לא מסוגל להפנות את מבטי מגופו המרוטש של דני. דני וישינסקי. הוא זועק לעזרה, שלא יכולה להגיע.
כדורים, פגזים וקללות נורים מעל ראשינו ללא הרף. איוושת הכדורים היא נאומו של המוות.
דמו של דני זולג מגופו במהירות. קולו דועך.
עליי להגיע אליו. אבל אם ארים את ראשי ולו סנטימטר מעל שפת התעלה הצפופה הזו, אני לבטח אהרג, ואגיע לשמיים הרבה לפני דני.
אנחנו יורים. יורים ויורים. יורים באוויר. יורים ללא רחם. יורים חסרי אונים. יורים במחבלים שלוקחים לנו את דני.
קולו של דני נדם. אני מביט בו, והעולם משתתק. גופו הצעיר מוטל על הקרקע, כשלושה חורים קרעו את חזהו- ראשו מוטל על הקרקע. מת.
"דן, התסכל עליי. דן!"- המקפד מטלטל אותי. שיעזוב אותי. שיתן לי ללכת אל דני. הוא מת, ומשהו בי מת איתו. חברי הטוב.
אני יוצא מההלם. הפיצוצים מחרישים את אזניי. שמיים אדומים, צעקות אימים- ודם ניתז היישר מראשו של המפקד שזה הרגע ניסה להרגיע אותי.
"לא!!" אני זועק, ומכוון את רובי היישר אל מעלה הגבעה. מחסנית שלמה מתרוקנת, וצעקתי חזקה יותר מהכדורים שספק אם פגעו בחלאות שבצד השני.
"השאר אותו פה, דן- עלינו לנוע קדימה- אחרת כולנו נמות כאן!" אומר לי החובש. איך הוא יכול להיות כל כך אדיש למראה גוויתו של המפקד שלנו, כשראשו פתוח, ועשן סמיך עולה ממנו.
"עכשיו!": אנחנו קמים מהתעלה. אש מקלעים חזקה מחפה עלינו, בעוד אנחנו מטפסים מלאי אנדרנלין במעלי הגבעה, כנגד אש מגיהנום.
רועי נפגע. הוא נורה היישר בצווארו, והדף הפגז שהתפוצץ מיד לאחר מכן- העיף אותו במהירות עליי.
נפלתי בחבטה. עייני עצומות.
אני מנסה לקום, אך גופתו של רועי כבדה כל כך. ירון ניגש לעזור לי- ומרים ממני את גופתו של רועי.
אני מכוסה דם. דם מתוק שצורב בעורי ובנפשי.
אין זמן לבכות על המתים כרגע- אחרת יבכו עלינו.
אני קופץ אל מאחורי סלע. גופי כבד, ועיניי מטושטשות מאבק ודמעות.
אני יודע שחברי סומכים עליי- אני מרים את ראשי, ורובי מכוון היישר קדימה.
ראיתי כיצד טל מנסה להשיב אש אל מקור לא נודע, ונפגע ברגלו מרסיס פגז שנחת כ10 מטרים ממנו.
לאיזו צרה נקלענו.
"חובש! עזור לטל!" אני שומע את רמי, מפקד הכיתה החדש.
אך אין החובש יכול לנוע. אין החובש מסוגל לזוז ולו סנטימנטר.
אני מכוון את נשקי אל מטרה לא ידועה, ויורה. כל כדור נושא את זעמי.
לרגע חשבתי שפגעתי, לרגע חשבתי שנקמתי.
אש מקלעים נוראית נפתחה לעברי.
הסתתרתי מאחורי הסלע, שבמהירות החלט להשבר ולהתפורר מעוז הכדורים והרסיסים שפגעו בו.
לידי, גדי נוימן מרסס את פאתי היער שנמצא במעלה הגבעה. אני מביט בו בהערצה. אין בעיניו ולו טיפה אחת של פחד. גיבור אמיתי. חבר אמיתי.
צעקתי לו "גדי, חפה עליי!".
ללא שאלות, הוא הנהן, וכיוון את האש לנקודה מרוכזת בפאתי היער.
יצאתי מן המחבוא. רגלי נושאות אותי בכבדות, אך אין בליבי טיפה אחת של פחד. אני אגיע אל טל, שזועק לאמו- חי או מת.
הייתי בטוח שאמצא את מותי בין הפצועים, ההרוגים, הסלעים וגשם הכדורים והפגזים שליוו אותי ב15 מטר אל טל הפצוע.
גדי, כניראה- נכנס בהם חזק- החליש אותם.
הגעתי אל טל, הרמתי אותו על כפתיי, והתחלתי לרוץ אל עבר מחסה.
החובש ניצל את שניית ההפוגה, והתפנה לטפל ברגלו המרוסקת של טל.
אני החלתי להשיב אש. תחילה, עדיין לא ראיתי דבר- אך לפתע הבחנתי בדמויות שחורות וקטנות מתקרבות אלינו מצידינו הימני.
"גדי! שעה 3! גדי, שלח אותם לאללה!!"- לאחר שהבחין בנבלות, גדי החל לרסס אותם ללא הפסקה.
"דן, עזור לי!"- גדי צעק לי. ללא היסוס, קמתי, ורצתי בכל כוחותי לעזרתו.
מצאתי מחסה מאחורי סלע גדול יחסית. הצצתי אל עבר המחבלים. הייתי בהלם.
מחבל אחד זחל במרחק של שני מטרים ממני, מתקרב לגדי. הוא הביט בי, ואני בו. בהה בעיניי, ואני בעינייו. הוא בזעמי חסר הגבולות, ואני באדישותו.
הייתי זריז ממנו- כיוונתי את רובי היישר אל פניו, ולחצתי על ההדק. הזעקה לאלוהיו, כשהכדור ריסק את פניו בנתז אדיר של דם- עוד מלווה אותי היום.
מיד חזרתי למציאות, וגדי צעק לי שהכדורים שלו אוזלים במהירות. התיישבתי על ברכי, והחלתי לירות לעבר כל מטרה שראיתי. המחבלים קופצים ממחסה למחסה- מכירים את השטח כמו את כף ידם, הנבלות.
במהלך אחד המעברים, הספקתי לירות לעבר מחבל חשוף. הוא זינק אל סלע קרוב יותר לגדי- ולחיסולו של חבר נוסף.
הוא הביט לרגע בעייני, בעוד הכדורים הלוהטים חורכים את גופו. מפלחים את ליבו.
מבטו נעשה לא ממוקד, והוא התמוטט. דם זולג מפיו.
אחד המחבלים הבחין בי- והחל לירות לכיווני. אחד הקליעים שרט את ידי. נפלתי לאחור.
"דן, צא ממהלם! הרוג אותם, דן! תירה בהם!"
לא היה לי זמן לחשוב על הכינוי החדש של גדי. אכילס של ממש.
קמתי, ולא הרגשתי דבר. האנדרנלין שזרם בעורקיי, היה כתרופה פלאית.
לקחתי בידי רימון, שיחררתי את הניצרה- וזרקתי אותו. הוא כניראה ניתז מאחד הסלעים, והתפוצץ הרחק מחוליית השטן.
לקחתי רימון בשנית, אך הפעם זרקתי אותו במדוייק. הוא נפל לשמאלו של המחבל הקרוב ביותר אליי. היה פיצוץ גדול, וחלקי גוף התעופפו באוויר, ודם ניתז על פניי. עד כדי כך הייתה עוצמת חזקה הפיצוץ.
המחבלים נכנסו להלם כניראה, מכיוו שהם פשוט לא נעו לרגעים ספורים, מביטים במה שנאשר מראשו של חברם לנשק.
אני וגדי לא יכולנו לפספס הזדמנות שכזו, וקשר ללא דיבור- החלנו בו זמנית לירות ללא רחמים לעבר המחבלים. כל כדור נשא את זעקתו של אחד מחברינו ההרוגים במארב הזה.
המחבלים נפלו אחד אחרי השני, ואלו שלא נפגעו החלו לרוץ חזרה במעלה ההר.
אוי, הם לא ידעו שהם התעסקו עם גדי נוימן ודן הלפרין- ירינו לעברם אש תופת, והם התמוטטו כבתים בסופת הוריקן. איזו הרגשה נפלאה ונוראית כאחד, לגזול את חייו של אדם. אדם שגזל ממני כל כך הרבה.
לא יכולנו להתמהמה, וגדי ואני חזרנו אל שאר הכיתה, שהייתה תחת אש מקלעים קלה יחסית. מעניין מדוע הייתה ההפוגה.
לאחר ימים, אבין שפלוגת צנחנים נוספת תקפה את הגבעה, מכיוון אחר- דבר שאילץ את הנבלות לחלק את כוחותיהם על הגבעה.
ראיתי את טל, חבוש, אך מצבו יציב- לפי טענת החובש. לידו שכבו אריק, מתי, רועי, אילן ורמי. מתים ופצועים כאחד.
נשארנו כ7 חבר'ה כשירים לקרב.
החלטתי לקחת פיקוד, לאחר שכל שרשרת הפיקוד נפגעה. יש שיגידו שאחרים היו מתאימים ממני לתפקיד, אך באותם רגעים אף אחד לא התווכח. כולם סרו למרותי, כפי שהייתי סר למרותם, אילו רק חפצו בכך.
חילקתי את הכוח לכוח תקיפה, ושתי כוחות חיפוי.
לא השבנו אש.
ביקשתי מירדן האלחוטן שיבקש סיוע אלטילרי על הגבעה.
"זהירות, הם מתקרבים!!"
הצצתי דרך כפתי ומעל הסלע שמאחורי הסתתרתי, וראיתי חוליה בת 6 מחבלים נעה היישר לכיוונינו. כניראה חשבו שכולנו נפלו, מכיוון שלא השבנו אש כלל. הם נראו מופתעים ומפוחדים למשמע הצעקה של גדי.
ללא היסוס, כיוונתי את נשקי אליהם.
"אש!"
ואש תופת נפתחה מתוך הכוח הישראלי על החוליה, שהסיבה ליציאתה מאחורי מחסה אינה ברורה לי עד היום.
הם נטבחו כולם יחדיו, וצעקה גדולה עלתה מתוכינו. אנחנו נוקמים באלה שלקחו מאיתנו כמעט הכל.
עוד אנחנו צועקים השמיימה, אש ממקלע כבד נפתחת לעברינו. רונן נופל ארצה. אני מביט לעברו, אך אפילו אין למה להזעיק את החובש.
הצרור כרת את ראשו, שהחל להתגלגל במורד הגבעה.
אנחנו מתחילים להשיב אש.
בעוד אנחנו עושים זאת, נשמע פיצוץ. אנחנו הופלנו על הקרקע. מיד לאחריו התפוצץ על הגעה פגז נוסף. ועוד אחד. ועוד שניים!
האש הארטילרית החלה לפגוע בחלאות, ואש התופת הופסקה במיידית.
מעולם לא חזיתי במופע אש כה מרהיב- פיצוצים, אש ורעש שבאותם רגעים נשמע כנגינותיו של הווארד שור. זעקות האויב היו כצלילי כינור לאזנינו.
פשוט תענוג.
הבנתי שזאת הזדמנות מופלאה לפרוץ פנימה, דרך קווי האוייב המשותק.
השארתי 2 לוחמים מאחור, לחיפוי וסיוע, בעוד שהארבעה הנותרים, ואני ביניהם- מתפרצים אל גבעת המוות.
בצעקה גדולה, אנחנו מגיעים אל פאתי היער, כשכולו אפוף עשן ופיח. מסריח מאבק, עשן ודם.
כשהענן האפור מתחיל להתפוגג- אני רואה לנגד עיניי מראה מזוויע ממש:
חלקי גופות, גופות חרוכות ומרוטשות. דם. הרבה דם. ממש תעלת הגנה שהשטן ביקר בה, בליווי אש הארטליריה הישראלית.
אנחנו נכנסים פנימה, ומציצים מעל דפניה, אל עבר עמקי היער.
אומרים שמרוב עצים לא רואים את היער. במקרה שלנו לא היו עצים בשביל שיהיה יער.
בפסגת הגבעה עמד לתילו בית, שכמעט ולא נפגע בההרעשה הקודמת. בפקודה שלי, הותרתי את זיו לחפות עלינו, ואנחנו פרצו קדימה, אל עבר הבית.
לא נפתחה אש, ולא נשמע כל רחש.
הגענו אל הקיר החיצוני של הבית, ונשענו עליו. אט אט, התקרבנו אל הדלת.
"עכשיו", אמרתי, וגדי פרץ את הדלת בבעיטת חזקה.
"הכל נראה שקט", טען דור,
"זה מה שמפריע לי"- לחשתי לו בחזרה.
גדי החל לעלות במדרגות, לעבר הקומה השנייה.
עלינו בעקבותיו- וגדי פרץ אל החדר היחידי בקומה הזו.
הוא היה ריק.
מבחוץ עוד נשמעו יריות וצעקות- לימים יתברר שזוהי הפלוגה הנוספת של הצנחנים, שמנסה לפרוץ דרך קווי האויב מהצד השני.
לפתע שמענו רחש, וקול עולה במדרגות- הסתובבנו בפחד והתרגשות אדירה- ובצעד החמישי- החלנו לרסס את הקיר.
נשמע קול של חפץ כבד נופל במדרגות, ולאחר מכן- החלו יריות לחדור דרך הקיר לעברינו. דור נפגע בצווארו, ונפל מתפתל על הקרקע, אך לא מוציע הגה.
