The Bridge Of Khazad Dan

מה קרה לילד, שדיבר אל כוכבים?

שהמתיק סודו עם חרבות ודמים.

מה קרה לנער ששכב חרש, ועל כרי דשא נרדם?

ומה קרה לו יום אחד, שקם ונעלם?

מדהים אותי לפעמים כמה התבגרתי. כמה השתנתי.

הרי לפני שנה, או שנתיים- הייתי אדם אחר לגמרי. ילד בנפשי. נער קטן ומתבגר בגופי.

הייתי תופס דברים אחרת, ולפעמים לא תופס דברים כלל. כלומר- היו דברים שהיו נשגבים מבינתי, וכעת הם לא.

אני אמנם עדיין לעיתים רואה את אותו נער מגושם, עם שרירים פה ושם, ושומן פה ושם. אך לפעמים אני מתבונן במראה שבקומת החדר שלי, ולא מסוגל להוריד את העיניים מעצמי. אני אוהב את עצמי, ומנסה להשלים שהגוף שלי הוא רק שלי, וזה מה שיש לי. וכשאהיה מוכן, אבל גם אצא במוטיבציה לטפח אותו.

אני מתבונן במראה, כשהאור מאיר עליי בזווית כזו, שרואים את הווירידים בידיים מנופחים, שרירי החזה שלי מחוזקים בהם, ואפילו אפשר להבחין בריבועים ועצמות הצלעות שלי באזור הבטן. כן, אני אוהב לעשות שרירים למראה :P

זה מראה לי שאני בסדר. שעל אף הקשיים שלי, ועל אף המחלה הקטנה שלי- שהיא ספק הפרעת אכילה קטנה, ספק שומן- יש לי עוד מה להציע, לעצמי- ולעולם.

מדהים אותי לראות כיצד הפנים שלי משתנים, וכיצד אני תופס תווי פנים ייחודים לי. ועל אף שישנים ילדים בכיתה ז' שמגיעים לגובה שלי (העולם השתגע?!)- אני עדיין מרגיש כיצד הגוף שלי יותר מפותח משלהם. יותר בוגר משלהם.

לא אכחיש שאני מקנא ברבים אחרים שלהם גוף מחוטב יותר, וגוף "אידיאלי" יותר- אבל לא פעם, ולא פעמיים- קיבלתי מחמאות על הגוף שלי.

שוב, כמו עם השכל שלי- אני פשוט לא רואה את זה.

אני דפוק ;)

אז כן, שבוע שעבר: ב- 21/03/2010 עברתי את הטסט שלי בנהיגה. מאז- אני משתדל שלא לרדת מהכביש.

אני כמהה ללמוד כמה שיותר. לא סתם אמרו שרק אחרי הטסט מתחילים ללמוד באמת!

וכן- כבר הספקתי לדפוק את האוטו. זה היה בניסיון לחנייה, ולהגנתי ייאמר שהברקסים במכונית של אמא שלי דפוקים ממילא. הברקס פשוט לא נלחץ לי, והייתי חייב לעצור. אינסטקנטיבית, חשבתי שאני עושה משהו לא בסדר, וביודעין שהרגל שלי זזה מהברקס אל דוושת הגז- לחצתי את הגז. חוסר שליטה מוזר. בכל מקרה, דפקתי את האוטו- אבל לא משהו רציני. האדם שנכנסתי בו היה כל כך מתחשב ונחמד, שהוא אפילו לא לקח ממני פרטים. הוא ראה כמה זה היה קשה לי- לא פלא, כשאמא שלי פשוט כבשה את פניה בידיה, כשנכסתי במכונית שלפני. לפי התגובה שלה- חשבתי לרגע שלא כדאי שאעלה יותר על הכביש לעולם. שהעולם נחרב ממש. שחקנית דרמה מקצוענית, אמא שלי.

ובכל זאת- כבר נהגתי לתל השומר, ולנתניה. אפילו בחניות אני משתפר (עם האוטו החדש זה פשוט מוזר לי- אבל אני עובד על זה)- והנהיגה שלי טובה. טובה מאד, הייתי אומר.

אני זוכר כיצד רננה אמרה לי שגם כשאעבור את הטסט, לא ירשו לה לסוע איתי. ההורים שלה שמרו עליה כמו על הנוסחא של הקוקה- קולה. אבל שובבה, שכמותה- איזה דברים היינו עושים מתחת לאפם ואזניהם ;)

ת'אמת? אני עדיין חושב עלייה. גם אם זה כבר יותר בכיוון של התת- מודע. כלומר- אני עדיין מחפש אותה לכל מקום שאלך, ועדיין מקווה בסתר ליבי שאראה אותה בכל מיני מקומות. שתראה אותי, שיהיה בינינו קטע מביך ומוזר- ושלמעשה תתאהב בי מחדש. אני פשוט מתגעגע עדיין לחיקה, ולקשר הנחמד שהיה לנו. נחמד, לא נחמד- העובדה שאין לי חברה עדיין משאירה בי חלל ריק וכואב.

אני תוהה אם היא עדיין חושבת עליי לפעמים- תוהה מה היה המצב בינינו, אם היינו נשארים יחד. אם הייתי אוהב אותה בחזרה.

אוף, הגנים הפולניים שלי זורמים בעורקיי- ולא מניחים לי לעזוב את העבר, ואת רננה מאוחרי.

אני עדיין מחפש את כותרות הפוסטים שלי בדף הראשי- אך לא מעז להכנס. הרי כבר חודש וחצי שאני לא קורא שם את הרעל שהיא כותבת. היא כותבת יפה, שלא תבינו- אבל מילותיה זורמות כרעל בעורקיי: גורמות לליבי לפעום בחוזקה, לזיעה קרה לשטוף את פניי, ולגופי כמעט לפרפר.

לא- התמודדתי יפה מאד עד עכשיו, ועל אף שקשה לי איתה- אני אצליח להתגבר. אני בדרך הנכונה.

נטלי. נטלי מורן.

היא ידידה משכבר הימים, המתגוררת לה במודיעין ובת"א. הוריה גרושים.

אנחנו מתכננים להפגש השבוע, אחרי יותר מחצי שנה שלא התראינו. זה מן הסכם לא מדובר שלנו- להפגש פעם בחצי שנה. לא בריא.

נטלי הייתה הדייט הראשון שלי. הוא היה בת"א, כשנפגשנו בעזריאלי, ומשם הלכנו לנו לטייל בעיר.

באתי כמו בוק / חנון גמור, והיא בכל זאת רצתה לפגוש אותי לאחר מכן.

אוי, איך אבא שלי ירד עליי בגלל זה.

בכל מקרה- החלטנו לנסות ולהכנס לקשר- אבל לי לא היה מתאים. לא הרגשתי שזה מה שאני רוצה, ולמרות שניסיתי לשכנע את עצמי בכוח שאותה אני רוצה (כי היא רוצה אותי בחזרה)- הפסדתי בקונפליקט העצמי. מי היה מאמין?

הכרתי את נטלי בפורום הנקרא "סקס נוער", שבו שוטטתי מכיתה ז', עד י"א. המון למדתי משם, ומאד התענייתי לשמוע גם את בעיות האחרים, ולתת קצת מהידע שלי לאחרים. מאד אהבו את התגובות שלי. אמרו לי שאני כותב יפה :P

בכל מקרה, היא התחילה לדבר איתי בפרטי, ולאחר שבועיים- החלטנו להפגש. פגישה עיוורת- מסוכנת ביותר- אבל רציתי.

מה שווים החיים אם לא לוקחים סיכונים? זה כל הקסם :)

נפגשנו מספר פעמים, והחלטתי שזה לא בשבילי- ו"נפרדתי" ממנה.

מאז נשארנו דווקא ידידים יחסית טובים, ותקופות האינטרקציה בינינו באו בגלים. היא מאד אוהבת את השירה שלי, ואני? אני נהנה מהקרדיט והחוויה. אני נוהג לשיר לה עם המקרופון המחובר למחשב- ואנחנו יכולים לשבת שעות, כשאני עושה לה מן תכנית רדיו, בה אני משמיע שירים שאני בעצמי שר. היא צוחקת, אני צוחק- ואנחנו עושים חיים, גם במרחק רב אחד מהשניה.

לא פעם חשבתי עליה בסיטואציות מיניות, והיו פנטזיות שהיו מגרות אותי במיוחד. מוזר, הרי תחילה לא רציתי אותה.

אבל כל פעם שאני שומע את הקול שלה בטלפון, או רואה כמה היא גדלה והתבגרה (אני נשמע כמו דודה מארצות הברית): רציתי לפגוש אותה יותר ויותר. היא באמת יפה לדעתי, ויש לה קול כל כך חמוד. היא גם מעניינת, כך שזה גם תוסף חשוב. אבל אני והיא כבר הסכמנו, עוד "בתקופת רננה"- שטיימינג, הוא מחוזו של מרפי. ולכן, אני לא רואה כל דרך שבה בכלל נחשוב על לנסות מחדש את הקשר הזוגי הזה- אבל בסופו של דבר, אני גם עוזב להולנד- כך שטוב לי גם ככה.

אפרופו ת"א- לפני יומיים הייתי בטיול רגלי מאחד היישובים באיזור (כפר הס) אל ת"א. הלכנו עם שביל ישראל, ועל אורך הירקון. טעינו בדרכים, הרגליים כאבו בצורה נוראית, ו45 ק"מ ו14 שעות הליכה השאירו עליי את חותמם. עם זאת, צחקנו, דיברנו וטיילנו יחד. עשיתי חיים משוגעים בסופו של דבר, עם חברים טובים. מומלץ.

את היום סיימנו ב20:00 בערב, בנמל ת"א, כשאת הדרך מעבירים לנו הנוף היפייפה של שביל הירקון בת"א, ובנות יפייפות למען האמת, שהלכו או רצו לאורך הירקון. סתיו, החבר המשגוע ביותר שיש לי, פשוט התחיל לרוץ אחרי בנות. זה בהחלט היה מצחיק, והלוואי שיכולתי להצטרף לחגיגה- אבל רגליי הרגו אותי. עצמות כף הרגל כל כך כאבו, והשרירים היו כל כך תפוסים. אז ככה, כמו חבורת אידיוטים- צעדנו עד נמל ת"א, וסיימנו במקום מיוחד במינו.

"גלידה מונטנה" הייתה ריקה, אך אני בטוח שבתקופת אסקימו לימון- היא הייתה מפוצצת באנשים רוקדים, צוחקים וחרמנים לבנות וגלידה.

טרפנו גלידת שוקולד- וניל עם קצפת, רוטב תותים וסוכריות. תענוג לחיך! רק חבל שהייתי מצונן, אז לא היה לי כמעט טעם בכלל..

עשינו כאלה טעויות, עד שהלכנו סחור וסחור, ולעיתים לא היה לנו פשוט מושג איפה אנחנו. אבל היי- זה כל הכייף שבטיול שכזה, לא?

הניווט, המתח וההפתעה שבסופו של דבר עלינו על הדרך הנכונה.

בכלל, זה היה אימון לא רע לגיבוש הצנחנים המממש ובא. אני באמת מתרגש לקראתו, וכבר מחר אני יוצא לרוץ 10 ק"מ בירקון. איזה כייף!

אם יש מקום שאני אוהב לרוץ בו- זה הירקון. הנוף, הריחות, הרוח- ושאר האנשים על השביל. הכל כל כך דינמי, עד שזה לא משעמם, ולא לרגע אחד!

את הסדר אנחנו עושים היום בבית. כבר עברו הימים שהתרגשתי מזה כל כך, אבל עכשיו- זאת חוויה מסוג שונה.

זה כבר יותר מנהג חד שנתי שעושים עם כל המשפחה, ולווא דווקא חגיגת חג וחופש ארוך ביותר.

אנחנו נקרא את ההגדה, נשיר את השירים המוזרים, ונתפלל לאלוהים בכדי שנסיים את זה מהר- ונתחיל לזלול!

תמיד יש אנשים מעניינם ליד שולחן הסדר- שנה שעברה התארח אצלינו חבר משוגע של אבא שלי, שמאוהב ממש בחווה אלברשטיין- מסכים איתו.

השנה יש לנו חבורת אנורקסיות.

זהו הסדר האחרון שלי בארץ לזה שנתיים, ואני בטוח שהוא יהיה נחמד.

העוזרת הערבייה שלנו עושה לנו את ניקיון הפסח. טוב, זאת לא חוכמה- היא עושה נקיון פסח בבית כל שני וחמישי.

איך, אבל איך אני מצליח לבלגן את החדר ברגע שהיא מסיימת? תכונה מעניינת.

טוב, זהו עדכון קצר יחסית על חיי, ושגרת היום.

ולסיום, עוד שיר שעושה לי כל נהיגה!

אריק סיני בהחלט עושה לי טוב.

שלכם, וחג שמח!

דנ(יס).

"איזה יום נפלא היום...לשחק וגם לחלום"

אני שוכב באמבטיה חמה, אף לוהטת- באמצע היום.
אני מצונן, וכשזה קורה פעם בשלושה חודשים- אני לא שוכח לקלל את הבן זונה שהמציא את המחלה הזאת.
שמעתי שיש 800 וירוסים שונים הגורמים לצינון. אוי, אני אהיה מיליונר אם אמצא תרופה למחלה "הקשה".

בכל, מיקרה- אני שוכב באמבטיה, למשך שעה ארוכה- כשהחלון פתוח. הנוף מדהים אותי כל כל פעם מחדש ביופיו. הוא מזכיר לי את את ילדותי- את התמימות והחמימות בלב מדברים כה פשוטים.
הרוח הקלילה על גופי- רוח קרה וצוננת מנשבת שם בשדות. אני יודע כמובן שזה לא בריא, הרי אני מצונן- אבל אני לא מסוגל לסגור את החלון.
כל כך טוב לי, באותו רגע. אני מסוגל לנשום! :)

הלחץ מהטסט לא גדול, אבל הוא ישנו.
הרי הלך לי כל כך טוב, על אף המחלה- כך שבכל ליבי אני מאמין שעברתי.
אבל אני מחכה ומחכה לרגע השיא- בו אקבל את התוצאות. עד אז- שום דבר לא יהיה ירוק, יפה, צונן כמו שהו באמת.

אה, כן- אז עברתי את הטסט!@!#@!!@#!@#
(גם לי מותר להתלהב)

טסט רביעי, והיום עשיתי הסטוריה. סוף סוף הצלחתי, והורדתי את האבן הזו מהלב.
את האבן, לא את הלחה.
בכל מקרה- אני כבר אספר על כל זה בהזדמנות.
אני מרגיש כל כך רע, עד שאין בכוחי לכתוב בצורה רגועה כרגע.

שיהיה שבוע נעים לכולם!
שלכם,
דן.

הקטע הבא הינו קטע אירוטי, דמיוני אמנם, אך אין הוא מתאים לכל אדם- לשיקולכם האישי.

אנחנו נכנסים לחדר- אני נועל את הדלת.

שתיקה באוויר, אך לא מעיקה. לא מבלבלת. שנינו יודעים שאנחנו רוצים להיום שם יחד- אחד עם השנייה.

היא לובשת את אחת השמלות האהובות שלה. דקה, ורכה. היא ניראת יפייפה בה. שיערה הזהוב כל כך חמוד, והחיוך השובב על הפניה- מקבל חיוך ענקי מצידי.

היא עולה אט לאט במדרגות, אל הגלריה שלי. אני ממתין לעוד כמה רגעים למטה. מרגיש את ההתרגשות עוברת בעורקיי.

אני עולה בעקבותיה. היא כבר התמוטטה על המיטה שלי. המיטה שהיא כל כך אוהבת. מתכרבלת לה בשמיכת הפוך הענקית שלי, והחדר חמים ונעים עד שאפשר להירדם בכל רגע.

אני ניגש אליה באיטיות, מודע לכך שהיא שלי ליום שלם. נשכב לידה- ובידי מתחיל אט אט ללטף את שיערה הרך. אני לא לחוץ ברגעים אלו- וריחה המשכר ממיס אותי. אט אט ידי יורדת אל צווארה, ואני רואה כיצד ידי מעבירות בה צמרמורת קלה. אני נצמד אליה, כשידי עוברת לחבק אותה אליי.

אני לוחש לה כמה היא יפה היום. כמה אני מאושר מהעובדה שהיא שלי. כמה שאני אוהב אותה. כן, באמת רציתי לתת לה את כל כולי.

מפזם לה באיטיות שזכיתי לאהוב..

היא מסתובבת אלי, ובמביטה בי במבט זחוח, כשעיניה הכחולות בורקות. היא לוחשת לי ברוך: "אני אוהבת אותך".

אני מצמיד אותי אלייה. אנחנו דבוקים- ואני נרכן לנשק אותה. את שפתיה הקטנות והמתוקות. ממש גן עדן.

נשיקה ארוכה, איטית ואוהבת. אני לא יכול לחשוב באותו רגע על דבר טוב יותר בעולם כולו.

רגלי משתחלת אל בין רגליה שלה- ואנחנו דבוקים אחד לשנייה- לא רוצים או מעיזים להפרד לרגע.

אנחנו מתגלגלים. והנשיקה נעשית לוהטת יותר. נועזת יותר.

הצרפתים מתערבים- והלשון שלי פוגשת את שלה. היא כל כך טעימה. כל כך מתוקה. כל כך שלי.

אני מרגיש את גופה, ומעביר את ידי לכל אורכו. לאט לאט, אני מרים את שמלתה, עד שבטנה נחשפת. אני מפריד את שפתיי משפתייה- ויורד לנשק נשיקות רכות וחזקות את בטנה האהובה. היא עוצרת אותי.

היא מורידה את השמלה לגמרי, ואת החזייה.

לפני נגלית אהובתי בשיא יופייה. עירומה למחצה, וידיה פתוחות- מבקשות אותי אליהן.

אני מזנק לעברה ומדביק לה נשיקה נוספת על שפתייה החמות.

אנחנו מתהפכים- והיא מתחילה להוריד את חולצתי. היא עוצרת לרגע, מתבוננת בגופי- ומזנקת עליי, כשעינייה עצומות- וידיה מרגישות את חזי ובטני.

היא מתחילה לנוע, כשהיא משתפשפת באיברי עם מפשעתה.

אני הופך אותה על גבה- נכנס אל בין שתי רגליה, ואט אט מתחיל לנוע קדימה ואחרונה.

תוך כדי מעשה- אני מתסכל על פניה היפות. הבעות של עונג וכאב קל עוברים בהן, ואני מרגיש כיצד רגליה עוטפות אותי- בנסיון להצמיד אותי אליה בחוזקה. אני מתחיל לנוע מהר יותר, והיא נאנחת. ליבי פועם בחוזקה, כשאני יודע שגופה של אהובתי נמצא בין זרועותי. כמעט מושלם.

 אנחנו עוצרים, ואני עובר לנשק את צווארה. נשיקות רכות, נשיכות, ומציצות. היא מתפתלת מעונג וגונחת בחוזקה. מצידנו- העולם בחוץ לא קיים. רק היא ואני- והגן עדן שעל מיטתי. למשך דקות ארוכות אני ממשיך לטרוף את צווארה, עד שעיניה נפקחות והיא עוצרת אותי.

היא משכיבה אותי על גבי, ומדביקה לי נשיקה חמה, לוהטת ואוהבת על השפתיים.

המגע ניתק, והיא מתחילה לרדת בנשיקות אט אט לאורך גופי.

היא מגיעה אל תחתוני, ולאט לאט מורידה אותן.

איברי מזדקף לפניה והיא לא מהססת לתפוס אותו בשתי ידיה.

היא מבקשת ממני לעצום את עיני. להירגע לחלוטין.

אני נוהג לפי דברי אהובתי, ואני מרגיש כיצד היא מתחילה לנשק באיטיות את איברי.

נשיקות חמות ומרטיטות. אני לא יכול שלא להתפתל קלות, ולגנוח בשקט.

לפתע אני מרגיש כיצד היא מכניסה את חלקו העליון של איברי לפיה. מתענגת עליו, ומוצצת כל מילימטר ממנו.

אני לא יכול שלא להגביר את גניחותי. אט אט, היא מגבירה את הקצב.

במשך דקות ארוכות, אני שוכב על גבי כשעיניי עצומות- ומרגיש את אהבתה על מפשעתי.

אני מבקש ממנה להפסיק, לפני שכל הסיפור ייגמר (תרתי משמע).

אני הופך אותה על גבה, ויורד אל שפתיה. אני מדביק לה נשיקה ארוכה ואוהבת- היא מנסה להתנגד במקצת, אך אני משיב מלחמה. אני לא מתיר לה אלא להכנע לי ולאהבתי אלייה.

עוד אני עושה זאת, אני מתחיל להפשיל בידי את תחתוניה.

היא תופסת את ידי, אך לא עוצרת בעדי מלהמשיך.

זהו, לראשונה- היא שלי בכל מובן המילה.

אני שולח את ידי אל מפשעתה, ובעזרתה- אני מתחיל לעשות את הדגדגן שלה. בעזרתה, אני מתחיל לשמוע את גניחותיה ההולכות ומתגברות- אני מרגיש כיצד היא מתפתלת מתחתיי.

אני יורד אט אט עם ראשי אל איבר מינה, ומתחיל לנשק בעדינות את אותו המקום שלפני רגע עיסתי.

בשנינו עוברת צמרמורת עזה, ואני לא מסוגל לדמיין קטע נעים וטוב יותר, באותן שניות.

אני משתדל להוסיף את לשוני לעסק, והיא מסבירה לי כיצד לענג אותה בצורה הטובה ביותר.

אוי, אני אוהב אותה.

לפתע, היא מורה לי לעצור- ומושיטה לי קופסת קונדומים שהנחתי לפני כן על יד המיטה.

אני מתיישב, והיא לוקחת אחד. היא מלבישה אותו על איברי.

הנה זה בא.

היא נשכבת על גבה, ואני נשכב מעליה.

אני מביט בעינייה, והיא בעיניה. חיוך עולה על פניי, והיא מחזירה לי את אותו חיוך שובב.

בהסכמה שקטה, אני תופס באיברי, ומנסה להחדיר אותי לאיבר מינה. לגופה. אל תוך האהובה שלי.

תחילה, אני מתקשה, אך לבסוף אני מצליח. באיטיות מירבית, אני מחדיר לתוכה סנטימטר אחד סנטימטר.

על פניה עולה הבעת כאב, ואני יוצא מתוכה. היא מביטה בי, ובעינייה אני רואה שהיא מבקשת שאמשיך.

אני חוזר על כך, והיא נאנחת מכאב. היא מבקשת שלא אצא לגמרי, ואני מרגיש אותה ואת גופה בהרגשה אלוהית ממש.

כמה אהבה ישנה שם. אפשר כמעט לחתוך אותה בסכין.

אני מתחיל להגביר קצב (זאת עדיין פנטזיה) והבעת פניה מתחלפת באחת של עונג. היא מלפפת את רגליה סביבי שוב- מצמידה אותי אליה, ומחדירה אותי לתוכה. היא גונחת לאט, ופיה פעור. כהוא נסגר במעט, אני עוצר לרגע ומנשק אותה על שפתייה.

היא פוקחת את עיניה ומביטה בי ברוגע ובאהבה כה רבה. אני שלה והיא שלי.

אנחנו ממשיכים, עד שהיא מבקשת ממני לצאת מתוכה.

היא משכיבה אותי על גבי, ומתיישבת מעליי. היא מתחילה לנוע באיטיות תחילה, ואט אט מגבירה את הקצב.

לא ניתן לתאר את ההרגשה באותו הרגע, כשהיא נשכבת עם בטנה על בטני, וממשיכה לנוע. מצידי? שלא תנוע- שנפסיק לרגע את כל האקט, ורק נשאר ככה- כגוף אחד, לפי המטאפורות.

אני מתיישב, והיא ישובה על איברי. היא מתחילה לנוע, מהר ומהר יותר. ההרגשה מדהימה, וגופה חם ורועד.

אני מרגיש שאני כל כך רוצה להשכיב אותה על גבה, לחדור לתוכה בשיא עוצמתי, ולהשאר ככה לעד.

אבל גם בפנטזיות יש גבולות- וזה יהיה פשוט מוגזם לעשות דבר כזה בפעם הראשונה.

אני אכן משכיב אותה על גבה, כשגופי צמוד לגופה, ואני מתחיל לנוע במהירות, כאשר אני משתדל בו זמנית לעסות את הדגדגן שלה.

שנינו גונחים ללא הרף, ובסוף אני שומע כיצד היא צועקת בקול, וגופה רועד ורוטט. אני מסיים כמעט מיד אחריה.

אנחנו נשארים כך עוד דקות ארוכות, כשאנחנו מתחת לשמיכתי- אני על גבי, והיא שוכבת עם בטנה עלי.

אני מחבק אותה חזק אליי, רוצה להשאר כך לעד.

אני רוכן במעט אל אוזנה, כשאני מלטף את שיערה הזהוב, ולוחש: "רננה, אני אוהב אותך".

יש!

קיבלתי זימון לגיבוש צנחנים / דובדבן.
את האמת? אני כל כך מתרגש. זהו חלום ישן נושן, שכרגע- נראה קרוב מתמיד. יותר מכל משחק בחצר האחורית.

הולכים להתיש, לקרוע, לכסח ולהרוג אותי שם- בגיבוש. אבל אני לא אוותר. אני אעמוד בכל. עם יש רצון-יש יותר מיכולת.

אני יודע שזה לא קל להתקבל לצנחנים-אבל אני כל כך רוצה. אני אשתדל לבלוט כמה שאפשר. ככל שביכולתי. ואף יותר.

אפרופו קריעה- אתמול ניגשתי לבגרות שלי בחינוך גופני. ריצה של 3500- שני הקפות וחצי מסביב לבית הספר.

אני כל כך מרוצה מהתוצאה: 15:17. 98 במבחן.

כמובן שהיו כאלה ששברו שיאי בית ספר ממש! אבל אני מרוצה מאד מאד מעצמי.

הרי בריצות הכנה לבגרות, סיימתי בתוצאות של 16:40 ו16:00- אני לומד על עצמי עוד ועוד. על הכוחות שיש לי ברגליים.

זה היה יום מעולה! לפחות הבוקר.

תחילה, קיבלתי תעודת הצטיינות על ההתנדבות שלי- העברת שיעורי קרב מגע בבית הספר.

לאחר מכן- ההתרגשות שלקראת הבגרות. האנדרנלין שזרם בעורקים. המתח שבאוויר.

אני הייתי במקבץ השני: כשניגשנו אל קו ההתחלה, הייתי כל כך מאושר- עד שכמעט יכולתי ולעוף את המסלול.

ברגעים האלו- כל דבר מציק. השיערות המזדקרות ברגליים, זווית הגרב, העור שמתחיל לגרד לפתע, חוסר השלמות בהתאמת הרגל אל תוך הנעל וכדומה.

אני פשוט חושב על דברים אחרים- וזה עובר. זהו כל הקסם.

כשהתחלנו, פתחתי בספרניט. ריצה כה מהירה, עד שהייתי בטוח שכבר באצמע המסלול אני אתמוטט. הוכחתי לעצמי אחרת.

את הסיבוב הראשון (1250 מטרים) סיימתי תוך 3 דקות ו40 שניות. לא האמנתי למשמע אזניי- כל כך מהר? וואו!

גם הסיבוב השני הלך לא רע, והשלישי- אוי השלישי. התאומים זעקו, הקרסוליים רעדו, הגב התעקם, השפתיים זעקו לנוזלים, והראש- צועק "קדימה!!"

סיימתי בכוחות שלא ידעתי שקיימים ברשותי. 15:17. לא יכולתי לבקש יותר.

עם זאת, את היום סיימתי עם כאב ראש נוראי- שלא ידעתי כמותו לעולם.

הרגשתי כאילו הראש שלי עובר תהליך סופרנובה: מתכווץ עד לאין שיעור, ואז מתפוצץ לחתיכות. מפזר לכל עבר חתיכות נכבדות ממה שאמור להיות המוח שלי.

לא יכולתי לשלוט בתגובות שלי- ובאימון של הלחימה פשוט התמוטטתי. מעולם לא ביקשתי שיבואו לקחת אותי לפני סוף האימון. כניראה תמיד יש פעם ראשונה.

אמא שלי נתנה לי תרופה חזקה במיוחד- שנלחמה בווירוס ללא רחם. תוך 20 דקות של תרופה ואמבטיה ארוכה ולוהטת- עורקיי ראשי חזרו להיות חופשיים מאותה התקפת בזק.

אילו הפולניים היו עושים אמבטיה טובה לפני הקרב ב1 לספטמבר 1939- הם היו מנצחים את הנאצים באותה מידה :P

ביום שלישי יצאתי להתנדבות באחד המושבים באזור. הלכנו וצבענו ביתן בחוות טיפולית לילדים מפגרים, ובית ספר המשלב חילוניים ודתיים כאחד.

היה כל כך נחמד- והבנתי שמלאכת הצבעות בהחלט דורשת כוחות פיסים ונפשיים רבים.

אבל באמת נהנתי, ובזמן הצביעה למדתי להכיר חברים בצורה טובה.

כולם באו בגישה טובה, ללא כל כאב או רוע בליבם, לפחות באותן שעות של עבודה מפרכת.

אני דווקא מרוצה מהעבודה שלי, ואני בהחלט מקווה שהביתן בצבע אפרסק יחמם את ליבו של אדם אחד, לפחות.

א"ל- איכפת לי.

יום שלישי, למען האמת- היה אחד הימים הטובים ביותר בתקופה האחרונה. הייתי רגוע. ללא כל חרדות וטרדות מיותרות- חייתי את חיי, והודתי על כל שנייה מהם. הבנתי שאיזו מישהי החלה להתעניין בי- מסתבר שזו האקסית של הידיד הטוב ביותר של האקסית שלי. אוי, "זה עולם קטן מאד!".

אני אישית התחלתי להתעניין במישהיא אחרת. קוראים לה טופז, ואני יודע את זה- כי היא רשמה את פרטיה על טפסי ההרשמה לחברת 'א"ל'.

היא מכיתה '. היא באמת יפה בעיניי. גם אם אני לא עושה עם זה דבר כרגע, אני באמת נהנה מסתם להביט בה- ולקבל מבט חמוד בחזרה.

עם זאת- אני לא יכול להתעלם מהעובדה שכבר היה לי ניסיון עם מישהיא מכיתה י'. אני לא יכול להתעלם מהעבודה שאני עצמי הייתי בכיתה י'.

בגיל ההתבגרות- השנים האלו הן קריטיות ביותר, ובעיניי היא רק ילדה יפה. ילדה. זה באמת מרתיע אותי, גם מבלי להכיר אותה. אולי זאת סטיגמה- ואני לא אומר שאני לא אנסה לדבר איתה, אבל החשש הזה אכן קיים.

אגב, מסתבר שבקרב, שעליו כתבתי תחת הכותרת "The battle of the Ego" בחודש הקודם- קרעתי את עור התוף. מסתבר שקרב מגע זה עסק מלוכלך, מסוכן- וכייף בצורה לא נורמלית. חלק בלתי נפרד ממני.

אמנם הוא התאחה, אבל לא יכולתי להתעלם מהרעיון שהייתי צוחק על כך עם רננה. היא כמובן הייתה עושה פרצוף חמוץ למשמע הבדיחה המוזרה שלי, אבל הייתה נותנת לי חיבוק דוב- חם ואוהב. וואו, איזו התרגשות עוברת בי מכתיבת המילים האלו. אוף, היא עדיין חסרה לי מדיי פעם.

אני אעשה בדיקת שמיעה- ואראה שאני כשיר. או שתהיה לי הפתעה לא נעימה :)

בכל מקרה- ברביעי בבוקר הייתי בפגישה של "וועדת הצטיינות", שעליה סיפרתי בפוסט הקודם.

וואו, אני חושב שהיא ממחישה לי תכונה מאד בולטת בי- לוותר בקלות.

בוועידה של שעה וחצי, חברי הקבוצה לא הגיעו לכלום, ודיברו בשפה כה גבוהה, עד שאיבדתי עניין מיד.

אני אמנם חכם, ואוהב לשמור על שפה יפה ונקייה- אבל לא לדבר בפלצנות שכזו.

לא יכולתי להתעלם מן המחשבה שאני חכם, ואני אמור להנות משיחה "חכמה" כל כך- אבל התגברתי עליה דיי מהר. אני מי שאני, ואני לאט לאט מתחיל להכיר בשכל שלי. באיחור אופנתי, יש לציין :)

אני לא חושב שאמשיך- זה היה דיי והותר בשבילי.

פלצני, וחסר פואנטה. לא לשווא הם ישבו 3 שנים לכתוב מסמך בין שני עמודים על "הצטיינות", "מצטיינות" ו"מצויינות".

הם רוצים לקדם את הערכים האלו במסגרות החינוכיות של המועצה, ובמשך פגישה שלמה הם הסבירו אחד לשני שזה מה שהם עושים. "מצחיקים" שכמותם :)

לא בשבילי.

אבל אולי אני שוב מרים ידיים, מבלי להתמודד? כמו עם טקס יום השואה? כמו עם אלה מרגולין? כמו עם עוד כל כך הרבה דברים בחיי?

אני מקווה שלא. אני מקווה שאני פשוט עושה את הצעד החכם בשבילי.

בראשון אני ניגש לטסט שלי, ואני מרגיש מוכן. המורה שלי טוען שאני והרכב,- אנחנו כמו יד וכפפה.

אני כן מרגיש רגוע לגבי זה, אבל לא אוכל להכחיש את הפחץ החולף מדיי פעם. לא, אני עובר את זה הפעם.

אני כל כך רוצה לנהוג כבר- כל פסח. כן, הנה זה מגיע. אוי, כן- איזו התרגשות!

אני מקווה שלא אגיע עד כדי אורגזמה, אם אקרא שעברתי ביום ראשון בחמש וחצי ;)

כן, גם חופשת פסח כרגע במקום. קצת שקט, על אף שיש לי תגבורים ללא הפסקה. ממש חצי המחופשה שלי הולכת ל"זמן איכות" עם המורים שלי.

אני צוחק? אני נהנה מזה :P

אמנם חבל לי שאין לי חופש גדול וארוך יותר, אבל כן- אם כבר, אז כבר. אני אהנה.

קיבלתי את התעודה שלי מוויגנייט- ועכשיו אני מדריך קרב מגע רשמי לכל דבר.

ווהו!

כמובן שיש לי עוד דברים לספר, ולשתף אתכם ואת עצמי בהם- אבל בהזדמנות אחרת.

אני זז לראות את מלחמת העולם השנייה בצבע.

או לצחוק על ביבי.

שיהיה שבת שלום!

מאושר,

דן.

Apologize \ Timbaland feat. One Republic

יש חכם פעם אמר, ש"עם כוח רב, באה אחריות גדולה."

הוא צודק. היה עליי לשלוט על הכוח שלי בכדי לא להכנס בכל הילדים המעצבנים האלו שהייתי צריך להתמודד איתם היום!

היום אימנתי כיתה משכבת ט'. כמובן שבאתי עם סגנון- לבוש מכף רגל ועד ראש בטיב בגדי האימון של לחימה ישראלית, וכמובן החגורה השחורה שלי.

הייתי כל כך לחוץ לפני כן, עד שבשיעור מתמטיקה הייתי רובוט לכל דבר. לא חושב בכלל.

בראשי כבר העברתי סימולציות של האימון היום, ובהן הייתי רגוע. דיבורי היה שוטף, ואני כמאמן- הייתי סוחף.

בקיצור, בראשי הכל הלך חלק.

אבל גדולים ממני כבר גילו לבד, שהתכנית היא דבר אחד- במעשי, הכל אחרת.

איזנהאוור גילה זאת כשהוא איבד את אותם 6,000 לוחמים על חופי אומהה, יוטה ושאר חופי הגהנום בנורמנדי.

אני ראיתי הוחכה נוספת לכך היום.

כשהלכתי להתלבש, כל הקבוצה כבר הייתה בתוך העולם. הייתי לחוץ, אבל אז נזכרתי בסימולציות שלי- ונרגעתי. פעם אחר פעם. לא סתם אמרו שהאדם מפחד מהלא נודע.

נכנסתי לאולם, ושם ישבו כ16 חבר'ה, שמחים עד הגג שהתבטל להם המבחן בריצה- והם זוכים לעבור איתי שיעור בן שעה וחצי של קרב מגע לחימה ישראלית.

פתחתי את דבריי, והחברה נראו על הכייפאק. הצגתי את שמי ואת הקרב מגע. זה היה קל. זה היה כייף. המילים פשוט זרמו מפי, בעוד הם בוהים בחגורה השחורה המתלתלת ממתניי.

התחלנו את החימום, ואני לא הייתי רגוע. ילדים. נערים- לא סותמים ת'פה לרגע!

לא פעם הייתי צריך לצעוק עליהם, ואף להושיב שניים בצד. זה כל כך לא בסדר מצידם. אגרוף אחד או שניים, היה עושה שם סדר..או פאניקה! :)

לימדתי אותם עמידת מוצא, והחברה פשוט השתגעו לי. ביקשתי הרי בתחילת האימון שאת כל הפריטים שלא קשורים לאימון- לשים בצד. הם שחכו להניח בצד את ההורמונים.

בסופו של דבר- היה דווקא מאד נחמד. אני מניח שהם נהנו מלהפציץ מזרונים באגרופים, ולהנחית מכות חיצוניות על החברים שלהם. רובם דווקא נראה משולהב. ולחשוב שעד לא מזמן- הייתי בדיוק כמותם. בהחלט רעיון שמעלה חיוך :)

טוב, לא בדיוק- אבל הבנתם את הרעיון.

המורה דווקא החמיא לי מאד, ואמר שהוא חושב שהייתי מדריך טוב. אגב, החבר'ה באמת שאלו אם אני אהיה מדריך בעתיד- אני אקח את זה כמחמאה :)

אז עוד דבר מאחורי.

פסח מגיע, אבל הלחץ לא ניגמר.

מחר יש לנו צילומים לספר מחזור, והצגה היישר בערב. קומדיה של חנוך לוין על זוג שלא מצליח להביא ילד לעולם. מה יכול להיות רע? :)

אני ניגש לבגרות בספורט בחמישי- ריצה של 3500 מטרים. בשביל להוציא 100 צריך לרוץ כ15 דקות, ומתחת לזה. התוצאה האחרונה שלי הייתה 16דקות, במהירות גבוהה יחסית לי. אני עוד אסיים ב15 וחצי!

מיד לאחר מכן, הסיוט הגדול של כל נהג צעיר.

אמרו שיש אמונה תפלה, שלפיה לא אומרים את תאריך הטסט- ועוברים.

זה אמנם נוגד את כל העקרונות שלי, אבל האמונה התפלה הזאת פעלה עד עכשיו. יהרוג אותי לנסות?

אז אידיאליסט אני לא- אבל כל עוד אני מתרחק מסמים, סיגריות, סקס וטל מוסרי- אני אהיה בסדר.

Adiemus \ Enya

התסכלתי היום דרך החלון החוצה, ושמעתי את ציוץ הציפורים. את לחש הרוח על עשבי השדה. את השקט המרגיע. את החורף החם והירוק של ארץ ישראל.

אני באמת אתגעגע לפה, כי בסופו של דבר- אין לי ארץ אחרת.

אני אתגעגע להרים.

אני אתגעגע לנופים.

אני אתגעגע לשפה.

אני אתגעגע לקרב מגע.

אני אתגעגע לריחות.

אני אתגעגע לחברה שלנו.

אני אתגעגע לערכים שיש, שאין- ושעוד ייוולדו.

אני אתגעגע לבית שלי. לעולם שלי. למדינה שלי. לאותה פיסת אדמה שמהרגע שבו נולדתי, שמורים לה כמה תאים אצלי בלב.

הולנד היא ארץ מדהימה, כפי ששמעתי- אבל זה לעולם לא יהיה הבית.

אני נקשר אט אט לארץ הזו, ויש לי עוד כל כך הרבה ללמוד ממנה. אני לא סתם מצטרף לצנחנים- על אף שבראש ובראשונה אני מתגייס לקרבי מתוך חלום ילדות, וחוץ מהעובדה שאני כן רוצה להלחם למען הארץ הזו, ולמען העם הישראלי המכוער והאהוב שלי. לא- מהמטוס יהיה נוף יפייפה של ים, ארץ, ושמש. אוי, לא סתם כולם נלחמים על המקום הזה.

אני יודע שברגע הקפיצה מהמטוס, הפעימות הבודדות שישארו בליבי- הפחד זורם כרגע בעורקים- ייחסרו לגמרי.

"אוויר הרים צלול כיין, וריח אורנים...אני אוהב את ירושלים, ואת קול הפעמונים.."

ירושלים של זהב.

רק בי הקול של עופרה חזרה מעביר צמרומרת?

אוי, כן.

דן.