Habla me Como te camelo yo Quere me Como te amo yo
Es un amor possible De que amor que yo tenia lo guardaba De que amor que yo tenia lo guardaba Es como un filma y volvera ye
Quere me Como te camelo yo Quere me Como te amo yo
Es un amor possible De que amor que yo tenia lo guardaba De que amor que yo tenia lo guardaba Es como un sueno y volvera ye
Y ya volvera ver Que no hay comprende De que amor que yo tenia lo guardaba De que amor que yo tenia lo guardaba Es como un sueno y volvera ye Yo se que volveras y no san fin el amor De que amor que yo tenia lo guardaba De que amor que yo tenia lo guardaba Es como un sueno y volvera ye
אני מקשיב לשיר הזה, ונזכר ברננה. מתגעגע. אני חושב עליה רוקדת על חופי יוון, כמו שהיא תמיד חלמה- מאושרת. מושלמת. אמרו לי שסבלתי נורא בגללה- אז אם כך, איך אסביר את הגעגועים שלי אליה?
תנו לי דקה לנשום. תנו לי דקה לחיות. את החופשים מבית הספר תמיד ברכתי. את החופשים מהלחץ תמיד קיבלתי בזרועות פתוחות. לחופשים מהחיים תמיד שיוועתי. בחופש אני מוצא זמן לרוקן את הראש, ולחיות את חיי כמו שהייתי רוצה. בחופשים אני מגבש את עצמי והבטחון העצמי של מחדש. כשאני נמנע מכל איטנרקציה חברתית גדולה, אני עצמי. אני משתדל. זה לא עובד, לרוב. תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר. אני אלך לעולם בעקבות השמש. זהו קושי רב לא להתחבא מאחורי מסיכה בציבור. הפחד שרבים כל כך חשים. הפחד לפגיעה באגו שלנו. הפחד מחוסר קבלתנו כמי שאנחנו. חוסר הבטחון שלנו לקבל אותנו כעצמנו. בחופש, אני מקבל את עצמי. אני לומד את עצמי. זה למה אני מחכה כל כך לנסיעה להולנד- לפתוח דף חדש עם העולם, בו אכיר אחרים, וביניהם את עצמי. שם כבר לא יהיה לי איכפת עם מי האקסית תשכב (או כבר שוכבת?) וכמה מדהים יהיה הרגע הזה , אותו פינטזתי מאות פעמים. לא יהיה לי איכפת לשמור על מוניטין "הגאון". שם לא יהיה לי איכפת לשמור על דן. על המסיכה שיצרתי כלפי חוץ. שם יהיה לי קל יותר להתמודד עם ההתנהגות שלי בחברה. תכלס? אני אוותר על תיאורית המסיכה. אוותר על עקרון הדמות. אני הוא מי שאני בחברה. ואני מכיר בכך. אבל למה כל כך קשה לשנות את זה? לעשות את המיזוג בין דן הרגוע לדן הלפרין?
כשאחזור לבית הספר, אני אחזור להתבונן ברננה. אחזור להתגעגע אלייה שוב. אני לא מבין למה? כי היא יפה? כי היא מושכת? כי היא חכמה? כי היא יודעת להתנהג בחברה? זאת למעשה שאלה רטורית. כשאחזור לבית הספר, לא אהיה רגוע. הקנאה שלי לאחרים תחזור, ואני אקרוס תחת העומסים שיפלו עליי בן רגע. אתמוטט, ואשבר. אני מודע לזה, ואני נלחם בזה כבר שנים. כל כך מוזר, יש בי את הכוחות לנצח את המכשולים הללו- אז למה אני לא מחזיר מלחמה, כמו שעשיתי בעבר? למה הבטחון שאני מרגיש ברגעים אלו ממש, לא יכול להשאר בקרבי? מי האוייב שלי שם בחוץ? אני עצמי?
הנה לא ינום, ולא יישן דן הלפרין.
הכרתי מישהי חדשה. את האמת? אני בספק אם בכלל יקרה משהו. עוד נסיון לקשר מרחוק, ובכלל- אנחנו מכירים רק שבוע, וכבר אנחנו מדברים כאילו זוג. לא מוצא חן בעיניי הרעיון, ואפילו אמרתי לה את זה. היא כמובן הבינה לליבי. זה הציק לי. אני מרגיש שאני מעדיף להשאר לבד. אבל אלו הם אותן רגשות שעלו לי עם רננה ונטלי- ואני לא יודע כיצד לפרש אותן. האם זה פחד מקשר? האם זה חוסר הרצון לקשר? מעולם לא נפגשנו, ואני כבר אוכל את עצמי... אלו הן רגשות כאב וחוסר אונים. ממש כאב פיסי. כל כך מוזר לי, והן תמיד היו כאלה. מסתוריות שכאלה. הורגות אותי ללא רחם. האמנם?- אני עוד לא מוכן לקשר?
היום היה לי שיעור נהיגה על מכונית אוטומטית. היה מעולה! שיעור באמת טוב. אני כניראה אגש לטסט על אוטומטי, ואני חושב שאני משלים עם העובדה הזאת. חבטה של ממש- שלי יהיה רשיון "נחות" משל אחרים. למורה קוראים שמוליק, והוא טוב יותר מהמורה הקודם שלי- אלי. ספרתי לו שהטסטר קבע שאני לא יודע לנהוג, אבל הוא קבע נחרצות שאין לו מושג על מה הטסטר דיבר. הוא ראה שאני יודע לנהוג, ואני באמת נהנתי מהנהיגה.
הכל מעורפל ומבולבל הפעם. ככה אני מרגיש, והרי זהו תפקידו של דף האינטרנט הזה, לא? לשמש ראי לליבי, ולפי התנ"ך גם לכליותי. אני שונא שהפוסטים יוצאים לי קצרים- אולי זאת לא הייתה הזדמנות טובה לכתוב בבלוג. אולי הפעם אני כותב בשביל הקוראים שלי, ולא בשביל עצמי? אני חושב שכן. אבל אני משתדל להיות אנוכי כמה שפחות, אז הנה לכם :)
מבולבל, וזקוק לאיזו חבטה הגונה באוזן שלא נפגעה- בכדי לחזור לאיזון, דן.שמורבטל
תומאס שם את הכפפות החדשות- אני נעמד. אביעד שואל מי רוצה לעמוד מולו- אני מתנדב. האגו בתוכי זועק- אתה טוב יותר, אסור לך להפגע- עלייך להוכיח את עצמך! אני עולה, בסערת רגשות, לא מבחין כמעט בין טוב לרע- האם עליי לנסות ולהלחם בשביל לימוד? בשביל הכייף? או האם עליי להלחם בשביל להוכיח לעולם עם מי יש לו עסק? בקיצור- אני מרגיש חוסר בטחון טוטאלי בקשר ליכולת שלי.
אנחנו עומדים אחד מול השני, ואני מנסה לתפוס את מבטו של תומאס. אני קד קידה, כדרך המסורת- אך אין תגובה מצידו. הוא לא ממוקד בי. אני קד בשנית, ושוב- אין תגובה. אביעד קורא להתחיל: אני עומד עמידת מוצא, מרים יידים, שומר צלעות. מוכן ומזומן לחטוף, ולהחטיף כפליים. בנבכי ראשי עוברת לה המחשבה שאני כשלון, שאני לא מספיק טוב ושאני לא אוכל להוכיח את עצמי. בו זמנית, אני מנסה להכיר ביכולתי, וברצון שלי להראות עליונות- לווא דווקא בקרב, אלא עלינות מול האגו והבטחון העצמי שלי.
אני מתפרץ: אגרוף שמאל, ומיד אחריו עוד אחד. סרייה: אגרופים שמאל, שמאל וימין. לא פוגע. תומאס מגן ואני חוטף ממנו מהלומה היישר לפנים. אני בסדר, עדיין עומד- מוכן להמשיך ולהראות לו מה אני שווה. להראות לעצמי שזה לא נורא לחטוף, ושאני אהיה הטוב ביותר, רק ברגע שאני אבין את זה, וברגע שאכיר ביכולות שלי.
זריקות ידיים, אך אני מנסה לשמור על הסריות שלי- אך לא מנסה ללמוד אותו. אני מנסה לפתוח את הדרך לפניו, אך הוא עומד איתן. אני פורץ בשנית, ותומאס נע לאחור. הוא החליט לנסות ולפגוע בי עם מכת מגל. אני מבצע הגנת גוף U, אך שוכח לפגוע לו בגוף. אני עולה במהרה, ללא שום יתרון. מפוחד יותר מעצמי ומהפגיעה במוניטין שלי, מאשר מהמהלומות מתומאס. אביעד מעיר לי על כך, ובתוכי מתנהל קרב מקביל. להירגע, לנשום- ולשלוט בעצמי.
הקרב ממשיך- אני חוטף, הוא חוטף. אני חגורה שחורה, הוא כחולה. אך בקרב אנחנו כשווים. עליי להבין שהחגורה היא סתם פיסת אריג. לא יותר. אני מתפרץ, אך במקביל חוטף מכת מגל היישר לאוזן- מאז, היא פשוט לא בסדר. אני אלך לבדוק אותה ביום ראשון. אני בסדר, אבל זועם. רותח מזעם, למעשה. אני פורץ אליו שוב- עוד מעט את אותה הסריה: אגרופים שמאל, שמאל וימין. זאת אמורה להיות מכת מחץ, אבל הוא היה מוכן לי. מודע לקיבוע שלי. הוא מגן, ופורץ אליי בחזרה. ללא הגנות, ללא מחשבה. ללא אוויר, ללא הנאה. אני מרוכז בכך שאני לא מצליח לפגוע בו, ולא מנסה להטות את הקרב לטובתי. אביעד עומד לסיים את הקרב. לא! אני פורץ בפעם האחרונה- ופוגע! האגרוף שמאל שלי פגע לו היישר בפנים. הוא נע לאחור, והקרב הסתיים.
זה היה קצר מדיי בשביל להיות משמעותי. אני מבואס לגמרי מהתפקוד שלי. מבואס מחסור הריכוז שלי, ומהחלשלוש הזה שנלחם איתי נון- סטופ. הקרב התנהל לאט, ולא זכינו למעשה לשום ביקורת. כאב חד מפלח את חזי, אך זהו כאב נפשי. למה אני עושה לעצמי את זה? למה אני לא יכול לרוקן את הראש לפעמים? לזרום? אני עומד שם, מזיע, מפוחד, מבואס ורותח מזעם. תומאס ניגש לשאול לשלומי- אוייב לעניין. חבר לעניין. הוא מחמיא לי על הקרב, אבל אני לא מסוגל לעשות ההפך. אני מרגיש כאילו הלך לי נורא. אני נוהם נהמה לא מחייבת, וחוזר לשורה. יושב בכדי לצפות באחרים נותנים מעצמם הכל בקרבות שלהם- ללא ייאוש, ללא קרבות עצמיים. הם עצמם שם על המזרון, והם עצמם נפגעים והורגים מנגד.
אני רואה את זה גם בשירה שלי- אני מרגיש שאני שר רע. לא טוב- חלוד. החלטתי להקליט את עצמי ולראות איפה אני טועה. אני הרי תמיד מבקר אחרים, וחושב שאני הייתי מסוגל לבצע שירים טוב יותר- החלטתי לבקר את עצמי. אני שר דווקא לא רע, אמנם- טעון שיפור, אבל כן- אני אוהב את הקול שלי ואת הביצועים שלי.
שיהיה לכולם חג שמח! "יש לי יום יום חג, יש לי חג יום יום..."
קרנבל פורים היה משגע. ריקודים, צעקות ותחפושות מגניבות. באמת התחפשתי לדוס, וזה אכן היה מצחיק. אפילו המנקה הערבייה שלנו, מרוואה- הצטלמה איתי. לבוש כמו חרדי הדוק, יצאי לבית הספר, שמח ומאושר- היום הנוראי שהיה לי אתמול עבר. אנצל את ההזדמנות ואודה לכל אלו שתמכו בי בשעותיי הקשות האלה. באמת ירדתי מהפסים.
הצטלמתי על ימין ועל שמאל, והיה כייף לראות את תחפושות השאר. היתה חבורה שעשתה את היוונים, והם בנו אפילו סוס טוריאני ענק! כל הכבוד על ההשקעה. היו פריקים, "קוקסינלים" וחברים שלי אף התחפשו לחתן וכלה. כמובן, שכרב מכובד- ביצענו חופה וקידושין "כשרים" למדיי :) אני ועוד חבר שלי התחפשנו יחד לדוסים, והתפרענו על רחבת הריקודים- מנסים לצעוק כמה אנחנו מאמינים במשיח. לבשתי מסכה מכוערת כל כך, אבל זה באמת התאים לתחפושת. אמנם לא ראיתי כלום, אבל זה היה שווה את זה. היה חום אימים, ומסתבר שיש הגיון מתחת לחליפות השחורות של החרדים- הן מקלחת ניידת! הייתי חרדי לכל דבר, והיו כאלה שעצרו את מכוניתם רק בשביל להביט בתחפושת שלי בפה פעור. או יה! זה היה קרנבל פורים הטוב ביותר שהיה לי, לדעתי.
אפילו לראות את רננה רוקדת, לא היה לי קשה כל כך. כפי שהיא אמרה: הפצע מגליד ומתכסה בעור וורדרד.
אתמול אבא שלי לקח אותי לבית קפה באלונים. בית קפה כל כך יפה, חמים וחמוד- פשוט תענוג להיות שם. המלצרית הייתה משהו :) הוא רצה לדבר איתי על הנהיגה שלי. הרי אתמול נכשלתי בטסט השלישי שלי. הייתי כל כך מצוברח, עד שבצהריים פשוט בכיתי דקות ארוכות. לא יכולתי לשאת את הכאב. הוא דיבר עם המורה שלי, אלי- ואמר שאלי טוען שאני נוהג פשוט מצויין! אפילו טוב יותר מרוב הנהגים שהוא מלמד. זה כל כך חימם את ליבי. הייתי מאושר. אבל הלחץ שלי. הלחץ שהייתי נתון בו הכשיל אותי בשנית. אבא שלי הציע שאעבור ללמוד לנהוג על אוטומטי. זה רעיון כל כך הגיוני, שההתנגדות הראשונה והיחידה שלי הייתה "שזה לא מה שכולם עושים"- הרי אף אחד כבר לא נוהג על מכוניות ידניות, וייתכן שזה יעזור לי להיות רגוע יותר.
במהלך הבילוי הייתי פתוח בפניו, והסברתי לו על רגשות הכשלון שלי בלימודים, בלחימה הישראלית, ובנהיגה. הוא הרגיע אותי. סיפרתי לו שבעבר, הרצון שלו לעזור לי ולתת לי טיפים- גרמו לי בעיות עם בנות. כלומר, תמיד ניסיתי לחכות אותו, ולחשוב מה הוא היה עושה במצב שבו אני נמצא. טוב, לא סתם אומרים שהילד מנסה לחכות את אביו. שהוא מחפש בו דוגמה. לי אישית, יש באמת ממי לקחת. הוא הבין לליבי, ואמר שהוא עצמו תחילה חיכה חבר שלו בהתנהגות שלו עם בנות, ולקח ממנו רעיונות וכולי. מוזר איך שגלגל מסתובב. במהלך הערב הזמנתי ידידה אליי- יהיה נחמד לפגוש את הילי (:
ולחשוב שכל חג שכזה או כל אירוע, שאני עובר השנה- הוא האחרון שלי כתלמיד. הוא למעשה האחרון שלי. אבל למרות זאת- הם היו שווים כל רגע: "מסע גולני"- טיול שנתי לגולן. היה פשוט כייף. כמובן שנאלצנו להתמודד עם בעיית הפתיחות של סתיו (הוא החליט שהוא הולך ערום בחדר), אבל גם זה היה כייף. חגורה שחורה- ב27 לנובמבר. החגורה האחרונה שאעבור לפני המעבר להולנד. להאג! פורים: בהחלט קרנבל הפורים הטוב ביותר שהייתי בו. וכמובן שהיו ויהיו עוד.
אבל אומרים שכל סוף, הוא התחלה של דבר חדש: טיולים עם חברים ברחבי הארץ! מסיבות! אנשים חדשים! וכולי.
אני כל כך לחוץ לקראת הטסט מחר. כל כך מפחד, וכל טיפת בטחון עצמי שניסיתי להחדיר בעצמי בימים האחרונים, התפוגגה כאילו לא הייתה לעולם. אפילו השירה לא עוזרת לי. אין מצב רוח לדבר, ואני פשוט רוצה לסיים עם זה. אבל זה לא נכון. הגישה הזאת דפוקה. אני לא יכול ללכת מחר לטסט לחוץ כל כך. אני חייב לדבר עם מישהו. אני זקוק נואשות לתשומת לב. אני בקרשים.
הלחץ הזה גורם לי לעצבים לא רציונליים: אין לי סבלנות, ומספר נושאי השיחה שלי עם ידידי, שואף לאפס. אני כניראה פגוע באנשים כרגע, ואני מצטער על כך. אבל קשה לי. קשה לי לשלוט בעצבים האלו. אני רוצה לסיים עם זה. עם הפחד הזה. הקנאה הזאת- הקנאה הזו באחרים שעברו כבר את הטסט, משגעת אותי. היא מסוגלת לשגע פילים. להרוג בני אדם.
אני טמפון, אך בתול.
היום תום דיבר איתי על הצטרפות למן אגודה שמטרתה היא להפחית את אחוזי ההשתמטות בארץ. משום מה, התרגזתי עליו ועל האופטימיות שלו, ועל הרצון הטוב שלו, כשהרציונליות שבי מונעת ממני לחשוב בכזאת חיוביות. כלומר, איך אפשר לצאת ובאמת לשנות דבר? הרי "הכל מתחיל בחינוך, וגם מסתיים בחינוך". העובדה ששום מחשבה או רעיונות עולים לי בנוגע לנושא, לא עוזרת לי. אני שבור. אני רוצה לנסות ולהבין את הרצון העז שלו לעזור, ולשנות. לקחת קצת מהרצון שלו, לעצמי. קצת מן האופטימיות הקורנת מתום, לעצמי. אני מאד מעריך את הרצון שלו, ואף מקנא במעט. אולי דווקא הרבה. לא יודע, ולא מסוגל להפנים דבר כרגע.
מחר אני מעביר בשיעור ספורט את האימון קרב מגע. אוף, אני לחוץ שוב. אני תמיד נלחץ לפני קבוצה חדשה, אבל תמיד אמרו לי שאני מדריך מעולה! למה שאני לא אפנים את זה?! אני מדריך טוב. אני אהוב על ידי כל כך הרבה אנשים! אנשים מעריכים אותי עד הערצה. למה לעזאזל אני לא מסוגל להפנים את זה, ולדעת שאני אדם מספיק טוב בשביל שלא אצטרך להלחץ כל כך מכל דבר?
עצה? מישהו?
כל דבר שניסיתי- לנשום עמוק, להרגיש את הגוף שלי, לנסות ולהתפעל מיופיו של הטבע- שום דבר. אשמח לכל מילה מנחמת, מכל מי שמוכן להגיב.
פוסט קצרצר, אבל קפצו לי. שלכם, דן, שהולך לעבור תהליך סופרנובה.
אני עומד שם על הבמה, באודיטוריום הריק. מולי על מספר כסאות עומדים הבוחנים, ולימיני הלהקה. הפקודה להתחיל מגיעה, והלב שלי פועם בחוזקה, אך בבטחון מלא. אני מתחיל לשיר, ומתמסר לכל מילה ומילה- מאוהב בכל רגע ורגע באודישן שלי. אני מלא בטחון ורצון עז להוציא ממני הכל בשירה! מוחאיים כפיים, ואני מקבל תפקיד באחד הטקסים / הופעות בבית הספר.
איזה חלום- חלום שגורם לי להתרגש כל פעם מחדש. אני מרגיש ממש אורגזמה מלשיר. לשיר מול אנשים. איזה סטיות יש לי...או יה! :) אני חולם לחזור ללהקה, ולשיר שוב. להרגיש את הלחץ הקל, למען האמת- ואת ההתרגשות. ההופעה עצמה מדהימה, אבל כל ההכנות אליה שווים אף יותר. הגנים הפולניים הדחוקים שלי תופסים את מקומם, ואני נזכר בטעויות העבר- בצער ובגיון. בכאב ובושה. בחכמה ובגעגוע. אני אוהב לשיר, לא פחות משאני אוהב להלחם. רק לאחרונה, למדתי להשלים עם הקול שלי- ועל אף שהחלודה שעל מיתרי הקול שלי רק הולכת וגוברת, ההנאה שלי נשארת כשהייתה כל חיי. במצבים שכאלה, אני בטוח ואוהב את השירה שלי, כמו שהרמטכ"ל דדו אמר בבטחון על המצרים במלחמת יום כיפור: "אנחנו נשבור להם את העצמות !@!@!" כל מה שנותר לי זה קריוקי ביוטיוב. לאן הדרדרתי? :)
ביום רביעי אני ניגש לטסט השלישי שלי. אני מרגיש מוכן ורגוע לקראת הרגע. אותו רגע ב6 בבוקר, בו אלי- המורה שלי, יחכה לי בשער המושב. אראה אותו מחכה מאחורי השער הסגור, וליבי פועם בחוזקה. כל כולי מודע יותר מדיי לגוף שלי. כמו שאני אוהב. הלב שלי פועם בחוזקה, כשאני מברך אותו בברכת בוקר טוב, ומתיישב בכסא הנהג. אני מסדר את הכיסא, מתכונן, לוקח נשימה עמוקה מאין כמוה- ומתחיל בנסיעה. נסיעה לחוצה במקצת, כראוי לקראת המפגש השלישי עם עולם הטסטרים. הפראנויות שהם יצרו אצלי. מזל שלמדתי להתמודד איתם. אוספים את דניאל, הפרטנרית שלי לנסיעה- וזהו, אנחנו בדרכינו להתקף לב.
אני באמת מקווה שיהיה טוב. אני בטוח בעצמי, אבל אני בכל זאת מפחד. מפחד מאד. אוי, אני אהיה בסדר! :)
בפורים אני מתחפש לדוס, ומצאתי את אותה מסיכה שרציתי ללבוש בשנה שעברה, לפני הפציעה שלי ביד. רציתי להתחפש לערבי, והמסיכה פשוט מושלמת. השנה אני אהיה ישראלי אמיתי- יהודי מאמין, וערבי. הפציעה שלי. הו כן. היא קרתה ב3/3 שנה שעברה. השעה הייתה 18:27 בערב, ואני הבנתי שאם במשך השעתיים האחרונות לא הצלחתי לשנן מילה למבחן הקרוב בהסיטוריה, כדאי שאקח הפסקה. הלכתי להציק לאח שלי, יובל. התחלנו לשחק, והוא ניסה לחסום את חדירתי לחדר שלו כשהוא נשען על הדלת. כשכמעט הצלחתי להכניע אותו, הוא פתח אותה, עקף אותי, ורץ לחדרי שם. כמובן- רצתי אחריו. כשבאתי להכנס, הוא טרק את הדלת. אני נכסתי בתוך חלונות הזכוכית שבדלת שלי, עם שתי הידיים, והן התנפצו. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא שאבא שלי פשוט יתפוצץ מזעם, ושלפתי משם את ידיי. אני לא יודע אם זה קרה ברגע ההכנסה או בשליפת הידיים, אבל לפתע ראיתי חור ענקי לאורך היד שלי, ודם זורם ללא הרף החוצה. צעקתי נורא, והייתי בטוח שאני עומד למות פשוט. במקרה המעולה- רק מאבד את היד. ראיתי את הבשר שלי, ואת העצמות שלי- מחזה פשוט מזעזע, למרות שיש כאלה שדווקא יתלהבו מן מחזה האימה הזה. יובל, שהיה בלבושים כמעט מינימלים רץ לשכנים וקרא לעזרה, כמעט ערום. מסכן, הוא עבר טראומה קשה לא פחות משלי. השכנים הגיעו, ועשו לי חוסם עורקים עם דילגית. רציתי לקרוא למד"א, ואני התקשרתי למשטרה בטעות. אני זוכר באיזה רוגע שאלתי מה המספר של מד"א. ניקתי, התקשרתי והזמינו לי אמבולנס. בדרך לבית החולים, פשוט צחקתי- לא כאב לי מרוב אנדרנלין, והייתי מחוייכך עד שהגענו. מוזר, אני אמרתי לעצמי שאני רוצה לזכור את הדרך לבית החולים עם חיוך- אז חייכתי. כשגענו, תפרו לי את הפצע עם חוטי ברזל במיון, ושלחו אותי למחלקה הפיזוטראפית. שם, כשהכל נרגע, וראיתי שהיד שלי לא זזה- לא יכולתי להזיז דבר, אבל זה גם בגלל שהייתי חבוש לגמרי- בכיתי. פשוט פרצתי בבכי תמרורים- הייתי כל כך מפוחד, כל כך כועס על עצמי, כל כך כואב על אחי יובל- ומצטער שהזעקתי את אבא שלי מפגישה עם הילרי קלינטון. הייתי כל כך פגוע, ואני עדיין- עד כדי כך שאפילו עכשיו, אני כותב את מילים אלו עם דמעות בעיניים. קרעתי 6 גידים ביד, והרופאים שיש לי כל כך הרבה מזל שלא פגעתי בעצבים שלי- שכדאי שפשוט ארוץ למלא לוטו. בבוקר שלמחרת נכנסתי לניתוח, ומאד התרשמתי מן המנתח- דר' אדלר. הוא היה חברותי, וראו על תווי פניו שהוא רגוע ובטוח במה שהוא עושה. כשהשכיבו אותי על שולחן הניתוחים, הייתי כל כך חלוץ- וכשרק החדירו לי את המזרק ואת הצינור, שדרכו הזרימו את חומר ההרדמה- חשבתי שאני חוטף התקף לב. לאחר דקה שאלתי את אחד הרופאים מתי החומר אמור להשפיע, כי אני כבר עמדתי למות מרוב לחץ- והוא אמר שהם בכלל לא הזריקו לי את החומר. הוא צחק עליי, ואני יכול רק להודות לו מקרב ליבי. ברגע שהזריקו את החומר, נרדמתי, אני זוכר כיצד קמתי כל כך מטושטש בחדר השיקום, ואבא שלי עמד לידי. אני כל כך אוהב אותו, את אבא. (הדמעות פשוט קולחות על פניי כרגע). לאחר מכן במשך יומיים הייתי בבית החולים, והיה לי חדר ריק! שרתי לעצמי ולמדתי למבחן בהיסטוריה שאותו לא אעשה. כן, דרשתי בכל כוחי שאבי יביא לי את החומר למבחן לבית החולים. זאת השקעה, לא? :) רציתי שרננה תבוא לבקר אותי, אבל היא סירבה לי בטענה שהיא מרגישה לא נוח בחברת הוריי. זה בסדר, אני מבין. אני יודע שהיו לה בעיות עם זרים, ולעמן האמת גם אנחנו היינו דיי זרים אחד לשנייה דאז. לפחות שמחתי לשמוע שהיא דאגה לי מאד. חברה מקסימה הייתה לי, כשרק הכרתי אותה. באמת. הסקס היבש שהיה לנו לאחר מכן, על אף שהייתי עם יד פצועה- היה פשוט מדהים. ייאמר לזכותה. כשחזרתי, זה היה ביום חמישי. רציתי ללכת לאימון של הלחימה, אבל סירבו לי בכל תוקף. אוף! ביום למחרת אף הגעתי לתגבור בכימיה, למרות שהיו לי אישור להשאר בבית במשך חודשיים. היה נחמד לקבל כל כך הרבה תשומת לב. הכיתה שלי הכינה לי זר ברכות, ושלחו לי קופסא ענקית של ממתקים. בפורים התחפשתי לערפד. "ערפד נכה" כינו אותי, בגלל המצב שלי. התחפשתי לערפד ולא לערבי מכוער, כי רננה שיתפה אותי בפנטזיה שלה לראות אותי בבגדיו של דרקולה. ניסיתי לעשות ככל שביכולתי לנסות ולרצות אותה. לא הצלחתי, אבל כל כך נהנתי איתה. בפורים, זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לה שאני אוהב אותה. הרגשתי כלפיה חיבה עמוקה, אבל רציתי לומר לה שאני אוהב אותה. אז אמרתי. היא נתנה לי מתנה קטנה: פתק הכתוב בכתב היד המסולסל שלה: "דןדן, אתה לא יודע כמה התגעגתי. אוהבת אותך כל כך, פורים שמח. שלך, רננה", וסוכריה. תחילה, לא ראיתי את הפתק, וזה גרם לי לפאדיחה, כשהיא דיברה איתי לאחר מכן על הפתק, ואני דיברתי כמו טמבל על כמה הסוכריה הזאת משמעותית. היא הייתה לא משהו בכלל, אבל היא חיממה את ליבי. אני עדיין שומר את הפתק הנחמד הזה. במהלך החודשים לאחר מכן, הייתי בפיזותרפיה בבית החולים מאיר: במשך חודשים התבקשתי לשים את ידי בדלי מים חמים, ולנסות לפתוח ולסגור את היד. דווקא היה נחמד, אבל אין כמו יד רגילה. טוב, לפחות רגילה: אני עדיין לא יכול לבצע את פעולת הספיידרמן (כשהוא יורה קור). גיליתי את זה למען האמת, כשניסיתי לסמן לרננה ש"אני אוהב אותה" בשפת הסימנים. עכשיו נשארה לי צלקת אדומה וגדולה. אני דואג לספר שנלחמתי בכרישים, ניצחתי, ואז כשיצאתי מן המים- החלקתי על אבן, נפלתי על זכוכית וקרעתי 6 גידים ביד. או שנלחמתי ב50 מחבלים, ניצחתי, אז או שבאמת לאחר מכן החלקתי על אבן, נפגעתי מהזכוכית ואז נפצעתי, או שהם חתכו לי את היד במהלך הקרב. שניהם סיפורים הירואים :P
וואו, פעם ראשונה שאני באמת מספר את כל הסיפור הזה. הסיפור הנוראי של חיי. הפצע עדיין כואב לפעמים, ולא נעים לגעת בו- אבל אני חיי איתו. למרות שבגללו פיספסתי את הגדנ"ע ואת היכולת שלי לעוף ברחבי העיר ניו-יורק. מאז שהייתי קטן, שמעתי סיפורם על אנשים שנפצעו בדרכים מגוונות: זכוכיות מחלונות, מסמרים בידיים וכדומה. רציתי להאמין שלי זה לא יקרה. קרה. למרות שכבר דרכתי על אולר בעברי- אני ממש לא מחכה לפעם הבאה. עולה בי המחשבה הנוראה שאאבד איבר במהלך שירותי הצבאי, ואני באמת מקווה שלא אגיע למצב שכזה. אני קורא בימים אלו ספר שנקרא "סיפורו של לוחם", ובו מספר חייל את סיפורו ממלחמת רוסיה- צ'צ'ניה השנייה. הוא מספר על הזוועות שהוא נתקל בהן, ועל כמות ההרג והפציעות. אוי, למה אני עושה לעצמי?! אני מתחיל לחשוב שמידה מסויימת- אני מזוכיסט. אני ממש "נהנה" להכאיב לעצמי....לפחות התת מודע שלי. אבל זה ייחכה לפוסט אחר, אני מניח.
טוב, אשתדל לעדכן בקרוב, יומן קרוב- יומן יקר. מי ייתן וזהו יהיה שבוע מעולה לכולנו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: