The Bridge Of Khazad Dan

2) אני לא יודע אם אני כותב את הפוסט הזה כי אני רוצה לשתף אתכם בנושא, או כי אני רוצה לספק לכם חומר לקריאה. אולי שניהם. בכל מקרה, היד פתוח והפנקס רושמת. - כן, בדיחת הגשש :)

 

בקצרה- אז מהו הקרב מגע?
הקרב מגע הוא שיטה שייסד אימי ליכטנפלד, בעת שירותו בפלמ"ח ובפל"ים. השיטה נועדה, בבסיסה- להכין את הלוחמים היהודים לקרב פנים אל מול פנים (קאפ"פ), במקרה ואזלה התחמושת. השיטה שונה משאר אומנויות הלחימה המסורתית, מכיוון שהיא נועדה אך ורק להגנה עצמית בתקיפת רחוב, מועדון, קרב וכדומה. אי לכך, אנחנו לא משתתפים בתחרויות, שכן זהו סיכון גדול. בקרב אמיתי אין חוקים!

אי לכך, הקרב מגע היא השיטה הטובה ביותר להגנה עצמית.
אימי עזב את צה"ל בשנות החמישים, והחליט לפתוח את המועדון האזרחי לקרב מגע- שלא היה פופולרי במיוחד. הקארטה, שהיה מפורסם עד אין כמוהו- לקח לנו את כל החבר'ה.
בכל מקרה, עם השנים יותר ויותר אנשים הצטרפו, ואחרי מותו של אימי- חברי הקרב מגע בארץ התפצלו לעמותות שונות, שכל אחת מהן הדגישה את השקפת העולם של כל מייסד ומייסד.
לחימה ישראלית, היא עמותת קרב מגע חדשה יחסית, הנולדה מתוך הק.מ.י- קרב מגן ישראלי, ובה אני מתאמן.
כמובן שבענף הזה, כל עמותה ועמותה טוענת שהיא הטובה ביותר בתחום, וכך אני טוען ש"לחימה ישראלית", היא הטובה ביותר. היא באמת הטובה ביותר, מכיוון שאנחנו פותחים את הראש (תרתי משמע), ומשנים דברים כל הזמן- לפי הצורך הקיים בהגנות יעילות, קלות ומהירות ביותר. אחרים? מקובעים במחשבה, ולא פתוחים לשינויים.
בכל מקרה, זה קצת על החצי השני של חיי.

 

לתחום הזה אני נכנסתי בכיתה ו'. ילד בן 11 בסך הכל. בדיוק פרשתי מג'ודו, שלא סיפק את צרכי החייתים לקרוע לאויב ת'צורה. הגעתי לאימון ראשון, עם אחי ושכן.
מהרגע שבו נתתי את האגרוף הראשון- התאהבתי בקרב מגע. בק.מ.י- שבו התחלנו. רק לאחר מכן התרחש הפיצול.
כמובן, כשחזרנו הבייתה, התנפלתי על אחי ונתנו אחד לשני אגרופים- כמובן שבלי לפגוע. משוגעים שכמותינו :)

באימון לאחריו השניים האחרים פרשו, אבל אני נשארתי. וכך הפכתי לחניך הראשון של סניף הק.מ.י באזור מועצת לב השרון.
חבר טוב שלי, לפחות דאז, הצטרף באימון השני. כך שלושה חודשים, או אפילו יותר- היינו שנינו בלבד. מזל שלא סגרנו אותנו....
הזכרון היחידי שלי מהתקופה הזו הוא הקרב שלנו. בן, שמעולם ומתמיד היה חיית קרבות, היה מחטיף לי ללא רחם. אני? במקום לפחד ולבכות- פחדתי וצחקתי. למען, האמת- פשוט התפקעתי מצחוק בעוד אני חוטף וחוטף מהלומות. מוזר, מה?- כניראה זאת התוצאה של חוסר אונים מוחלט.
עם הזמן, הצטרפו עוד ועוד אנשים- ונהיינו לקבוצה. אוריאל, חבר נוסף, ובן דודי- יותם היו בן הראשונים להצטרף אלינו. מאז, עד חגורה חומה לפחות- היינו ארבעת המוסקיטרים של הסניף שלנו.
עברנו חגורות יחדיו, התאמנו יחדיו ונהיינו חברים טובים, וחברים לנשק אפילו עוד יותר.

עם זאת, חובה לציין שאני פרפקציוניסט בכל רמ"ח אבריי. זה היה כל כך משפיע לי על האימונים, עד שזה היווה איום על ההמשך שלי בק.מ.י.
במהלך העבודה, נגיד ולא הייתי מבצע תרגיל בצורה טובה- המצב רוח שלי היה שואף מיד למרצפות שמתחת למזרון. הייתי נכנס לדיכאון. זאת כמובן הייתה אחת הבעיות שלי בחיים בכלל, אבל באימונים זה פשוט היה מוגזם.
עם השנים, השתנתי והתבגרתי- אך אני עדיין פרפקציוניסט. לכן אני דואג תמיד להיות בטופ. בראש הקבוצה. ואני אכן מצליח.

לא עובר אימון, בו אני לא מקבל מחמאות על הביצועים שלי. מחברי לקבוצה, ולעיתים נדירות- גם מהמאמן שלי אביעד, שהוא פרפקציוניסט בפני עצמו.
זה טוב :)

בכל מקרה, השנים עברו, בעיות נפתרו והתחדשו, ואני נשארתי בלחימה.
עם זאת, לאורך השנים קיבלתי ביקורת חריפה על האגרסיות שלי. הלחץ שלי.
הייתי פוגע בחבריי לקבוצה ללא רחם, ממש בלי שום כוונה. בלחימה, ראיתי, אמנם לא במודע- את המקום הטוב ביותר לפרוק את כל הלחץ, הקושי והפחדים שלי.
זה כמובן התבטא בחבורות, פנסים בעיניים ופחד להתאמן איתי.
אפילו שברתי שן למישהו בסמינר, ובכל זאת- אני משתפר. למרות שבסמינר האחרון החטפתי קצת יותר מדיי לאיזה חניך. טעות...:)

אפילו יצא לי להתשמש בכוח ובידע שלי פעם אחת במציאות. בסאמר סקול, בכיתה ז', חבר תקף אותי בצחוק לא צחוק, ואני הגבתי. המסכן חטף פעמיים את הפאלפון שלי לאשכים...

 

ב2003, המאמן שלי ועוד מאמן החליטו שהם פורשים מהק.מ.י- ומקימים את לחימה ישראלית.

התקופה העיקרית הבאה שלי בלחימה הייתה בעת שביתת המורים המצויינת. הייתי אז בכיתה י'. במשך חודש שלם כל תעסוקתי הייתה: לישון, לאכול ולהתאמן.
המאמן שלי הקים באותה תקופה סניף נוסף ברעננה, והזמין אותי ואת אוריאל להצטרף אליו. ארבעה ימים בשבוע, 5 שעות בממוצע בכל פעם, היינו מתאמנים ומאמנים.
כן, פה התחלתי להאמין בראשית דרכי. כל כך נהנתי- וזה כל כך תרם לי. הקשרים שלי עם אביעד נעשו פשוט מעולים, ולמדתי להכיר אותו כבן אדם אמיתי. הרמה המקצועית שלי הייתה פשוט בשמיים, בלי להגזים, והייתי בכושר מצויין. אז לראשונה, הרגשתי שיש לי יכולת להשוויץ בגוף שלי. אחרי השביתה, לצערי- הכושר הדרדר, וכך גם החיטוב. אבל ניחא.
אנשים החלו להעריך אותי, ונמשכו אליי טבעית מתוקף היותי חגורה כחולה, אך בגילם.
אני זוכר שאביעד אף הזמין אותי ואת אוריאל לעשות מצג של הקרב מגע ברחבי בית הספר ברעננה, בכדי לגייס עוד חניכים. כל כך נהנו, והילדים בבתי הספר היו פשוט מהופנטים.
זכינו על עבודתינו בקסדת אימון חינם.
כן, אלו בהחלט היו ימים טובים. ימים של שקט.

הגעתי לחגורה כחולה. בסוף כיתה י', היה לנו סמינר בקיבוץ "עין החורש". שם לראשונה התאמנו עם פרננדו מרי, ראש העמותה שלנו. פרננדו הביא תלמידים משלו, אפילו חגורות חומות!- אבל זה היה ממש בזיון. הם לא הגיעו לקרסולים שלנו. זה רק מראה על איכות האימון של אביעד. כן, פרננדו הוא מאמן טוב, אפילו מעולה- אבל אנחנו היינו טובים יותר.
בסימנר הזה הייתי בולט- הייתי במיטבי ו"הפצצתי" בכל אימון שעשינו: בבריכה, באולם וכדומה. עם זאת, יצא לי לשבור למישהו את השיניים...:P
הסמינר היה מעולה. יומיים שלמים של קרב מגע, בו התאמנו בצורות שונות, מגוונות- והכי חשוב- כיפיות. אסור לשכוח- עשינו גם צרות:
חבר שלי, סתיו שמו- הכין במשך חודש שלם לפני הסמינר, תערובת מגעילה ביותר של כל דבר הבא ליד בבקבוק פלסטיק. הוא שם את זה במזגן של אחד החדרים, וחבר אחר שלנו, תובל- פשוט חלה ביום שלמחרת. איזה הקאות היו שם...אנחנו אמנם לא יודעים עם זה הגועל נפש עשה את הבלאגן (תרתי משמע), אבל אנחנו נהנים להאמין שכן.
אני אעלה כמה תמונות טובות מהסמינר במהשך.

 

בתחילת כיתה י"א, עליתי לחגורה חומה. עברנו מבחן מאמץ קשה ביותר באסון טבע בווינגיט. עליה תלולה בחול טובעני. ממש טראומה לארבע ראשי והתאומים. עברנו מבחן מעולה, שגם ממנו אני אעלה תמונות. היה כל כך קשה, אבל בו זמנית כיף. מוזר- אבל הנה עוד הוכחה שמאז ומתמיד אהבתי ללכת מכות!
בסוף י"א קיבלתי הצעה לגשת לקורס מדריכי קרב מגע, בראשות ה"גראנד מאסטר" של הקרב מגע חיים זוט. יש כאלה שקוראים לו הזקן של הקרב מגע, שכן הוא האדם הכי מבוגר המתעסק בתחום- בן 74. אני, לעומת זאת, קורא לו השמן של הקרב מגע. דוב שכזה- גם אותו תזכו לראות.
באותה תקופה הייתי עם רננה, ובפני היו שתי דילמיות עקריות:

1) הקורס גזל ממני חודש וחצי מהחופש הגדול. הוא התחיל ב1 ליולי, והתסיים ב14 באוגוסט.
2) כל כך רציתי להעביר כל שניה שאני יכול עם רננה. חיכיתי לחופש הגדול, כי ידעתי שבית הספר כבר לא יהווה "תירוץ" בפניה לא להפגש איתי. סתם- אבל היא, פרפקציוניסטית כמוני, רצתה להשקיע את כל הישיגה בבגרויות. אני ספציפית, לא רציתי- אבל הבנתי אותה טוב מאד. חששתי מאד שהקורס ימנע ממני לראות אותה כאוות נפשי.
ובכל זאת, החלטתנו, אני ואוריאל, שאנחנו יוצאים לקורס.
במהלך הקורס, שהתקיים על חוף הים ממש, במועדון הימי שבשדות ים- פגשו חבר'ה, חומות כמונו, בגילים 16- 34, מהעמותות "קרב מגע חיים זוט", ו"קרב מגע מלא".
הקורס הטריף אותי. ההשקמה המוקדמת (כל בוקר, כל החופש הגדול קמתי ב6:30 בבוקר), הנסיעה עד שדות ים, שבאותה מידה שהמקום יפה, הוא גם חור, והעובדה שאיזה זקן שמן צופה ומבקר את הצורה בא אתה מדריך את החבר'ה.
כן, פחדתי מההדרכה עצמה- הסיבה שבגללה בכלל הצטרפתי לקורס. פה, גיליתי שאני כן יכול לעמוד מול קבוצה, אמנם הייתי זקוק לאימון, אבל כן- ידעתי להעביר את החומר, ואפילו נהנתי!
הקורס המעשי בשדות ים ארך כשבועיים, ובסופו עברנו מבחן. קיבלתי 90. אמנם אחד הציונים היותר נמוכים בקורס, אבל אני הייתי מרוצה. 90, כשאני משקשק לעמוד מול אנשים ולדבר- זה בהחלט הישג. בקורס המעשי למדתי תרגילים שונים של עמותות אחרות, פתחתי את הראש לחידושים, ואפילו התחלתי לבקר את התרגילים של העמותה שלי. לראות איפה אפשר לתקן, או איפה אנחנו עם ידינו על העליונה. היה גם מהנה לראות את הוויכוח בין המאמן שלי, שבא לבקר, לבין מאמן מהעמותה "קרב מגע חיים זוט", על החומר. בהחלט דבר שצריך לראות משהו. קרב מוחות.

קורס העזרה ראשונה היה במקביל ליום הולדת שלי, והתקיים בקיבוץ גן שמואל- באמת שנהנתי. היה מאד מעניין איך מתעסקים עם כריתות איברים, הנשמות ומחלות שונות.

מיד לאחר מכן, רוב הקבוצה החליטה לצאת לקורס העיוני בהדר יוסף שבתל אביב-רמת גן.
שם היינו כשלושה שבועות, ולמדנו אנטומיה, פיזיולוגיה, פסיכולוגיה ותורת האימון. אני אישית הפגזתי בציונים שלי. עברתי את הקורס בהצטיינות!
את הקורס עברנו עם קבוצה של קורס מדריכות אקרובטיקה. העובדה שהבנות שם היו חטובות, וחלקן גם מאד יפות- העלו בי הרהורים מה אני עושה עם החברה הנוכחית שלי דאז, עם רננה.
לדעתי, זאת אחת הסיבות שנפרדתי ממנה בסופו של דבר. זאת כניראה לא שטות, כי אם זה הגיע למצב שאני מפקפק בקשר, כניראה שמשהו לא היה בסדר.
בכל מקרה, את הקורס עברתי, אבל את התעודה עוד לא קיבלתי. ת'אמת- אני צריך לטפל בזה כבר.

בסוכות השנה עברנו, רק אני ואוריאל, מבחן לחגורה שחורה. פה התפרקה אחוות ארבעת המוסקיטרים.
עברנו עוד מבחן באסון טבע, שהיה קשה כל כך עד שנתפסו לי שרירי התאומים בשתי הרגליים. אפילו יש תמונות שלי כשאני סובל- אני כמובן אעלה כמה, בנוסף לתמונות הטובות. :)
אז זהו, היה לנו טקס מעולה! בו פגשנו עוד חגורות שחורות מהעמותה שלנו, נלחמנו קצת, ועברנו את הטקס.
בעיקר חיכיתי למילים של המאמן שלי- רציתי שהוא ישבח אותי, ואת המאמצים שלי- הוא אכן עשה את זה- אבל לא מספיק :P
לפני הטקס, חניך הכניס לי בטעות אצבע לעין- כך שכל הטקס, נראה כאילו בכיתי מרוב אושר XD
מאז, ועד היום- אני חגורה שחורה דאן 1. אנחנו בקבוצה טוענים שאני ד(א)ן בריבוע...והמבין יבין.

עם זאת, חגורה שחורה היא מלכודת של אגו.
כבר בפוסט הראשון סיפרתי על התקלות שלי עם ערס, וכיצד האגו שלי נפגע, כאשר לא הייתי מסוגל להתמודד מולו נפשית. אני. החגורה שחורה.

מאז, אני כמובן עובד על עצמי. אני משתדל לא למות מבפנים כשאני חוטף באימון, או מבצע תרגיל בצורה לא מושלמת ולא פחות.
זאת בעיה, כי זה בהחלט פוגע לי בתפקוד. בכל תחום.

אני עדיין מתפוצץ כשאדם נותן לי אגרוף קטן בכתף, כאות לשלום, ואני לכאורה לא הגנתי. אני יכול להרוג בן אדם במצב הזה- מזל שאני יודע לשלוט בעצמי :P

לאחר סיום הקורס, התחלנו- אני ואוריאל, לאמן בקצב רציני יותר.
כבר 3 שנים ברצף אנחנו מאמנים קבוצה של קטנים יותר, או יותר נכון- עוזרים לאביעד לאמן.
לי, זה עדיין קשה. הנה, היום למשל, קיבלתי קבוצה של 4 חבר'ה, בסך הכל- ובכל זאת היה לי קשה לעמוד מולם. אני חייב לעבוד על הבטחון העצמי שלי.

השיא היה בסמינר האחרון- בו אימנו במשך 6 ימים (כל חופש חנוכה) 90 תלמידים לערך. דווקא אז הייתי מלא בטחון וקיבלתי מחמאות אין ספור. כמו שכבר ציינתי בעבר זאת הייתה ממש אורגזמה למאמן צעיר.
חוץ מזה, קיבלתי תשלום נאה של 550 שקל- שזה בהחלט לא רע.

טוב,

אני חושב שזה מספיק לבנתיים. כך תוכלו להכיר אותי טוב יותר.
זהו הצד השני שלי. הלחימה הישראלית היא הבית השני שלי. העולם השני שלי.

 

שיהיה לילה טוב!
ד(א)ן (1).

שוטטתי לאחרונה עם חבר באינטרנט ומצאתי פארודיה מדהימה, יש לציין, על שר הטבעות.

 

אז למעריצי הסרט שבנינו- זה פשוט חובה. פארודיה בת 3 חלקים:

פרק 1: http://www.newgrounds.com/portal/view/181528

פרק 2: http://www.newgrounds.com/portal/view/181528

פרק 3: http://www.newgrounds.com/portal/view/210554

 

אני אישית התגלגלתי על הריצפה מרוב צחוק, אבל אולי זה רק אני. תמיד אמרו לי שיש לי חוש הומור מוזר :)

 

צפייה נעימה ומצחיקה!

שבת שלום.

 

נ.ב.- ולמעריצים שרופים, כמוני- שימו לב שרוב המשפטים בפארודיה נלקחו מהסרט....והושמו בסיטואציות שונות לגמרי :)

 

קמתי בבוקר, ומיד אני מקבל צלצול מאמא- ובשורות רעות בפיה.
סבא שלי חלה בשפעת החזירים. מלחיץ במקצת. עם זאת, שמעתי כל כך הרבה אנשים אומרים שזוהי סתם עוד שפעת. ששתי חברות תרופות פשוט הגזימו מאד מאד עם ההערכות שלהן ותיאור הסכנה שבוירוס.

עם זאת אני מפחד, מפחד על חייו של סבי האהוב, ומפחד שאני לא אדע להתמודד עם טרגדיה, שוב, במקרה וקורה משהו- חס וחלילה!
הוא היה לאחרונה באתיופה. מה הוא עשה שם?- כניראה הלך לראות את לוחות הברית...
אולי הוא חטף את זה שם, אבל מי יודע. אני רק יודע שמצבו הבריאותי לא היה טוב כשבועיים לערך, וזה רק מחמיר.
אני לא רוצה לאבד אותו. בתוך תוכי, יש אמונה ענקית שהוא יעבור את זה בשלום. באמת.

  

מיד חשבתי על סבתא שלי, אשתו לשעבר של אותו סבא שחלה. היא נפטרה לפני שנתיים וכמה חודשים, ב22/10/2007.
כשהיא נפטרה, גם אז קמתי לבשורות רעות מפי אמי. היא ישבה על מיטתי ובכתה. בלב כבד, היא דיווחה שסבתא לא שרדה את הלילה.
אז- לא יכולתי להתחבר לאהבה שלי לסבתא שלי. פשוט לא יכולתי. אבל עכשיו? שנתיים אחרי- אני יכול לעבור במקצת את המחסום- לחשוב על הרגע המזעזע בו הצג המראה את דופק הלב, סימן 0.

היא חלתה בסרטן הרחם, אבל גילו את זה מאוחר. גרורותיו של הסרטן כבר הגיעו לריאותיה. היא ביקשה למות, ולא לעבור את הטיפולים הפיזותרפים.

 

אני יודע שזהו דבר פסימי, ובכל זאת- אם סבא שלי לא יבריא, ולא יפוצץ לחזיר ת'צורה, אני אדע להתמודד עם זה? כלומר- אני אוכל לבכות על אדם יקר?
אני מוטרד מהשאלה הזו, לא פחות שאני מוטרד מגורלו של סבא.
אני רוצה לראות אותו כרגע- להראות לו שהוא כן חשוב לי.
החיבוק האחרון שנתתי לסבתא שלי היה יום לפני פטירתה, וגם אז המכשירים שהחיזקו אותה בחיים, קפצו ברעש. הייתי חסר אונים אז, ואני מקווה שהמקרה הזה לא יחזור על עצמו.
אף אחד לא חי לנצח, ובכל זאת- זהו לא הזמן של סבא שלי להצטרף לאבותיו.

אני מפחד סבא, אני מפחד. אתה אדם חזק, ותמיד היית. תמיד תזכור כמה חי וחזק היית כשקרתת את האוזן של הסורי בתעלה. כמה חזק היית כשלקית בשבץ המוחי לפני כמה שנים.
תזכור כמה האנשים פה בבית אוהבים אותך, וכמה הם צרכים אותך. כמה אני צריך אותך, ואוהב אותך. את מוצב החזירים, אתה תכבוש, ותכבוש אותו בריא ושלם, כמו שתמיד עשית בסיפורך ממלחמות ישראל. גיל מסוגל לחכות לך עוד כמה שנים, והוא יעשה זאת בשמחה. כן, כן- גם אני לא מאמין בשימור הנשמה לאחר המוות, ובכל זאת- זהו עוד לא תורך, סבא, לבדוק את התיאוריה הזאת אחת ולתמיד.