גדי קם, ורץ אל עבר הפתח, וברגע שהגיע אל הדלת, התרחש פיצוץ רימון מאחורי הדלת הסגורה. הרימון פירק את הדלת, ורסיסים רבים ננעצו בחזהו של גדי. הוא נפל על גבו, וגופתו נראה כל כך שלווה. ללא דאגות, מחשבות או געגועים עזים.
בצעקה מחרישת אזניים, קפצתי אל הדלת, ויצאתי אל גרם המדרגות כשרובי מקדם אותי. התחלתי לרסס את הדמויות השחורות, המסריחות והנתעבות שעמדו על המדרגות, ומחסנית שלמה הפילה את כולם ארצה. 7 במספר. מאיפה הם הגיעו, לכל הרוחות?- כניראה התחבאו במרתף.
בעוד אני נופל על גופתו המתה של גדי- כשעיניי מטושטשות מדמעות, שמעתי קולות צעדים בחדר. הרמתי את ראשי, בכדי לחטוף מכה רצחנית מכת רובה סער. עפתי לאחרונית, אל גרם המדרגות. קמתי על רגליי- והבטתי בדמות שהסתתרה בחדר.
גופו של המחבל היה מלוכלך, מצחין- ופניו נראו כועסות ועיניו רושפות באש ממש. רובהו היה באזור מותניו.
נעצתי בו מבט חודר, המום.
הוא הרים נשקו על הכתף, ודרך אותו. הייתי חסר אונים.
הזדקפתי. בראש מורם הבטתי בו צועק לאלוהיו.
יריה. ועוד אחת.
אני מרגיש כיצד הקליע חודר את חזי, ומפלח את ליבי. הקליע השני קורע את ראותיי.
אני נופל במדרגות. נופל אל החשיכה.
זה ניגמר.
כשהתעוררתי, לתדהמתי מצאתי את עצמי עומד בהלוויה. התסכלתי סביב, וראיתי חברים קרובים: את סתיו, טל, אוריאל, אביעד, יותם ואפילו תמר עמדה שם. עיני אהובתי נפוחות. הייתי מבולבל.
אך כשהבחנתי באימי קורעת על שפת הבור, שבו מונח ארון עץ דומם- ההבנה החלה לחלחל בקרבי.
אבי בהה בקבר, המתכסה בחול- במבט לא ממוקד. הוא היה שם בגופו, אך לא בנפשו. ממש כמו בנו היורד אל הקבר, שנשמתו עזבה את העולם.
אחיי הקטנים, עומדים מנגד, חסרי אונים. יובל עומד ובוכה, ואפילו לא מכנה אותי בכינוי הרגיל שלי. הוא לא קורא לי "דניס". הוא לא קורא לי "מוריס". הוא זועק את שמי אל השמיים. הוא זועק את כאבו אליי, חסר אונים.
גל בוכה וצועק. ילד כה קטן- איך יכולתי לעשות דבר כזה לאחי הקטן? איך יכולתי לנטוש אותו. איך ילד קטן שכזה, יצליח לשאת מועקה גדולה שכזאת?
קולו של אריק אינשטיין מתגלגל ברקע. שר על אחיו שהוא יזכור תמיד.
שירים שנגעו לליבי בעודי בחיים, מרטיטים את ליבי המת.
עיני נסגרו. הכל נעצר.
כשפתחתי אותן שוב, הייתי לבד. הייתי על שפת קבר. על הקבר היה כתוב באותיות גדולות ויפות. יפות וקרועות לב. "דן הלפרין. בן, אח וחבר. אנחנו בוכים לך- תהה חזק למעלה..."
בכיתי. בכיתי על הסבל שנגרם לי. על הסבל הגדול שנגרם למשפחתי, וחברי. אך ניצוץ גוואה ממלא את חזי הריק. ממש הירואי- לההרג בשביל המדינה שלי. בשביל ארץ אהבתי, בה השקד פורח.
הרמתי את ראשי, והבטתי סביב. לתדהמתי ראיתי דמויות נוספות, עומדות על סף קברים.
חברי לנשק. חברי לדם. חברי לנפש.
עמדנו שם, כל אחד על יד קברו. על יד גופתו. על יד זכרו.
דמעות, דמעות רבות מספור בעינינו. אנחנו יחד שוב.
זעקה גדולה עולה מתוכינו.
חיינו הסתיימו לעולם באותו שדה קרב, על גבעת המוות בלבנון. אך אהבתינו אחד לשני, היא זו שתישאר לעד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: