אני עוד לא לגמרי עכלתי את העובדה שבשנתיים הקרובות אני אאמן קרב מגע לאירופאים, אלמד מנהל עסקים, אעסוק בספורט בכל ימי השבוע- ואעזוב את המחשב בצד. כניראה שעד שלא אתחיל לחיות את החלום, לא באמת אאמין לזה.
ההורים שלי חזרו ביום שני מהולנד- הם בחרו לנו בית, אוניברסיטה ובתי ספר לאחיי.
הם סיפרו שהמקום פשוט מדהים, עם גנים יפייפים, אנשים נחמדים, נופים מעתיקי לב- ואווירה מיוחדת במינה.
הם הביאו איתם עלון, ובו תמונה של הבית שלנו. הוא יהיה בית בן שתי קומות, גדול- 5 וחצי חדרים. הוא אמנם יהיה ממוקם מעל משרד, אבל המשרד הזה נטוש כמעט. כשהסתכלתי על הנוף הנשקף מהבית- כמעט ובכיתי. בתים מוקפים בגנים ועצים. שיחים ופרחים. והשמש החמימה זהובה מעל. פסטורלי, לא?
כמובן שהם היו שם 7 וחצי, בו אני ואחי היינו צריכים לנהל את הבית. התפרצות הר הגעש הוציאה אותם למסע של יום וחצי מאמסטרדם לרומא- דרך גרמניה ושוויץ. הם אומרים שעל אף הנופים שיכלו לגרום לבן אדם התקף לב- הם כבר רצו לחזור. כן, גם אני רציתי את הטובלרון והאוטו בחזרה! :)
איטליה, שוויץ, גרמניה, צרפת, אנגליה ועוד- בכולם אני הולך לבקר. לבד, עם חברים חדשים או עם המשפחה. זה לא משנה לי- הלב שלי מתחיל כמעט לפרפר מרוב התרגשות על המחשבה שאבקר בכל אלה. אזכה לחזות בנופים המדהימים- להריח את ריח הנהרות וההרים. לבהות בארופיאיות.
לחיות את חיי שאותם אני לא יכול לחיות פה, בארץ. יותר מדיי תדמית, יותר מדיי לחץ. יותר מדיי בלבול.
אני רוצה לעזוב כבר- אני אמנם אוהב את הארץ שלי, אבל אני חייב קצת חופשה ממנה.
אני כבר רוצה לסיים את בית הספר, וזה כבר ניראה שסיימנו:
במשך שבועיים שלמים אני לא מגיע לבית הספר, או מגלה שפשוט התבטלו לי כל השיעורים.
הבגרויות בפתח, אבל אני מאושר לבנתיים. אני יודע שאני אעשה הכל בשביל להצליח, ולהוציא את הבגרות שאני כל כך רוצה.
היום יצא לי לחשוב על כך שלא אזכה לראות יותר את רוב בני כיתתי, אם בכלל מישהו מהם. הכל ניגמר, כאילו חתכו את חיינו בסכין. ירו בנו אל תוך הצבא.
בכל פעם שהמחשבה הזו עולה- אני בוכה. קשה לי המחשבה שהחיים מתהפכים להם עכשיו. אבל זהו סימן שאני מעכל את העובדה הזאת, וזה טוב.
אני בהחלט אתגעגע לכולם. אני יודע שכן- ועל אף שלא אהבתי או הייתי מחובר עם רוב הכיתה שלי- הם יהיו חסרים לי, לעת עתה.
התמיכה שלהם, המחמאות- הצחוקים בשיעורים, והאחווה בטיולים. אנשים טובים יש לי בכיתה, ורק לקראת הסוף- אני מבין את זה. מבין את הפספוס- שלא זכיתי להכיר אותם.
פגשתי חלק מהם בפלורנטין, בחגיגת ערב יום העצמאות. ידעתם שיום העצמאות השנה נפל על יום הולדתו של היטלר? איזו אירוניה- אבל כמו שלאורך השנים טענו- זהו בהחלט ניצחון כביר על הגאון המטורף. בן 121, השטן הזה. את האמת? מעולם לא הצלחתי להרגיש שנאה כלפיו- אבל זה דיי ברור לי למה- על אף שכל דודתיו של סבי נספו בשואה, והוריה של סבתא רבה שלי ז"ל- השואה התרחשה לפני 71 שנה. זה כל כך קרוב, וכל כך רחוק. איך אוכל לשנוא אדם שמעולם לא פגע בי? אני לא יכול לשנוא אדם מסיפורים. אבל אני יכול לבכות מהם, ובכך אני בכל זאת כואב על מעשיו של היטלר.
בכל מקרה- פגשתי את החבר'ה בפלורנטין. הגענו לרחוב בסביבות 10 בלילה. אני זוכר כמה התלהבתי מהעיצוב של ת"א הדרומית. כל כך ישנה, אבל כל כך יפה. הבתים הצפופים והישנים, תמיד מילאו אותי בחמימות שכזו. לאחר שעזבנו את פלורנטין יצא לי לחזות בבית השגרירות הבריטי הישן בת"א. הוא היה נשוט, ישן ונישא למרומים. אני לא יכולתי להזיז את מבטי ממנו. פשוט התאהבתי בו ממבט ראשון. הוא כל כך הזכיר לי את האפלה שב"פאנטום האופרה"- כשהחלונות השחורים היו מנופצים, הגג היה רעוע וישן- והמרפסת הקטנה שמוארת באור ירוק לא ברור, ומתוכה אפשר לראות את ההריסות שבתוך הבניין- כל אלה גרמו לי לליבי לפעום כאילו רצתי ריצה ארוכה וקשה.
בכל מקרה, בפלורנטין היו אלפי אנשים, מוזיקה גרועה ביותר, אך בנות יפות. באמת- לא האמנתי שאני, עם הטעם הבררני שלי כל כך בנשים- אתלהב מכל כך הרבה בנות בלילה אחד. כמובן שהיו גם כאלה וגם כאלה (וגם כאלה- והמיבנה תבין).
מוזר שבערב יום הולדתו של היטלר, הצטופפנו כמו בגטו ממש.
לא היה מקום לזוז. אנשים רקדו, שתו, ונהנו. ניסיתי גם להכנס לאווירה, אבל עוד לוקח לי זמן לפצח את המחסומים הפסיכולוגים. אני עובד על זה..אני צריך לצאת יותר!
היה שם שיכור שעלה על גג אחת ממכוניות המשטרה- השוטרים פשוט בעטו בו, והכו אותו. אכזריות מצידם, טיפשות מצידו. למה אנשים חושבים שאפשר להנות רק עם אלכוהול? על אף שאני חייב להודות שהוא ממש זרז כימי! הוא עוזר לשבור ונפץ את המחסומים הפסיכולוגיים בקלות שכזו..אך, אל תנסו בבית ;)
לראושנה בחיי, נלחמתי ברצון המוניטין שלי להיות טהור, הגיוני וחכם. הבנתי שזה לא מה שאני רוצה. אומרים שכדאי לנסות דברים- ואני באמת רציתי לנסות דברים חדשים. ניסיתי גז צחוק. על אף הדיליי, הגז הזה פשוט מתח לי חיוך אדיר על הפנים, והנמלים שתקפו את ראשי- גרמו לי להתפקע כל כך. כן, זאת הייתה חוויה נחמדה ביותר.
אמנם הכי נהנתי עם חברים לכיתה שפגשתי שם- והרגשתי כל כך בטוח בעצמי. לא גמגמתי, והשיחה שלי איתם פשוט זרמה. העייפות הזאת היא תרופת פלאים ללחץ שלי- לעודף המחשבה שלי.
בסוף הערב, התחלנו ללכת עם שדרות רוטשילד לעבר ביתו של אחד החברים שלי. בדרך רקדו עם "הנחמנים"- כשאנחנו מתפקעים מגז הצחוק. לקחתי קצת יותר מדי, אז- הראש שלי היה כל כך מסחורר, עד כאב ממש. התמוטטי לרגע, והבנתי שלקחתי יותר מדיי גז ללילה אחד- טוענים שזה חוקי.
לאחר זמן מה של הליכה, ישבנו על ספסל בכדי לנוח. עוד אנחנו יושבים ואוגרים כוחות להמשך הדרך- עבר לידינו אדם, שלפי לבושו חזר לא מזמן מהמזרח הרחוק- והוא פנה לאישה שבדיוק עבר לידו: "רוצה להושיט לי יד ולצאת יחדיו למסע?"- זה היה פשוט מצחיק. כמובן שהערנו לו שזה לא מנונס, ואפילו מטריד- אבל אני לא יכולתי שלא לצחוק בכל פעם שחשבתי על האדם בבועתו.
מסתבר שאפילו שידידה שמעולם לא פגשתי ראתה אותי שם- ייאמר לזכותו של הפייסבוק. והבלוג הזה.
עם זאת, הדבר שהיה הכי חסר לי ביום העצמאות- הייתה הלהקה שלי. "צעירי תל מונד" / "סברס".
השירה הייתה כל כך חסרה לי. היא עדיין- במשך שנתיים שלמות אני לא מפסיק להתגעגע אליהם כל כך. איזו שטות זאת הייתה להתנהג כמו ילד, אז- ולהיזרק משם עם בעיטה הגונה באחוריים.
היום ראיתי סרטונים ביוטיוב של הלהקה מופיעה, וכמעט ובכיתי מרוב געגועים. שרתי איתם, והרגשתי נעלה מעליהם. טוב יותר- וגם אז היה לי טוב שם כל כך. באמת שאהבו אותי שם, ובכל הופעה הייתי מקבל סולו. אני באמת שונא להיות יהיר- אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה הזאת שאנשים אהבו את הקול שלי, אוהבים אותו- ומאד ההעריכו אותי בזכותו. אני לא יכול להתעלם מהעובדה שאני פשוט אוהב לשיר. לא יכול להפסיק לשיר- בשום פנים ואופן.
אבל מטעויות למדים, ואני מקווה שבעתיד אוכל למצוא לעצמי מסגרת בה אוכל לממש את היצר החייתי שלי לפתוח במזמורים על ירושלים, כעס, אהבה, מלחמה ושלום.
בכל מקרה, אני מאחל לכל התיכוניסטים בהצלחה בתקופה הבאה, וגם לי.
הולך להיות קשה, מייגע, מעייף- ושווה כל רגע. הרגעים האחרונים בהחלט שלי כתיכוניסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: