RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
King of Gondor
"לא אגיד אל תכתבו...כי לא כל הפוסטים רעים הם".
"אני מוכן לפגוש את הבורא שלי. האם הבורא שלי מוכן לאירוע הגדול של לפגוש אותי, זה עניין אחר."- וינסטון צ'רצ'יל הגאון. הרעיון- שחצנות. ויש ממנה קצת בפוסט הבא, ראו הוזהרתם!
עוד שבוע חלף לו, ואני רוצה לשתף אתכם, ואת הבלוג שלי בכמה דברים נחמדים.
אז ככה- כבר הרבה זמן אני מתעמת עם הצבא לגבי "יום סיירות". על אף שיש לי את הנתונים הגבוהים ביותר (קב"ה 56, דפ"ר 90, ופרופיל 97), יש לי נתון משמעותי שלצערי- גורם לי לכל הבעיות. יש לי נתון שאת שמו אני לא זוכר שקובע שאין לי יכולות להתחבר בצורה טובה עם קבוצה. אבסורדי בהתחשב בעובדה שאנשים מאד מעריכים אותי ושכן אני מדריך ומאמן כבר שנים.
ובכל זאת, הצבא לא מוכן לקחת עליי סיכון, לא משנה כמה אנדנד- ו"אשוויץ" בנתוני הגבוהים. מבחינת צה"ל- אני מועד להתאבדות במהלך השירות הצבאי.
שלחתי מכתבי המלצה ומחאות לכל מקום אפשרי, אבל חזרו אלי עם תשובה שלילית. למזלי, אני עדיין יכול להתגייס ליחידת דובדבן או סיירת צנחנים. אני עדיין יכול לממש את החלום שלי!
ולכן, זה לא כל כך משנה לי. זה מה שרציתי בכל מקרה.
אוי, איזו טעות הייתה לומר בצו ראשון שלקחתי כדורים. ועוד איזה? כאלה שאוטיסטים צורכים.
אני יודע שיש לי את היכולת להגיע לאחת היחידות האלו, כי יש לי גם רצון רב, ולמזלי- גם גנטיקה לא רעה בכלל.
אני אהיה חייל בודד אמנם הארץ, כי הרי המשפחה שלי עוזבת להולנד בסוף השנה, אבל רבים כבר שיירנו לי מקומות אצלם בבית לשלוש שנים האלו:
המאמן שלי מתעקש שאראה בביתו כביתי שלי. אני אוהב אותו, כבן אדם. באמת.
חברים כבר תכננו תכניות.
בקיצור- אני אהיה בסדר גמור.
ונעבור לנושא קצת יותר אישי- יש לי שכל, ותמיד היה לי. ורבים יעידו על כך, למרות שתמיד פחדתי להודות בכך, מחשש שאולי אתווכח אחרת, או מתוך צניעות יתר.
אבל פה בבלוג? אני רוצה להודות בזה. כן! יש לי שכל!
לאחרונה רבים אומרים שוב ושוב שאני חכם, יוצר ויקיפדיה, גאון ובלה בלה בלה. אני לא מתיימר לומר שאני אחד מאלה- אלה הזמן, הנסיון והאחרים יעידו על כך, אבל בכל זאת- זה מחמם אי שם איזו פינה קטנה בלב. את אותה פינה ששמרתי כל כך הרבה שנים בכדי לקבל קצת קרדיט על היכולות שלי.
כן, אני אדם שזקוק תשומת לב רבה והרבה קומפלימנטים. זה כל כך חשוב לי. כשיש לי חוסר בזה, אני נלחץ. אני חושב שזה נובע מהעובדה שבילדותי הצעירה- לא בדיוק היו לי הורים בבית.
בחטיבת ביינים תמיד הייתי תלמיד מצטיין, וגם הבגרויות שלי הן הרבה יותר מעל הממוצע (אבל זאת לא חוכמה גדולה. 70 כממוצע ארצי במקצועות שונים, זה ממש על הפנים).
אנשים רצו להעתיק ממני- לשבת לידי במבחנים, להעיזר בי בשיעורי הבית וכדומה. ישנם כאלה שאפילו היו נרגעים לאחר כשלון חרוץ במבחן, אם אני קיבלתי 70 לדוגמה. "מה? אם אתה קיבלת 70, אז על מה אני מתבכיין בכלל?".
לאורך כל תקופת הלימודים הייתי מכין סיכומים ארוכים ומושקעים לכל מבחן ומבחן, והייתי מעלה אותם לאינטרנט. כמות המחמאות שקיבלתי על ההשקעה ואיכות העבודה היא לא ניתנת להתעלמות. אני כל כך נהנה מזה.
טוב, היה חשוב לי לשתף וסוף סוף גם לבטא את זה. רבים רואים בי אדם צנוע, אבל לי חשוב לדעת מי אני, ולהיות גאה בזה, ולפעמים- גם על חשבון התדמית שלי בעייני אחרים.
שתהיה שנה טובה!!
דן.
נ.ב.- אני חושב שאת הסילבסטר אני הולך להעביר בדייט סוער עם חופי אומהה ויוטה.
| |
"Look...The king has a crown again..."
שבוע טוב. שבוע נעים. כן, אני יכול לסכם אותו ככה.
מאיפה להתחיל?
מההתחלה: שבוע שעבר קיבלתי הודעה בפייסבוק מאחד האנשים שאימנתי:
"מה שלומך? רציתי להודות לך על הסמינר שהעברת לנו ביום חמישי מול הקבוצה ללא חגורה, עזרת לי המון לשפר את ה 360 ועוד... בכל מקרה אביעד החליט שאני אגש לבחינה יום ראשון ואני אמרתי שגם אני מרגיש מוכן, רצית לשאול או יותר נכון להתייעץ איתך, בתור אחד שמבין ומבין הרבה האם יש לך טיפים מסויימים שאתה יכול לשתף אותי... אם תוכל בכיף, אם לא גם מובן... בכל מקרה שיהיה לך סופ"ש מעולה ותודה על הסמינר:
זה היה כל כך מרגש בשבילי לקבל את זה. זה כל כך טוב לי לדעת שאנשים באמת אהבו והעריכו את ההשקעה המנטלית והגרונית שלי (הילדודס עשו לי צרות...:P)
הוא ביקש טיפים. הוא ביקש עזרה לקראת המבחן שלו לחגורה צהובה (החגורה הראשונה בהיררכיה). לא יכולתי להתאפק: כתבתי לו מסמך של 4 עמודים!!
אני ממש גאה בעצמי על כך. הוא עצמו נדהם:
"דן תודה רבה, לא ציפיתי לכזאת השקעה, מצד שני אתה משקיע כל כך הרבה בלאמן אותנו אז למה שתשקיע פחות גם בחומר המילולי, שוב תודה רבה ושיהיה לך סופ"ש מדהים, המאמן"
ממש אורגזמה למאמן צעיר.
נתתי גם למאמן שלי לקרוא- הוא כתב לי שהוא מאד גאה בי על כך.
כן, התחיל סופשבוע נפלא, בו הייתי רגוע, וגם יכולתי לחשוב בצלילות. לפתע, היה לי גם קל לשים את נושא רננה בצד, כי אחרי הכל- הוא כבר היסטוריה.
אפילו מהניסוי בכימיה נהנתי- הכנו גלידה בתבנית שהיא מן כדור, שאליו מכניסים את החומרים לתא הנמצא בתוכו.
בצד השני של הכדור היה פתח מלא בקרח- לשם הכנסו מלח בישול. הטמפ' ירדה...שיחקנו מסירות בכדור- ולבסוף הייתה לנו יופי של גלידה.
בסופשבוע הזמינו אותי לכנס של קרב מגע שמתקיים ביום שלישי בפרדס חנה. המחשבה על כך גורמת לי להיות מאושר. כבר זמן מה חיכיתי לפגוש שוב את כל החבר'ה מהקורס מדריכים בקיץ. הם מתאמנים בעמותה הנקראת "האגודה לקרב מגע חיים זוט"- ודרכה עשיתי את הקורס. איזה כיף!
הם אנשים טובים, באמת. אחד אחד.
המורה שלי לנהיגה חזר מהסוטול של תאילנד, ועכשיו- ביום רביעי הבא- ה6 לינואר אני ניגש לטסט ראשון!
אני מודע לעובדה שאני נוהג לא רע בכלל, ות'אמת- אני דווקא אוהב את הפרפרים בבטן. ב7 בבוקר טסט- תאחלו לי בהצלחה!
היום הייתה לנו הרצאה של עורכת דין על תאונות דרכים. ההרצאה הכי טובה שהייתה לנו בנושא עד כה! היא דיברה לעניין, הראתה המוני קטעים (חלקם מזעזעים לגמרי!) וסיפרה סיפורים ודוגמאות. בהחלט נהנתי. אחד הקטעים היותר משמעותים לדעתי היה הקטע בו היא קראה מכתב בדיוני (אשר נכתב באמת) באחת הסדנאות שהיא העבירה:
המכתב דיבר על ילד שלא נכנע ללחץ חברתי, ולא שתה במסיבה, ולאורך כך הדרך הודה לאימו שחינכה אותו. הוא כתב על כך שכשנסע הבייתה הוא נסע בזהירות, כמו שהאמא ביקשה- אבל הבעיה היא שמולו נסעו שיכורים. הוא נפגע. נהרג! החמורים רק נפצעו קל. הוא סיפר על הגסיסה, על הדם ועל רגע המוות. אני חייב לציין שאם זה לא היה מביך, לא הייתי מונע מן הדמעות לזרום.
אבל החלק המשמעותי ביותר בהרצאה, קרה למעשה ממש בשיאה. קיבלתי SMS. את אותה רעידה קטנה בכיס.
כשהסתכלתי על הצג החיצוני של הפלאפון ראיתי את המלה "קיץ". ידעתי שההורים רוצים לנסוע איתנו לחו"ל בקיץ, וחשבתי שהם בדיוק החליטו לאן.
כשפתחתי את הטלפון לראות את ההודעה- לא ידעתי אם לבכות או לצחוק: אנחנו נוסעים לשליחות להולנד ל3 שנים.
נדהמתי. לא האמנתי. ידעתי שמבחינת המשפחה זאת רק עוד פנטזיה נחמדה- אבל כן, אנחנו נוסעים לאירופה. להולנד.
אני בהלם. אני פוחד למען האמת. ההורים יעזבו אותי פה- אהיה חייל בודד.
אמנם, יש לי את האפשרות להצטרף אליהם לשנה, אבל אני באמת תוהה מה אעשה שם במשך שנה שלמה?
חלק טוענים שאפשר ללמוד- לא, רק שנה? אני לא אשיג בכך כלום.
חלק אומרים שזאת הזדמנות פשוט מעולה לטייל באירופה, לפגוש אנשים חדשים וכולי. כן, זה דווקא נשמע חלום טוב, אבל בתור אדם שלא טייל, לצערו, לעולם לבדו- טיול בודד באירופה ניראה לי קצת מוגזם בשביל פעם ראשונה.
אני בשום פנים ואופן לא אגרום למשפחה שלי לא לנסוע בגללי. אני צריך לדעת להתמודד עם העצמאות שלי- כי זה גם שיעור לחיים העתידיים. גם ככה בצבא אהיה בלעדיהם רוב הזמן, כך שזה פשוט לא רלוונטי למנוע זאת מהם.
כן, אני פוחד וזה מלחיץ אותי קצת, אבל אם הכוחות האמריקנים פלשו לאומהה ביץ' ביום הרה הגורל, והצליחו- גם אני אצליח לעבור את זה.
טוב, אני בהלם ראשוני בנתיים, אבל אני כמובן מתכוון לדבר עם ההורים שלי על זה, ועל האופציות שלי בכל העניין.
שיהיה המשך יום מעולה!
דן.
| |
"Go back to the shadows..."
עזבי אותי, מה את רוצה ממני? למה את גורמת לי לסבול ככה? רננה, עזבי אותי! בבקשה.
את הפוסט הזה אני אקדיש לרננה, ולסיפור שלי איתה. לאותה חצי שנה שבילינו יחד.
אני ורננה נפגשנו במקרה, במין יציאה נדירה שלי עם חברים למושב סמוך. היא הגיעה עם חברותיה בליווי חבר שלי, וכשהלכנו לאזור בו רצינו להדליק מדורה- נפגשנו.
לא משהו מיוחד, אבל בכל זאת. שאלתי לשמה, ואז הצגתי את עצמי. היה לי נוח וקל לפנות אליה, כי ראיתי בה נערה שבסתר ליבי לא חשבתי שבכלל אוכל להיות איתה. כל כך שונה ממני היא נראתה אז (וגם היום, למען האמת). השם שלה- רננה, היא חדש לי ומוזר, למען האמת. לא חשבתי שאתחבר איתה.
מאז לא דיברנו. עבר שבוע, עברו שבועיים, ושום קשר לא היה בינינו.
האינטרקציה הראשונה שלנו הייתה כשהיא ישבה על ספסל בבית הספר, ואני פשוט עברתי לידה, בדרכי לשיעור. היא קראה לי- הייתי נבוך, והחזרתי חיוך קל ונפנוף. כן, זה חימם את ליבי.
פתאום, ראיתי אותה יותר ויותר, וגיליתי, על אף שניסתי להתכחש לכך משום מה, שהיא מעוניינת בי.
כמו שאמרתי בעבר, רננה ניראת טוב בעיניי. פשוט נסחפתי אחר ההרגשה והמחשבה שמישהיא רוצה אותי, ועוד מישהיא שאני יכול לרצות בחזרה. כבר מן ההתחלה היא התנהגה קצת בילדותית שכזו, אבל אני לא יכול להעיד שאני לא עושה שטויות לפעמים, אבל גם ראיתי בה צד בוגר. היא הייתה קצת יותר בוגרת מרוב חברת האנשים שהסתובבי איתם- דבר שאופייני גם לי, למען האמת. אבל זה לפוסט הבא.
רננה ידעה לגעת (מבחינה תיאורתית, למרות שלאחר מכן, גם פיסית!) במקומות הנכונים, וחיש מהירה ביקשתי את כתובת המסנג'ר שלה. טעות! אוי, איזו טעות.
זאת הייתה טעות, כי הנחתי לקשר לשלנו להתפתח במסנג'ר בעיקר, מבלי ששמתי לב ומבלי לדעת שזאת שגיאה שכבר חזרתי עליה בעבר.
התחלנו להיות יותר בקשר, ולמעשה ממש נהנו יחד. כן- אפילו הרגשתי בטחון עצמי שלא היה לפני. זאת הייתה תקופה טובה.
למרות זאת, שום דבר לא מושלם- היא התרחקה ממני קצת, וגרמה לי למעשה לרדוף אחריה- דבר שלא הפריע לי במיוחד, אבל לפעמים זה היה יותר מדי.
דיברתי איתה על זה, כמה פעמים.
המשעותית ביותר הייתה ב18/1/09. כעסתי עליה. היא עיצבנה אותי כל כך. השיחה שלנו הייתה במהלך ההפסקה, וראינו שהיא גולשת לכיוון השיעור. החלתנו שאנחנו מבריזים (דבר שכל כך לא אופייני לשנינו!). דיברנו, והיא ניסתה להתחמק, ולבסוף החלטתי שלא להכביד עליה יותר מדיי. התנשקנו. כן, כמה שזה היה מוזר. מכעס- לנשיקה הראשונה שלנו. היא טוענת שהיא הייתה מגעילה- אני דווקא נהנתי!
מאז, למעשה- אנחנו היינו חברים.
מעולם לפני זה לא היה לי קשר כל כך רציני (היה לי קשר בעבר, אבל גם הוא יצטרך לעמוד בתור לפוסט אחר, כמו ישראלי טוב).
זה היה דבר חדש ומרענן, כן- כמה שזה היה חשוב לי. חברה חכמה, יפה, מצחיקה, עם בטחון עצמי, אבל מה?- התחלתי לשים לב שלפעמים היא פשוט החלה לעמוד מאחורי "קיר" ולהתנתק מהעולם. היא הייתה פוגענית. התעלמתי מזה, הרי יש לי חברה טובה!
לקראת פורים, ב3/3 נפצעתי ביד. קרעתי 6 גידים כשהתנגשתי בדלת זכוכית, במהלך משחק עם אח שלי. המון דם, בשר בחוץ, ועצמות ניראות לעין.
בכל מקרה, נשלחתי לבית חולים במהירות, ואושפזתי. חלמתי על כך שהיא תבוא לבקר אותי, אבל זה לא יצא. זה היה נראה לי מוזר, וחבל לי שלא חקרתי את זה יותר, למען האמת.
לאחר שחזרתי, היא שמחה מאד לראות אותי. היינו יחד בהפסקה, והיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. למעשה, היא אמרה לי את זה כבר מקודם, במסנג'ר, אבל בהפסקה, זה היה פנים אל פנים. היא ביקשה שאחזיר לה אהבה, אבל אמרתי לה שאני לא מאוהב בה. זה הלחיץ אותי. במהלך פורים, אמרתי לה שאני אוהב אותה. הרגשתי חיבה אליה אמנם, אבל זאת לא הייתה אהבה. ולכן זאת הייתה אחת הטעויות החמורות ביותר שעשיתי בקשר הזה.
אבל רציתי שזה ימשך, שהחברה שלי תאהב אותי. ולכן ניסתי לשכנע את עצמי שאני אוהב אותה בחזרה.
הייתי מנותק מרגשותי. זה נבע מהלחץ שבו הייתי שרוי לאורך כל התקופה. לא יכלתי לאהוב אותה בחזרה, אבל לא התעמתתי עם המחשבה "למה?", אלא אנסתי את עצמי לאהוב אותה.
התקופה הבאה הייתה טובה, מלאה שמחה, חיבוקים, נשיקות ומזמוזים. אהבתי את זה מאד. את החלק המיני שבקשר, אבל היה לי יותר קשה לדבר איתה. עם החברה שלי. לא הייתי עצמי, כשדיברתי איתה, וזה נבע מכמה בעיות שהתעוררו במהלך הקשר:
1) אמרתי לה שאני אוהב אותה.
2) היא הקניטה אותי, גם אם לא שמה לב, ולא הפנימה את ההערות שלי לגבי זה.
3) דיברנו בעיקר במסנג'ר.
4) אמרתי לה שאני אוהב אותה!
5) המשפחה שלה התגלתה כעויינת כלפי, אבל היה לי ברור שאצטרך להתמודד עם זה.
6) לחץ, אוי הלחץ. הוא מנע ממני להיות רגוע ושקט לידה.
7) אמרתי לה שאני אוהב אותה!!#@!#@!#@!
הסוף כבר התחיל לחלחל בנבכי ליבי ומוחי עם תחילת החופש הגדול. היא דיברה על התנחלות אצלי בבית (ובעיקר במיטה שהיא כל כך אהבה), וראשי היה בכלל בקורס מדריכים של הקרב מגע. נפגשו יחסית הרבה. 3-4 פעמים בשבוע, לשעות ארוכות. את חלקן בילינו בבריכה, אבל פה התגלתה אצלי בעיה- שהמים פשוט הקפיאו אותי. דאמט. היה לה קשה לקבל את זה, אבל אני ניסיתי להשאר איתה כמה שאפשר- ידעתי שאני סובל במים, אבל נשארתי איתה, כי רציתי להיות איתה. עם רננה שלי.
פה רק התחילו הבעיות. התחלנו לריב יותר.
העובדה שהייתי אצלה המון בבית, גררו את היחס העוין של אבא שלה כלפי יותר ויותר. זה באמת לא נוח להיות בסביבה שבה אתה מרגיש לא רצוי, אבל לא רציתי לפגוע בה, ושמרתי את זה בבטן קצת, כמו שרק אני יודע. טעות.
השיחות שלנו היו דלות מתמיד, ובעיקר התמזמזנו, ואפילו כמעט שכבנו. במהלך השיחות היא הייתה מאד תוקפנית ומתגוננת בפני כל דעה הנוגדת את דעתה שלה. לפעמים בצדק, ולפעמים לא.
לא אומר שאני הייתי בסדר בכולן- אני מודה, גם אני יודע להיות חסר טאקט לפעמים- אבל היא התחילה לפגוע, להעליב ולעצבן אותי.
כמובן שלאורך כל הדרך אמרתי לה כמה אני "אוהב" אותה. ניסיתי, באמת! אבל מי שמע על אדם שנאנס לאהוב?
אז כך, בשבוע שלפני ה10/8, הכל הדרדר ממש. המצב רוח שלי היה בגרעין כדור הארץ. משהו מאד הציק לי, אבל לא ידעתי מה. ניסיתי למצוא סיבות. אבא שלה, ההקנטות שלה, הלחץ שלי, אבא שלה, וכדומה. כן, בעיקר האשמתי את אבא שלה בכל המצב. זאת אמנם טעות, אבל גם היום קשה לי להצביע על הסיבה העיקרית, לצערי. (אני פוחד להודות או אפילו לחשוב- אבל אני חושב שחלק מהלחץ שלי, והסבל שלי היה כרוך במחשבה מה אתן לה ליום ההולדת שלה. כל כך פעוט, אבל כניראה שבחינתי זה היה שווה להפוך עולמות. האם זה אפשרי שדבר כזה יהיה כל כך משמעותי בעינייו של אדם? מסתבר שכן.)
אז כך, ביום שלישי, ה10/8, באתי אליה. היה לי קשה להוציא את המילים מפי, אבל אמרתי לה שאני רוצה להפרד. היא בכתה. אני בכיתי. היא התחננה בפני שלא אלך. התחנונים הביאו אותי למצב שבו הרגשתי שאני לא עוזב אותה, אלא נשאר איתה. נכנעתי רגעית. אבל אני רציתי להפסיק. רציתי שזה ייגמר.
זה אכן נגמר אז. בימים הבאים הייתי באופוריה. הייתי מאושר שהסבל הלא ברור שלי נגמר. עם זאת, פחדתי לראות את פניה בבית הספר, ובצדק: כשחזרנו לבית הספר, המתח בינינו היה רב כל כך, אבל החלטתי שאני מדבר איתה. מצבה הנפשי היה בקרשים- היא נפגעה ממני מאד. היא הייתה מאוהבת בי עד כלות נשמתה. או לפחות ככה הבנתי. אני? לא יכולתי לעמוד מנגד ולראות אותה סובלת, ורחמיי עליה גברו על ההגיון הבריא שלי. רציתי לעזור לה, להושיט לה יד, (ואחר כך גם את כל הגוף). חזרנו להיות יחד, נגד רצוני. כל פעם שהיינו יחד, הרגשתי כל כך רע. כל כך רע. עד שיום אחד, לאחר שיעור מתמטיקה, הרגשתי שדיי- אני לא מסוגל יותר. באתי אליה, וזיבלתי לה את השכל על כך שאין בינינו כימיה וכולי. היא נעלבה מאד. אבל מיותר לציין שהיא טענה שהיא כבר לא אוהבת אותי. גם זה הציק לי, ולמען האמת- הטריד אותי. רציתי להרגיש את ההרגשה שהיא חושבת רק עליי, ונתונה רק לי, שוב. במהלך הקשר, הייתי מנותק מן המחשבה הזאת, והיא לא שמחה אותי. רק לאחר הקשר, כשהייתי קצת יותר "רגוע"- חשבתי על זה, וזה מילא את כולי. חבל שדווקא עכשיו.
עבר שבוע, והיא ביקשה לראות אותי באס.אמ.אס. פגשתי אותה. אני הייתי במצב נסער לאחר התקלות עם ערס (שעליה כתבתי בפוסט הראשון). היא אמרה לי שהיא חושבת שעשיתי את הצעד הנכון שניפרדתי ממנה בשנית. היא ביקשה שלא אתנגד- ואז נישקה אותי. נישקה אותי, חייכה אליי והלכה לדרכה. עזבה אותי, נסער, עזוב, מבולבל ומוקסם- למען אמת. מאז, לא חשבתי עליה יותר מדיי.
אבל אני עדיין רואה אותה בבית הספר. קשה להתגבר על תקופה שכזו ככה. בעיקר כשהיא מתחבקת ומדברת הפסקות שלמות עם בנים אחרים. כמו שכבר אמרתי- אני לא מרגיש קנאה. אבל הלב שלי מתפוצץ מקנאה. היום, היא עדיין משגעת אותי, ובמובן השלילי של המלה. אני לא יודע למה, אבל קשה לי לראות אותה כל כך שמחה עם אחרים, כשאני כל כך מבולבל מבפנים. שמעתי, שהיא פגשה אדם אחר, ושהיא רוצה אותו. רציתי להיות שמח בשבילה. אבל איך אפשר?.
אני מתגעגע למזמוזים, ליחס ולעובדה שהיא הייתה החברה שלי. כל כך קשה לי לראות אותה בבית הספר, אך כל פעם שאני חושב עליה ועליי, אני נתקף רגשות גועל וכאב. אני יודע שאני לא רוצה לחזור אל הרננה שאני הכרתי. אבל הרננה שאני רואה עכשיו, מחזירה אותי אל אותה רננה שהכרתי בהתחלה. אני רוצה לחזור לשם. לרגעים שבהם היינו מאושרים יחדיו.
לא מזמן יצא לי לדבר איתה.
ראיתי אותה יושבת בספריה, ואזרתי המון אומץ- וניגשתי לדבר איתה. זה מילא את ליבי כמו המראה של ירושלים העתיקה בבוקר, או בשקיעה. לא היה אדם מאושר ממני. עצוב לי שהיא לא יודעת את זה. כן, אני רוצה שהיא תדע את זה. אני רוצה שנדבר פה ושם, ושהמתח בינינו יגמר.
איך מתמודדים עם זה? איך? אני אובד עצות. אני משקיע זמן רב לחיפוש אור בקצה המנהרה, אבל אני לא מוצא את המפה. רננה, חזרי אל הצללים. צאי ממני. אני לא רוצה להיות איתך, ובכל זאת משווע לזרועותיך. את חסרה לי, כן. חסרה לי.
"Go back to the shadows..."
בלוג, הנה הסיפור הכללי.
חשוב היה לי לפרוק את זה.
שלך, דן. שמור בטל
| |
One ring, to rule them all
אלו היו שבועיים מעניינים עד כה: חנוכה היה קצר למדי אבל עמוס בעבודה, לחימה וכמובן בנייה של הבטחון העצמי. עבדתי בסמינר של "לחימה ישראלית", ואף הרווחתי 550 שקל. לא יותר מדיי, אבל לי אישית זה מספיק. מעל ומעבר. כמה שזה היה כייף. כמה שזה היה חשוב לי!: אנשים ממש העריכו אותי על ההדרכה שלי, על הכושר דיבור שלי ועל היכולות שלי. לא יכולתי לבקש ליותר.כן, לאחרונה הרבה אומרים לי שאני מדבר מול קהל בצורה משכנעת וסוחפת. גם בטיול השנתי, במעגלים הכיתתיים, כשהרצתי בקצרה על נושא לכיתה, וכשהדרכתי בלחימה. מוזר לי, למען האמת. מאז ומעולם היה לי קשה לעמוד מול אנשים ולדבר. למה? לא יודע. לא איכפת לי שיאכלו אותי! :)
זה סימן טוב, כן. אני מרוצה ושמח בחלקי, הבעיה היא- שאני מכיר את עצמי, ואם לא אשים לב, אני עלול להתחיל לבקר את עצמי ולדאוג שאהיה נואם מנוסה, ואם לא- ארגיש כשלון חרוץ. חבל, באמת- לא נחוץ לי עוד לחץ. רננה, רננה (כבר לא) שלי. כמה שאני מתגעגע ולא מתגעגע לחיקך. אני מתגעגע לחיבוקים ולמגע שלך, אבל לא לשיחה איתך. אני מתגעגע לקרבה, אבל לא להקנטות. אני מתגעגע לאהבה שלך, אבל לא ליחס המזלזל והפוגע שלך. במשך חודש לא יכולתי לשלא לחשוב עלייך. רק עלייך. ואני זה שעשיתי את הצעד. אני זה שנפרדתי ממך, כי לא היה לי טוב איתך. אז למה, למה חזרת להציק לי? כשראיתי אותך בזרועות אחר, לא הרגשתי קנאה- כלל לא. אבל הרגשתי איך הלב שלי פועם במהירות- אם הייתי נשאר לראות אותך רק לכמה דקות נוספות, הלב שלי היה פורץ החוצה, בצורה שלא הייתה מבזה את בני המאיה ( אפוקליפטו- סרט בן זונה). את יפייפיה בעייני, ותמיד היית- אבל רק מבחינה חיצונית. תמיד כשאני חושב על איך היה אם היינו חוזרים להיות יחדיו, אני מרגיש רע, רע כל כך. זה לא מה שאני רוצה. ההפך. אני מתחיל לשכוח ממך, סוף סוף. למרות שזה קשה, ותמיד יהיה. אני נזכר איך אמרת שאני דוחה, מכוער, מסריח ואת אפילו לא מבינה איך היית איתי- לא הבנתי למה אמרת את כל זה, וניסיתי למצוא מקום לביקורת עצמית משום מה. למדתי לא להתחייס לזה יותר מדיי, אם בכלל. אני אוהב את עצמי, על אף כל בעיותי. אני חושב שאני פנוי לקשר חדש, אבל אני רודף אחריו. הוא יגיע, בזמנו שלו- וכשאמצא מישהי שמוצאת- חן בעייני, אני מקווה שיהיה לי את האומץ ללכת לעשות מעצמי צחוק  סתם- אבל אני אשתדל, למעשה- אני מבטיח לעצמי, שאעשה צעד כלשהו. כן, אוי- אני מתגעגע לאותם פרפרים בבטן. אבל אני חושב על האדם שישכב איתך, במקומי. מי זה יהיה? איך האקט יהיה? האם תהני איתו יותר ממה שהיית נהנת איתי? אלו מחשבות שלא קל לי להתעלם מהן. מה אני אעשה, אני עדיין מקנא. מודה. הייתי רוצה לשכב איתך, אבל זהו. אני לא אוכל לחזור לקשר כזה. קשר כה מעיק, כה מלחיץ- בקיצור, כל כך לא בריא לי. אני אוהב להיות רגוע- זה לא מובן מאילו אצלי. לרוב, אני לחוץ. אבל כשאני רגוע, אני גם מאושר- אני שקט עם עצמי. זה כייף. אפילו מומלץ.
אני אוהב להיות בשליטה עצמית, אבל למדתי שיתר שליטה, זה גם לא דבר טוב. צריך לחיות, ולחיות ברוגע. כן, לשם אני שואף. השאלה היא איך? איך מגיעים לשם? אני מנסה בכל מיני דרכים: לדבר עם עצמי ארוכות, לשתף אחרים וחברים במה שמציק לי. זה עוזר, אבל אני לא חושב שזה מפסיק. למדתי שאני גם צריך לבצע דברים (כמו לדאוג שתעודת ההדרכה שלי תגיע, למשל), ולא לשמור את זה עמוק בבטן. מאז שעזבתי את הטיפול הפסיכולוגי, התחלתי לחשוב שוב- אני בכוחות עצמי, צריך לדאוג לעצמי. אני רואה את זה כאתגר, ולמען האמת- אני גם נהנה ממנו!אני הטבעת, ואני אמשול בשאר הטבעות.
בנתיים, יש דבר מרכזי שמטריד אותי מאד. הצבא.
מאז ומעולם רציתי להיות בחיל קרבי, להשתתף בקרבות- בדיוק כמו בסרטים, בסיפורים ובחולומות שלי. זה יוצר בי כזאת התרגשות.
כרגע, אני בבעיה. מונעים ממני להצטרף לחילות השדה, בגלל הטיפול הפסיכולוגי שלי. הצבא לא רוצה לקחת את הסיכון שאני "בטעות" אתאבד במהלך השירות שלי.
כן, לא אכחיש- זה מטריף אותי. במיוחד העובדה שסיפרתי שלקחתי בעבר רספירדל. לא קלטתי אז איזו טעות עשיתי.
אין לי סיווג בטחוני, ואני מועד להתאבדויות. זה אמנם "הפסד שלהם"...אבל זה בעיקר ההפסד שלי. וחבל. זה מצער אותי.
אני עוד איכשהו מתנחם בעובדה שאני אולי, אני ממש מקווה- אוכל להתנדב לצנחנים (כן, אני- עם הפחד גבהים שלי. להתמודד, זה שם המשחק!)
מעולם לא עצרתי להתעמק עד כמה זה מפריע לי, רק עכשיו- בבלוג. לכן אני כותב פה, כי רק פה אני למעשה מתעמת עם הצרות האלה. פה בחרתי לעשות את זה. פה בחרתי לשים אול-אין.
אני לא רוצה שיחשבו שאני עצלן, או פחדן- אבל אני גם לא רוצה שהתדמית החברתית היא זו שתדריך אותי בחיי. לא עוד. דיי. נמאס לי.
אני אעשה את הדברים בצורה שאני רוצה, בלי לחשוב, אפילו אם לא במכוון, איך האחר יראה אותי. שיקפוץ לי!!
אני רוצה לחיות את חיי, ולא לחיות את חייו של "דן הלפרין".
אני נכנס עכשיו לתקופה עמוסה, בית הספר וכדומה. אני יודע שאני אסתדר. לא אתן לעצמי לשקוע שוב בבוץ.
לפחות אין לי על הכתפיים את הכושר קרבי יותר (או את השקי חול...).
אז אני חושב שאפנה לפה בקרוב,
תמיד נחמד לפרוק קצת מהלב, ובעיקר מהבטן.
שלך,
דן, שר הטבעות. | |
תמיד יש פעם ראשונה
טוב, נתחיל:
אני דן. אני בן 17, בכיתה י"ב, ומתגורר אי שם בארץ ישראל היפה שלנו.
כבר הרבה זמן נמצאת לי המחשבה על לפתוח בלוג אי שם בנבכי הראש, אבל מעולם לא באמת חשבתי לעשות עם זה משהו.
אני אדם לחוץ, ובתור אחד שכזה- אני נתקל בהרבה מאד לחצים ובעיות, שלפעמים, לצערי, אני פשוט לא יודע איך להתמודד איתם.
אני לא מכיר את כל הפסכילוגיה שמאוחרי זה, אבל חשבתי שאולי אם אוכל לבטא קצת את מה שאני באמת מרגיש על כתב, יהיה לי קל יותר להתמודד עם הדבר הזה שנקרא "עולם".
לא, לא קל לבטא קשיים- במיוחד להודות בהם. אני חושב שעיסוק בנסיון לבטא את כל מה שיושב לי על הלב (ועל הכתפיים) יעזור לי להבין טוב יותר מה לעזאזל קורה מסביבי, ובתוך הראש שלי.
אז הנה, מתחילים. אשתדל להיות הכי אמיתי שאפשר. אני מקווה שלא אתחיל לנסות רושם, במיוחד לא פה. לא בריא!
אני לוחם קרב מגע בעמותת "לחימה ישראלית"- חגורה שחורה! וואו, כמו אגו יש בזה!
אנשים מאד מעריכים אותי על זה, גם אם אני לא שם לב לזה בכלל. זה חשוב לי מאד לדעת את זה, כי העובדה שאני חגורה שחורה, מעלה לי את האגו לרמות שכאלו, שאם אדם מנסה להטיף לי גם אם בצחוק, גם אם באימון וגם אם ברחוב (במציאות): אני פשוט נקרע מבפנים. כמובן, אני אומר לעצמי שזה בסדר- לא קרה דבר. אני הרי אתכרע (אקרע ת'צורה!!) לכל אדם שינסה באמת ללכת איתי מכות. זה לא עוזר, נקודה. אולי אם לא אתכחש לעובדה שזה פשוט הורג אותי מבפנים, יהיה לי יותר קל לשלוט בלחצים שרוצים להתפקע ממני כמו בהר געש ממש.
הנה למשל, דוגמה:
אני לא אדם שמתכסך במכות או בריבים בכלל. אני משתדל להיות רגוע (כן, בטח) ונינוח כמה שאפשר (אולי זאת טעות בפני עצמה?)
בכל מקרה, כבר הרבה זמן דבר מסויים מציק לי, והוא- על אף שאני חגורה שחורה (אגו בלבד)- האם אני באמת אוכל להתמודד עם הדבר האמיתי?
נסיתי: ערס ניסה לעבור דרך דלת, ואמר לי "סתלק". אני במקום לעשות את הצעד "החכם" (להסתובב וללכת- "הוא לא לרמה שלי"), החלטתי שאני מתמודד עם זה. החזרתי לו: "סתום ת'פה!"
מיד, חטפתי ספק ליטוף ספק סטירה לרקה שלי. אני. החגורה השחורה. כמה שהתעצבנתי, ולא ציפיתי לזה. רעדתי שם מול אותו ערס מצ'וקמק. לא שלטתי בעצמי. מזל שהחברים שלי היו שם לעצור אותי- במשך יום שלם מאז פשוט לא יכלתי למנוע מהדמעות לזלוג. האגו שלי נפגע כל כך. אבל זה היה חשוב, כן. היה חשוב בשבילי להתמודד עם זה. לראות איך אני מגיב למצבים האלה. הרי הצטפרתי לקרב מגע מלחתכילה במחשבה שאוכל להתמודד עם ההצקות הבלתי פוסקות של ילדים בבית הספר היסודי (וגם כי זה ממש כייף!).
אבל הנה, רק הקדמה.
בתחום התרבותי?
אני מעריץ של אריק איינשטיין, ואני יכול להקשיב אפילו לשירים הגרועים שלו, רק כי הקול שלו סוחף אותי. הוא באמת זמר מדהים! חבל שהוא לא בדיוק דוגמה לבן אדם טוב, אבל ניחא. כן, אני מעריץ של מסומם...
כמובן שפה זה לא ניגמר, ואני נהנה משלל הסוגים של המוזיקה. וכמובן שאין על הסאונדטראק של "שר הטבעות". גאון הווארד שור. גאון.
אני אוהב לקרוא, וכן- גם אני נפלתי תחת קסמיה של ג'יי.קיי.רולינג. גם אני קראתי את הארי פוטר לפחות 5 פעמים (את כל הסדרה!) וגאה בכך :)
כמובן שכל הקשור במלחמת העולם השנייה והאימפריה הרומית (ספרים, תכניות, הרצאות, אתרים וכולי) מדבר אליי. משום מה, יש לי משיכה לא מוסברת לגדולה, אפיות, עוצמה ומוות. מוות בקרב. תהרגו אותי, לא יודע למה.
בכל מקרה, נושא מרכזי מאד בחיי כרגע הוא, לצערי הרב, האקסית שלי. כן, החברה היחידה שהייתה לי.
רננה. כן, שם שמעביר בי צמרמורת, וזה רק אחרי שנפרדתי ממנה.
אנסה לפרט קצת.
רננה בלונדינית, עיינים כחולות, נמוכה במקצת, לא רזה, אבל גם לא שמנה. אני אהבתי, ועדיין אוהב את המראה שלה. אני שמח שהיא הייתה החברה שלי.
נפרדנו. נפרדנו ב10 לאוגוסט השנה. הפרידה הזאת הייתה כל כך משחררת, כי הקשר עם רננה היה כל כך קשה. לא אהבתי אותה, ובכל זאת שיקרתי. אמרתי לה שאני אוהב אותה הכי בעולם, ות'אמת? גם רציתי. רציתי להחזיר לה את אותה אהבה שהיא נתנה לי. היא הייתה מאוהבת בי בכל כולה. אבל מי אוהב בכוח? זה לא עובד.
רננה העיקה עליי, מסיבות כאלה ואחרות שאספר מאוחר יותר. ולצערי היה לנו קשר מיני בלבד- על אף שהוא היה באמת מדהים. זה חסר לי.
היום, 3 חודשים לאחר שנפרדנו- רננה חשובה לי וחסרה לי יותר מתמיד. אבל אני מתפתה לחשוב שאולי זה בגלל שאני צריך חברה. ואת כל המשתמע מכך, אבל בעיקר- את הכתף התומכת. גם לי מגיע לבכות למישהוא לפעמים, ואני מודה- זה לא רע. וזה היה חשוב לי בקשר עם רננה.
אבל אדבר על רננה בפוסט אחר.
מה עוד מטריד אותי?
כן, הטסט. כמו כולם, גם אני לומד נהיגה- ובתור אדם לחוץ, מן הראוי שאלחץ. אבל הטסט הפנימי עבר ובהצלחה יתרה. גם את הטסט אעבור, אבל בנתיים- קשה לי להתמודד עם הלחץ הזה. לצערי, המחשבה שכבר הי"אניקים בבית הספר כבר התחילו את השיעורים שלהם, והחרדה שהם יעשו טסט לפניי, גם היא- לא נותנת לי מנוח. טיפשי, וכל כך משמעותי.
או, גם צה"ל מטריף אותי, אבל זה כבר להזדמנות אחרת.
אז- מה זה הלחץ הזה? זה לחץ שמונע ממני לחשוב בצלילות. להיות מבריק, כמו שאני יודע להיות. הוא מונע ממני להיות יצירתי, לנתח דברים כמו שצריך, אפילו להקשיב ולהבין דברים פשוטים.
כשאני נלחץ, וזה קורה יום ביומו, אני מרגיש כאילה חלק מהמוח האחורי שלי מתכווץ לאגרוף. איך אני מתמודד עם זה? האם אני לא לבד במקרה הזה? הלוואי והייתי שומע גם חווית אחרים.
טוב, זה הכל לבנתיים.
חנוכה שמח, בלוג.
שלך, דן.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: